א' באלול – מראשית היהדות ועד ימי הציונות

היום – ראש חודש אלול. יום טעון במסורת הלאומית, שעדיין יש הרבה מה ללמוד ממנה. אשר יחד עם העלייה של משה להר סיני עם סט חדש של לוחות הברית, זו תאריך בעל חשיבות עליונה לציונות. הן לעברה הן לעתידה.

ביום הזה לפני 124 שנה, בסוף אוגוסט 1897, נפתח הקונגרס הציוני הראשון. כידוע, הרצל לא כיוון את מועד הקונגרס לראש חודש הסליחות וחשבון הנפש הלאומי. הקונגרס המקורי היה אמור להתקיים כמה ימים לפני כן במינכן, אך ברגע האחרון נדחה והועבר לבאזל עקב התנגדות "רבני המחאה" – ועד רבני גרמניה. שהיה מורכב מרפורמים ואורתודוכסים כאחד, שראו בציונות איום על עתידם בגלות הנוחה בגרמניה.

נשיא הקונגרס הראשון, קרפל ליפה, העביר את פטיש היו"ר להרצל באומרו: "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת". הציונות הצליחה להפוך מולדת רוחנית של דורות למדינה עצמאית, על מוסדותיה הפורמליים. אבל המשבר הנוכחי, שרק הולך ומחריף, מדליק לנו כל תמרור ונורת אזהרה אפשריים, שמשהו השתבש וחייב תיקון. פן לא נאבד שוב את אותה המולדת. כי עכשיו אנחנו צריכים הרבה מעבר לכך.

והיום מצבה של הציונות חמור הרבה יותר מאוגוסט 1897. "רבני המחאה" דהיום – אותו שילוב של מיעוט חרדי עם גרעין רפורמי-פרוגרסיבי אנטי-ציוני פועל במרץ מתוך המדינה היהודית – פועל נגדה ונגד עתידה. בל נטעה, אם החרדים האנטי-ציונים הולכים וקטנים, הרפורמים-פרוגרסיבים לעומת זאת מקצינים את המתקפה שלהם ומשתלטים על כל מוסד חברתי ומנגנון מדיני שידם מצליחה להשיג. מדובר בהפיכה אנטי-ציונית של ממש.

האקדמיה, מערכת החינוך, התקשורת וחלקים רבים מהבירוקרטיה נשלטים על-ידי מכחישי הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ובראשם – מערכת המשפט ובית המשפט העליון. שמזמן מתפקד כמפלגה פוליטית – עם מצע, אג'נדה ואסטרטגיית השליטה בחברה. כאשר משנתו עומדת על שני יסודות:

1.    התנגדות עקרונית לזכות הלאומית של העם היהודי לקיים את הריבונות שלו במדינתו;

2.    פעילות מכוונת נגד הזהות היהודית של ישראל, ונגד השליטה היהודית בארץ ישראל;

זה מה שאנחנו מוצאים אם נקלף את כל הקליפות של השיח על "זכויות האזרח, שוויון, זכויות "העם הפלסטיני", טיפוח המסתננים ועידוד ההגירה הלא-יהודית תוך ניצול מפעל העלייה. למעשה מדובר כאן ב"טיפולי המרה" מזורזים שמטרתם להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית וציונית ל"מדינת כל אזרחיה" לפי הגישה האוניברסלית הפרוגרסיבית. הגישה הזו מאפיינת את הממשלה הנוכחית – שמורכבת מהשילוב של השמאל הקיצוני עם אסלאם ג'יהאדיסטי, בתמיכה של לאומנות ערבית אנטי-ציונית, גורמים עברייניים וכמה "אידיוטים שימושיים" – עריקים מהמחנה הלאומי שמשמשים כעלה התאנה להפיכה הזו.

השוואה פשוטה של ההסכמים הקואליציוניים שלהם עם מטרות הציונות – כפי שנוסחו בפעם האחרונה ב-2004 ב"תכנית ירושלים", מראה עד כמה הממשלה הזו מנוגדת לחזון הציוני, ומרחיקה אותנו מן היעדים הלאומיים שלנו:

– אחדות עם ישראל על בסיס הקשר שלו עם מולדתו – ארץ ישראל ובירתו הנצחית והמאוחדת – ירושלים;

– קיבוץ גלויות ושילובם המוצלח של העולים במדינה היהודית;

– עידוד ופיתוח הזהות הלאומית על בסיס ערכי המורשת של היהדות, וחיזוק החינוך היהודי להעמקת השורשים הלאומיים של עם ישראל;

– חיזוק הערבות ההדדית בתוך עם ישראל כולו – בארץ ישראל ובתפוצות;

– עידוד ההתיישבות של עם ישראל בארצו – ארץ ישראל להגשמת החזון הציוני.

בחודש אלול, כאמור, מתחיל ימי חשבון הנפש שלנו. אישי – אך גם לאומי, כולנו כאומה. צמד שאלות עומדות מולנו – איך נוכל למזער נזקים של הממשלה המסוכנת הזו לחוסן הלאומי ולחזון הציוני – עד כדי הפלתה והקדמת הבחירות, ומה הצעדים שתבצע הממשלה הלאומית הבאה לכשתגיע לשלטון.

עומק המשבר הנוכחי בציונות מחייב אותנו לתכנן ולהכין לביצוע תכנית שיקום ופיתוח הציונות, דרמטית לא פחות מ"תכנית באזל", שאושרה בקונגרס הראשון. ואף יותר משמעותית. זה מה שצירך עכשיו להעסיק – ובעיקר לאחד – את כל המחנה הלאומי, הן באופוזיציה בכנסת הן בארגונים ובחוגים חוץ-פרלמנטריים. אנחנו נמצאים בעיצומה של המלחמה על הזהות הלאומית, על שלמות המולדת ועל הדרך לממש את הפוטנציאל הלאומי שלנו. כגודל המשבר כך גם הסיכונים. אך גם האתגרים והסיכויים.

בנימה אישית, איחולי חודש אלול טוב, וכתיבה טובה וחתימה טובה לכולם.

מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס״ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בבריה״מ.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: