תנועת החרם על ישראל מוצאת לעצמה צידוקים אינטלקטואלים, שמסתירים שנאת יהודים קלאסית. המודל השבדי, שמחבק את הנאורות החדשה הוא בבחינת נורת אזהרה בוהקת לישראל ולכל מדינה חפצת חיים
תנועת החרם הבינלאומית על ישראל, לגווניה השונים, מוצאת לה תומכים מספר גם בקרב יהודים בארצות הברית וגם בין ישראלים מעטים המוחזקים בעיני עצמם ואולי גם בעיני אחרים כמשתייכים לאצולת האינטלקט (הזויי נטורי – קרתא הם מעבר לדיון). אין זה ביטוי של ביקורת עצמית, שהיא לכשעצמה, רצויה באופן עקרוני אלא סטייה פתולוגית של שנאה עצמית והרס עצמי בבחינת מאזוכיזם לאומי. תופעה זו, על פניה השונות, אינה חידוש בהיסטוריה היהודית ובעיקר למין עליית התנועה הציונית ברבע האחרון של המאה ה-19. ברם, יש לה משמעות מיוחדת נוכח הערעור על הלגיטימציה לקיומה של מדינה יהודית – המדינה היחידה בעולם שיש כלפיה טוענים שהיא קיימת בחטא.
בעת הזו גילויים של הרס עצמי אינם מיוחדים לבני העם היהודי אלא פוקדים גם את ארצות אירופה המערבית, אם כי הרקע ההיסטורי והמרכיבים הפתולוגיים שונים, וגם שם נושאי הדגל הם בני אצולת האינטלקט המתרכזת במטרופולין ולא בקרב ה"בבונים" שוכני הפריפריה. לאחרונה פרסם פרופסור שבדי לסוציולוגיה יוראן אדמסון ספר בהוצאת רוטלדג' שכותרתו (תרגום חופשי): "לאומיות מאזוכיסטית – שנאה עצמית בחברה רב תרבותית ואהבה עיוורת לאחר האקזוטי" ובו הוא מתאר כיצד חברי אצולת האינטלקט השבדית הולכים ומזלזלים בערך תרבות עמם המסורתית אגב הבעת אהדה למהגרים המוסלמים בארצם ולתרבות האסלאם. ממצאי מחקר אקדמי שערך אדמסון למטרת עדכון נתוני פשיעה בשבדיה (לדבריו הממשלה נמנעת מזה קרוב ל-20 שנה מלעשות זאת) גילו כי חלקם של המהגרים המוסלמים בפשיעה חמורה גבוה לאין שיעור מחלקם באוכלוסיה.
למשל, שלושה מתוך ארבעה מקרי רצח מבוצעים על ידי מהגרים מוסלמים. אצולת האינטלקט בארצו מייחסת נתונים אלה למצב הסוציו- אקונומי הירוד, כביכול, של המהגרים ולא לתרבותם המסורתית, ובכך היא מתעלמת מהעובדה שמהגרים אחרים, כגון תאילנדים ווייטנמים שמעמדם הסוציו אקונומי נמוך מזה של המוסלמים יוצאי המזרח התיכון, אינם מככבים בראש טבלת הפשיעה. כלומר, יש התעלמות מהעובדה ששיעור הפשיעה הוא תלוי תרבות ולא תלוי מצב סוציו – אקונומי. אדמסון מגדיר את גישת האינטלקטואלים השבדים, כמו גם אלו שבארצות מערב אירופה אחרות כמזוכיסטית. "נראה כי אנו [השבדים] מתפתים לצייר את תרבותנו, דתנו ההיסטוריה שלנו…וזהותנו בצבעים קודרים ונחותים ביחס לתרבויות אחרות…" האינטלקטואל השבדי מתעלם ממזלו הטוב ומהזכות שנפלה בחלקו לחיות בארץ מפותחת, דמוקרטית ושלווה ונראה כי ביקורתו העצמית, הבלתי מוצדקת, נובעת בחלקה מרגשות אשם על גורלו הטוב. אדמסון מצביע על האבסורד שבגישה המתארת את שבדיה באור ביקורתי ואף שלילי, שהרי תנועת ההגירה היא מסוריה, סומליה ושאר ארצות המזרח התיכון לשבדיה ולא בכיוון ההפוך.
אדמסון כותב בפירוש כי התופעה הפתולוגית של שנאה עצמית אינה נחלת אזורי הפריפריה בשבדיה. אוכלוסיית האזורים הכפריים מתאפיינת באהבת הארץ, אהבת התרבות השבדית המסורתית והיא "חוגגת את חג הכריסטמס וכל אותם דברים". רק שכבת האינטלקטואלים הדקה נגועה בהערצת הרב-תרבותיות אגב ביקורת התרבות השבדית עד כדי שנאה למרכיביה ובעיקר לדת הנוצרית. מבחינה זו מפלס הסולידריות בחברה השבדית הוא נמוך. קיים קו גבול בין מדינת שטוקהולם לבין שאר שבדיה כפי שיש המייחסים זאת למדינת תל-אביב הפרוגרסיבית המבדילה עצמה מישראל המסורתית.
הכנסייה הנוצרית בשבדיה היא הקורבן הבולט ביותר של פתולוגיית השנאה העצמית. אדמסון מביא את סיפורה של הלנה אדלונד Helena Edlund שביקשה להיות כומרית בכנסייה השבדית והתברר לה כי לימודי הכמורה מנוערים מכל תוכן ממשי עד כדי כך שמוריה עצמם זלזלו בקדושתו של התנ"ך. היא פרסמה ספר בנושא ובו היא טוענת שהכנסייה "נחטפה" על ידי הרב-תרבותיות. גם הארכיבישופית של הכנסייה השבדית (אני מניח שהכוונה לד"ר אנטייה יאקלן) מתעניינת יותר בתרבויות ודתות אקזוטיות מאשר במסורת הלותרנית השבדית, אומרת אדלונד, ובעיקר נתונה אהדתה לאסלאם שהרי הוא זה התורם למציאות הרב-תרבותית. מספר הולך וגדל של אנשים נוטש את הכנסייה, וזאת לא משום שחדלו להאמין אלא דווקא משום שהם מאמינים. הם נוטשים דווקא משום אמונתם באל ובמסורת הנוצרית. אדמסון אומר שהוא עצמו נטש את הכנסייה מתוך אכזבה שהיא עצמה תורמת לזילות הדת הנוצרית.
בספרו מזכיר אדמסון מסה שחיבר ג'ורג' אורוול המפורסם מיד עם תבוסת הנאציזם ב- 1945 הנושא את הכותרת "הערות על לאומיות" Notes on Nationalism שבו מתאר אורוול את השנאה העצמית של האינטליגנציה הבריטית ערב מלחמת העולם השנייה, במהלכה, ומיד עם תומה. הגדרת הלאומיות של אורוול במסה זו בת 13 העמודים היא רחבה וכוללת לא רק התייחסות לקבוצות אתניות, או נאמנות לעם ולארץ – לכך הוא קובע את המונח "פטריוטיות" – אלא גם למסגרות אידיאולוגיות, דתיות וחברתיות כגון קומוניזם, טרוצקיזם, קתוליות נוצרית, ציונות או אף מעמד העובדים (הוא מודה שהרחבת המונח "לאומיות" באה משום העדר מושג מתאים אחר). מה שמאפיין את האינטלקטואל הנציונליסט, שלהלן אכנה אותו "חסיד שוטה" הוא ראיית המסגרת שלו כנעלה יותר משאר מסגרות מקבילות. הוא מאדיר את תדמית מסגרת ההשתייכות שלו אגב השפלת מסגרות מתחרות; כלומר הלאומן מתחרה על פרסטיז'ה, כשתחרות זו חפה מטיעונים רציונאליים.
הדיון של אורוול מתמקד באינטליגנציה הבריטית. הוא מציין דוגמאות שונות של לאומיות במשמעותה המורחבת, ומאמר זה יסתפק בלקט מצומצם בלבד. הקומוניזם, למשל, הוא אחד מצורות הלאומיות שבה דבקים חלק מהאינטלקטואלים הבריטים. הכוונה אינה רק לחברות פורמאלית במפלגה קומוניסטית אלא גם גילויים מובהקים של גישה רוסופילית, כגון סימפתיה לעם הרוסי ולמדיניות מנהיגיו, עד כדי תפיסת רוסיה כארץ מולדת.
האהבה הנואשת לזרים מביאה לידי מה שאורוול מכנה נציונליזם שלילי המתבטא בחריפותו בתופעות של אנגלופוביה, שנאת אנגליה ותרבותה בקרב חלק מבני אצולת האינטלקט האנגלי. לטענת המחבר השתייכות לאינטליגנציה האנגלית כמעט מחייבת מידה מסוימת של אנגלופוביה. זה בא לידי ביטוי בימי המלחמה בגילויי תבוסתנות אפילו כאשר כבר היה מוחוור שהנאצים ובעלות בריתם יובסו. לא מעט אנגלים לא הסתירו שמחתם כאשר סינגפור, למשל, נפלה לידי היפנים וכאשר הצבא הבריטי נסוג מיוון. הייתה חוסר נכונות להאמין לידיעות שיד הצבא הבריטי הייתה על העליונה בקרבות אל עלמיין. מובן שאינטלקטואלים שמאלנים לא חפצו בניצחון גרמניה או יפן אך לא היה להם נוח עם הישגי צבאם. הם העדיפו שהנאצים ובעלות בריתם יובסו על ידי הרוסים, או במקרה הגרוע על ידי האמריקאים ובלבד שלא הצבא הבריטי יקצור את התהילה, כך אורוול. לדעתי יש ליחס לגישה זו, ולו באופן חלקי, את תבוסתו של ווינסטון צ'רצ'יל בבחירות הכלליות מיד עם תום המלחמה.
צורה חדה יותר של הזדהות עם האחר הופיעה ב"לאומיות הקלטית" כלומר בקרב הוולשים, האירים והסקוטים (מבחינים בכך גם בימינו). הללו התנגדו לכניסת בריטניה למלחמה למרות שיש מהם שהגדירו עצמם כפרו-רוסים. מה שמוזר יותר הייתה העובדה שבשוליים ההזויים של חוגים אלו היו אף שהגדירו עצמם כפרו-רוסים ופרו-נאצים בעת ובעונה אחת, ובלבד שיבדלו עצמם מבריטניה.
צורת לאומיות אי-רציונאלית אחרת בהגדרתו של אורוול היא הפציפיזם, תנועת השלום, שהייתי מכנה אותה הפציפיזם המיליטנטי, זה המזכיר את תנועת השלום הישראלית כיום. אצל חלק מהפציפיסטים האנגלים בזמנו מזהה אורוול מניעים דתיים או הומניסטיים אבל יש מיעוט ביניהם שהפציפיזם שלו אינו אלא ביטוי לשנאת הדמוקרטיות המערביות ולאהדת משטרים טוטליטריים, מה שאפיין תנועות שלום במערב גם בתקופות מאוחרות לזמנו של אורוול.
הוא ציין כי התעמולה הפציפיסטית הכריזה שאלימות מלחמתית, מכל צד שהוא, פסולה באופן עקרוני, אבל פרסומים מסוימים של צעירים פציפיסטיים גילו, כך אורוול, שהזעם הפציפיסטי הקדוש הופנה בעיקר נגד ארצות הברית ובריטניה. לא היה גינוי לפעולות מלחמתיות של רוסיה או סין ואפילו לא דרישה מתנועות העצמאות בהודו להימנע מפעולות אלימות נגד השלטונות הבריטיים. אורוול מגלה כי ערב המלחמה היו בפרסומים של התנועה הפציפיסטית בבריטניה Peace Pledge Union ביטויים בשבח צעדים מדיניים מסוימים שנקט היטלר והיו אפילו אנשים בעלי חברות בארגונים סותרים לכאורה: בתנועה הפציפיסטית ובתנועה הפשיסטית בעת ובעונה אחת.
מאז תחילת העידן הקולוניאליסטי הייתה רווחת באירופה, וביתר שאת בבריטניה גישה גזענית, פסיאודו- מדעית מתנשאת כלפי "האדם הצבעוני" שאינו אירופי. האדם האירופי הלבן נתפש כעליון על פני ה"צבעוני". (גישה דומה רווחה גם ביוון העתיקה). לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה גישה זו וכהתה בציבור האנגלי, אך בקרב האינטליגנציה התחולל שינוי מהפכני רדיקלי שהשתקף בייחוס תכונות גזע נעלות דווקא לאדם ה"צבעוני" אשר הגזע הלבן לא בורך בהן. צצה תיאוריה בקרב האינטלקטואלים לפיה הגזעים ה"צבעוניים" משובחים יותר מהגזע האירופי. אורוול מייחס זאת לסוג של מאזוכיזם או לתסכול סקסואלי (הצבעוני רב-און יותר מהאירופאי הלבן). סנוביזם ותקינות פוליטית, אומר אורוול, גורמים לאינטלקטואלים מסוימים להתבטא בשבח תיאוריה מהפכנית זו גם אם בלבם פנימה אין היא מקובלת עליהם.
פעילותו של האינטלקטואל/הנציונליסט השוטה המצוי מתאפיינת לדעת אורוול באובססיה, בחוסר יציבות ובאדישות כלפי המציאות. הנציונליסט השוטה מקדיש את עיקר עיסוקו, ובכל הזדמנות, להאדרת הקבוצה שאליה הוא משייך עצמו. כל הערה המטילה ספק בעליונות קבוצתו מפיקה ממנו זעם אינטלקטואלי בלתי נשלט. במונח "חוסר יציבות" מתכוון אורוול לעובדות המציגות קנאות לאומנית לבני לאום זר, כגון סטלין שהיה גרוזיני אך יסד את האימפריה הסובייטית, היטלר שהיה אוסטרי והקים את הרייך הגרמני, נפוליאון, מייסד הקיסרות הצרפתית, שהיה קורסיקאי, יוסטון צ'מברליין שהיה אנגלי ושתרם רבות לתנועה הפאן גרמנית במאה ה- 19 את הלאומן האנגלי קרלייל שהפך ללאומן גרמני, ועוד.
האינטלקטואל השוטה אינו מבחין (בין ביודעין בין שאין ביודעין) בין עובדות זהות. למשל, בריטי שמרן המגן על זכות הגדרה עצמית של קבוצה אתנית באירופה אך מתנגד לזכות כזו לקבוצות אתניות באסיה או באפריקה. אינטלקטואל שוטה בריטי המטיף באובססיה לזכויות אדם אך בה בעת מעריץ את שלטונו של סטאלין. בשנים הבאות שלאחר אורוול רבו דוגמאות כאלו ונזכיר רק את צביעותו של האיחוד האירופי המניף את דגל זכויות האדם תוך התעלמות מפשעי סין ואירן, או האינטלקטואלים היהודים בארצות הברית שמייחלים לגאולה לאומית לפלשתינים אך בה בעת שוללים את זכותה של מדינת ישראל להגדיר עצמה כמדינה יהודית.
בעיית השנאה העצמית בקרב היהודים והישראלים נדונה מזה שנים במחקר ובפובליציסטיקה ואין היא מעניינו של מאמר זה. טבעה של תופעה זו בחוגי האינטלקטואלים במערב גם היא מורכבת ורכיביה היום אינם חופפים בכל לאלו שהיו בתום מלחמת העולם השנייה. אציין כאן רק שני רכיבים העומדים ביסוד התופעה כיום. מטבעו של המחזיק עצמו אינטלקטואל לחלץ ולבדל עצמו ממסגרת ההמונים האורגנית גדושת הסולידריות האתנית ייחודית הטבעית. הוא מורם מיסודות פרימיטיביים כאלו הכוללים גם רגשות דתיים מסורתיים ובמקומם הוא מעלה על נס את דת זכויות האדם האוניברסאלית. "השכל הקר" הוא זה שמכוון את חייו והשקפתו של האינטלקטואל והוא לא יניח לרתחת רגשות שבטיות להמיס את קור השכל. מגדל בבל הוא לו מגדלור.
לכך נוסף האתוס האירופי הפוסט-טראומתי בעקבות מלחמות העולם המבקש להחליש ואף לשלול פרטיקולריזם לאומי או אתני/תרבותי, ואכן המדינה באירופה היא בעלת מאפיינים פוליטיים מדינתיים כלומר קיימת זהות בין לאומיות ואזרחות. לכך מצטרפת ההשקפה הפוסט-מודרנית לפיה אין היררכיה תרבותית וממילא אין לשלול תרבויות שאינן אירופיות. לרכיב נוסף נתנה ביטוי כבר לפני כמה שנים איין חירסי עלי, שהייתה חברת הפרלמנט ההולנדי ממוצא סומלי.
היא הסבירה שבמקומות מסוימים באירופה, בייחוד בהולנד ובסקנדינביה, קיימת באופן אינסטינקטיבי סולידריות עם מי שמצטייר כהצד החלש. בעיני השמאל האירופי כל מי שאינו אירופי, אלא אפריקני או אסייתי הוא מכללא הצד החלש, הקרבן הראוי לסימפטיה. הולנדי כי יצהיר שאין הוא חפץ בשכן מרוקאי או פלשתיני יואשם בגזענות, אך אם אזרח הולנדי ממוצא מרוקאי יצהיר כי הוא מעדיף לגור רק בשכנות לאנשים ממוצא מרוקאי הוא יובן כמי שנוטה באופן טבעי לסולידריות קבוצתית Group Attachment. גלוח ראש כי יחלל קברים יהודיים יואשם בנאציזם. מהגר ממרוקו כי יעשה נבלה כזו יובן מעשהו כמחאה על יחס ישראל לפלשתינים.
השלכות תופעת השנאה העצמית בשבדיה או במערב בכלל שונות מהותית מאלו שבקרב היהודים בישראל או מחוצה לה. במקרה של שבדיה התרחבות התופעה תשליך על מבנים חברתיים ונורמות פוליטיות ומשפטיות. במקרה של ישראל והעם היהודי ההשלכות תהיינה חמורות ורדיקליות יותר והן תתבטאנה בהתגברות האנטישמיות ובלחץ מדיני מאסיבי על ישראל למחות את אופייה היהודי לטובת "מדינת כלל-אזרחיה".
ד"ר שלמה פרלה הוא מרצה בנושאי יחסים בינלאומיים, חוקר היבטים פוליטיים ותרבותיים באיחוד האירופי ויחסי הגומלין בין האיחוד למדינת ישראל.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
