הנסיגה מאפגניסטן – קונצנזוס אמריקני ודאגה הודית

ג'ו ביידן סימן מהרגע הראשון לכניסתו לתפקיד, כי קעקוע מורשתו של טראמפ היא אחת המשימות המרכזיות שלו. ביומו הראשון התפקיד הוא חתם עם שורת צווים שסימנו את דרכו החדשה של הממשל האמריקני. הצו לעטיית מסכות והחזרה האמריקנית להסכם פריס הבהירו לאמריקנים שסבא ג'ו החביב מקמפיין הבחירות התחלף בנשיא אסרטיבי עם ניסיון פוליטי חסר תקדים, שיקדם את סדר היום הדמוקרטי גם במחיר המשך השסע של החברה האמריקנית.

בנושא אחד, ביידן הוא ממשיך דרך מובהק של טראמפ. לא אשלח דור נוסף של אמריקנים למלחמה באפגניסטן, כאשר אין סיכוי סביר שנקבל תוצאה שונה (מזו שקיבלנו עד כה), אמר ביידן.  הוא הידהד ניסוח דומה של טראמפ בפברואר 2020: הגיע הזמן, אחרי כל השנים, להחזיר את האנשים שלנו הביתה. כבר עכשיו אין כוח אמריקני משמעותי באפגניסטן, אבל ב-9/11, יציינו האמריקנים עשרים שנה לאסון התאומים, בנסיגה מהמדינה בה הטאליבן ואל-קאידה ביססו שלטון וסדר פוליטי שאיים על העולם המערבי.

בשבועות האחרונים הממשלה הפרו-מערבית באפגניסטן, איבדה שטחים גדולים לטובת הטליבאן, ושר ההגנה שלה ביסמיללה מוחמדי יצא בשן ועין מניסיון התנקשות טליבאני. שני-שלישים מאפגניסטן כבר נכבשו ע"י הטאליבן, והחשש הוא שתוך שבועות מהנסיגה האמריקנית, גם אזור הבירה קאבול ייכבש. המיליארדים שהושקעו בצבא אפגניסטן המחודש, לא יכלו לטליבאן באזורי הגבול השונים במדינה, והממשלה גייסה מליציות ושכירי חרב – שלא שונות בהרבה מכנופיות פשע וחסות – כדי להאט את השעטה הטליבאנית. הפשטונים הם הקבוצה האתנית הגדולה באפגניסטן, והטליבאן הוא פרי ההקצנה הפשטונית, בעיקר בתקופת הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והכאוס אחרי תבוסת הרוסים. המיליציות שממשלת אפגניסטן פנתה אליהן ומימנה אותן בכסף מערבי כדי לעצור את הטליבאן, מגיעות לרוב מהמיעוטים האחרים. בימים כתיקונם המליציות, בדיוק כמו הטליבאן, נשענים כלכלת האופיום של אפגניסטן.

אחד ממנהיגי המליציות האכזריים והציניים ביותר באפגניסטן הוא עבדול ראשיד דוסטום האוזבקי. בימים אחרים, ממשלת אפגניסטן היתה מבקשת את ראשו, אבל בימים אלה, כל מי שמוכן להעמיד כוח צבאי ולהילחם בטליבאן זוכה לכתף חמה וכסף מהשלטון האפגני. גם הטליבאן יודע פוליטיקה, והוא כורת בריתות אד-הוקיות עם ההאזרים, אותם הוא רדף ורצח בהמוניהם כאשר היה בשלטון. ככופרים שיעים, ההזארים היו שנואים במיוחד על ידי הממסד הסוני הטליבאני, אבל לצורך המלחמה בממשלה, הטליבאן מינה לאחרונה מושל שיעי באחד המחוזות שכבש.

האיראנים וטליבאן היו על סף מלחמה לפני שני עשורים לאחר שהארגון רצח תשעה דיפלומטים איראניים. לימים, סיפר שגריר ארצות הברית באפגניסטן לאחר אסון התאומים, ג'יימס דובינס, על שיתוף הפעולה ההדוק והידידותי שלו עם ג'וואד זריף, סגן (ואח"כ שר) שר החוץ האיראני. הוא האמין לזריף שאיראן היא בת ברית אמריקנית בקידום דמוקרטיה ומאבק בטרור באפגניסטן. הטליבאן מסמן לאיראן שהוא בשל לברית עם השיעים באירן, בני החסות של איראן. שהשפָּלָה והפלה של ממשלת הבובות המערבית בקאבול הן אינטרס משותף.

הקונצנזוס האמריקני נשען על ההנחות שהובילו להסכם דוחא בין הטליבאן לאמריקנים בפברואר 2020. הטליבאן לא יאפשרו דריסת רגל לאל-קאידה וארגונים אנטי אמריקנים אחרים, והאמריקנים ייסוגו מאפגניסטן. ההנחה האמריקנית היתה שהטליבאן לא עסוק בתיקון (או בעצם קלקול) עולם, והמחיר שהוא שילם אחרי אסון התאומים יחזיר אותו לעיסוק במאבקי הכוח הפנים אפגניים. האמריקנים גם האמינו בתמימותם ששניים ורבע טריליוני הדולרים שהם השקיעו במדינה המסוכסכת, הצליחו לבנות מוסדות ונורמות שיהיה קשה לטליבאן להשיב לאחור.

כרגע הנסיגה האמריקנית נראית יותר כמו פלסטר שהוצא פתאום מפצע פתוח שמעולם לא אוחה או הגליד. ארצות הברית כבר החלה בפינוי השגרירות בקאבול. אם מישהו ציפה שההודעה של ביידן בשבת האחרונה תפגין איזה חרטה על החלטת הנסיגה – נכונה לו אכזבה. בלי להזכיר את שמו של טראמפ, סיפר ביידן לאמריקנים שתוכנית הנסיגה עוצבה על ידי קודמו. הוא גם הזהיר את הטליבאן לבל יפגע באמריקנים. לא הושמעה אזהרה דומה על פגיעה בנשים ובמיעוטים של אפגניסטן.

אפגניסטן מעולם לא היתה קלה לכיבוש, אבל עד שנות התשעים היא גם לא היתה ראש חץ במאבק נגד המערב. הנסיגה – כל קיוו האמריקנים – תסייע לסיעות הפרגמטיות של הטליבאן. גם ארבעה מיליארדי הדולרים המובטחים לממשלת אפגניסטן הפרו-מערבית כל שנה עד 2024, היו אמורים שקט לנאט"ו וארצות-הברית. גם בהנחה שהשחיתות הפושה במשטר הפרו-מערבי תאכל חלק מהכסף, עדיין מדובר בסכום עצום שנותן לצבא אפגניסטן יתרון טכנולוגי ואיכותי על הטליבאן. ארצות הברית הבינה שקשה יהיה לעצור את הטליבאן באזורי הגבול, ובאזור הכפרי הפשטוני, אבל על הערים הגדולות, ובעיקר על הבירה קאבול, קיוו בנאט"ו שניתן יהיה להגן גם בלי נוכחות פיסית מערבית.

בשבועות האחרונים מתממשות דווקא ההערכות הפסימיות על קריסת ממשלת אפגניסטן והשתלטות טליבאנית. ההתמערבות שעברו הערים האפגניות הגדולות בשני העשורים מאז אסון התאומים, היתה אמורה להפוך את הקיצוניות הטליבאנית ללא רלוונטית עבור מי שטעמו טעם של חופש מערבי וחירות נשית. זו גישה אופטימית שקרסה כאשר כבש הטליבאן בסוף השבוע שתיים מתוך שלוש הערים הגדולות במדינה. הטליבאן הוא בסופו של דבר ארגון הפלגים הפשטוניים, הנקראים גם פתאנים (המייחסים עצמם, אגב לעשרת השבטים). כ-40% מהאפגנים הם פשטונים, הם לא אמורים היו לכבוש אזורי גבול בהם הפשטונים הם מיעוט. הם כבשו. כל תיאוריות הנסיגה לא יכלו למציאות בשטח בה הטליבאן כבר צר על עיר הבירה.

האמריקנים בהלם מחוסר התפקוד של הממשלה שהם הקימו ומימנו בנדיבות. בשבוע האחרון האמריקנים כבר התקשו להסתיר את הבהלה מהכאוס שהם משאירים באפגניסטן. ועדיין, הם נמנעים מהתערבות אווירית אפקטיבית שתעצור את הטליבאן. אולי זה עוד ייעשה, ואולי בראייה ארוכת טווח, האמריקנים פחות מודאגים מאשר הדאגה של השכנות המיידיות של אפגניסטן. אפגניסטן רחוקה מוושינגטון. יש לה שכנות קרובות יותר.

נקודת רתיחה אסייתית

סין למשל, עובדת יפה עם הטליבאן, וגם שמחה שהוא משפיל את האמריקנים ערב נסיגתם מהמדינה. אבל אותה סין לא נוהגת בכפפות של משי במיעוט המוסלמי שלה, ואפגניסטן טליבאנית עלולה להתסיס את מיעוט סיני זה. גם טאג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, והאחות הגדולה רוסיה חוששות מהטליבאן. רדיקליזציה של המוסלמים במרכז אסיה, ומשבר פליטים הם כאב הראש שמביא איתו הטליבאן מבחינת מדינות ברית-המועצות לשעבר. רוסיה תמיד ראתה באפגניסטן גורם שמתסיס את המיעוט המוסלמי בתוכה, והמשבר בצ'צ'ניה הוא רק דוגמא.

ביום ראשון לפני שבוע פירסם הוועד האולימפי בגאווה ששני מדליסטים אולימפיים רוסיים הם ניצולי הטרור הצ'צ'ני, רוסיה לא היתה זקוקה לתזכורת של ההשראה שמהווה הטליבאן לגורמים הבדלניים בשטחה.  רוסיה אחוזה באינטרס נוסף – הפשטונים הם הקבוצה האתנית הגדולה באפגניסטן; הטאג'יקים, האוזבקים ואפילו הטורקמנים הם מיעוטים משמעותיים ובעלי זיקה למדינות פרו-רוסיות, שלא ששים לחזור לימים בהם הטליבאן רדה בכל אפגניסטן, ורדף את מיעוטיה. בראשית אוגוסט, קיימו רוסיה ואוזבקיסטן תרגיל צבאי משותף בגבול האפגני. במהלך התרגיל, ולרי גרסימוב, רמטכ"ל צבא רוסיה, האשים במפורש את הנסיגה האמריקנית 'החפוזה' בהידרדרות המצב באפגניסטן. מצד שני, בדומה לסינים, הכישלון האמריקני ותנופת הטליבאן לא יכולה שלא להעלות חיוך של שמחה לאיד אצל הרוסים שראו את הנולד, וכבר ב-2018 ריככו את גישתם לטליבאן, וניהלו איתו קשר גלוי.

למרות החיזור הטליבאני כלפי השיעים, גם איראן מודאגת, הטליבאן היה הגוף הסוני העוצמתי והאכזרי ביותר באזור עד אסון התאומים, והמדראסות מהן יצאו מנהיגי הטליבאן, הקצינו את התיעוב הסוני כלפי השיעים. השיעים באפגניסטן זקוקים למשטר "עיוור צבעים" שמכיל אתוס לאומי בו כל האפגנים שווים. ומצד שני, האיראנים כמו הרוסים והסינים, רואים בכישלון האמריקני לייצב את אפגניסטן ביטוי לחולשה אמריקנית עמוקה יותר, שגורמת לאיראנים קורת רוח ואופטימיות לקראת העימותים הצפויים עם האמריקנים.

ראוי לציון שאפילו הפקיסטנים, שנחשבים ובצדק, לפטרונים של הטליבאן ומורווחים לא קטנים מדהרתו לשלטון –  גם חוששים ממנו. הפקיסטנים חוששים בעיקר למבנה השברירי האתני של פקיסטן עצמה. תחת הנשיאות ההודית, דנה בסוף השבוע שעבר מועצת הביטחון של האו"ם במלחמה שהתלקחה מחדש באפגניסטן בשבועות האחרונים. החברים הביעו גינוי לכל ניסיון לתפוס את השלטון בכוח הזרוע, והודו הוסיפה לפרוטוקול, שהטליבאן פועל למעשה מתוך שטח פקיסטן. הגינויים לא עצרו את הטליבאן שהצליח בשבוע האחרון להגיע קאבול, ולהביס את הצבא ותומכיו אפילו בעיר הדגל של עבדול ראשיד דוסטום האוזבקי וכנופייתו.

ועדיין, פקיסטן נראית יותר מתוחה מאשר שמחה, גם בגלל שכל ניצחון טליבאני מגביר את הכעס של המערב וארצות הברית כלפיה, וגם כי טליבאן חזק הוא כאב ראש לא קטן.

הפשטונים הם אמנם הקהילה האתנית המרכזית באפגניסטן, אבל רוב הפשטונים חיים בכלל בפקיסטן, והעיר הפשטונית הגדולה בעולם אינה קאבול אלא קראצ'י הפקיסטנית בה חיים שבעה מיליון פשטונים. הטליבאן החל אולי את דרכו כבובה של הצבא הפקיסטני, אבל מעולם לא ויתר על שאיפותיו הטריטוריאליות החומדות את שטח פקיסטן.

העיתונאית הקנדית טניה דוגסוזיאן כתבה בלה-מונד על הפיל שבחדר גם כאשר הטליבאן ופקיסטן משתפים פעולה.

אפילו בשיא ירח-הדבש ביניהם, הטליבאן שעלה לשלטון בזכות פקיסטן, סירב להכיר בקו-דוראנד ששרטטו הבריטים בשלהי המאה ה-19 ומוכר כגבול בינלאומי בין אפגניסטן לפקיסטן. מבחינתו, קו דוראנד הוא גבול קולוניאלי שפיצל באופן מלאכותי את הפשטונים בין שתי מדינות. בשבועות האחרונים שוב נשמעת המנגינה של הקמת אפגניסטן הגדולה, הידועה גם כפשטוניסטן, והכוללת שטחים בעומק פקיסטן.

בדומה לאמריקנים, גם הפקיסטנים מהמרים על התמתנות טליבאנית. לצד הסיכונים לחיזוק הסנטימנט הבדלני בפקיסטן, טליבאן מציעה לפקיסטן הזדמנות אמיתית להתעצמות אזורית, ולחידוש המאבק עם הודו על חבל קשמיר. לצבא הפקיסטני יהיו אנשים שלו על מלוא הגבול המזרחי של איראן, ועל הגבול החשוב עם שלוש המדינות המרכז אסיאתיות בואכה רוסיה.

הודו בצד של המפסידים

בניגוד לסינים, הרוסים והאיראנים אין לה שום רווח משני במצב הקיים. אפגניסטן, בדמיון ההודי, היא חלק מהציוויליזציה של תת היבשת ההודית. מבחינת המפות ההודיות יש גבול משותף לשתי המדינות. זהו גבול פיקטיבי לחלוטין, לאור העובדה שמדובר בשטח בשליטה פקיסטנית יותר משבעים שנה. הודו שינתה את חוק האזרחות שלה ב-2019 ויצרה מסלול מקוצר לפליטים ממדינות הגבול שלה – ובלבד שלא יהיו מוסלמים. אפגניסטן היתה אחת משלוש המדינות שנכללו בתיקון לחוק האזרחות. הודו סימנה שמבחינתה היא לא משלימה עם השליטה הפקיסטנית על החלק הקשמירי הגובל באפגניסטן. כל העולם הגיב בזעזוע כאשר ניתץ הטליבאן לפני עשרים שנה את פסלי הבודהה בעמק במיאן, עבור הודו זה גם היה ניסיון להכחיש את מורשת עמק האינדוס שאפגניסטן היא חלק ממנה.

הודו לא קונה את הסיפור האמריקני והאירופאי שאפגניסטן היא "בית הקברות של האימפריות"- מקום פראי ובלתי נשלט, שהמנסה לשלוט בו נדון לקריסה מערכתית. מנוונדרה סינג, עורך ה-Defence& Security Alert, כופר בהנחה הזו. באפגניסטן שלטו ללא קושי מיוחד שליטים הודיים שונים, וגם הבריטים נגסו ממנה חלקים לא מעטים לטובת הראג' בהודו. סינג מהדהד את תפיסתו של החוקר הבריטי פטריק פורטר, שמיתוס הבוץ האפגני הנשען על כישלונות סובייטיים ובריטיים – ואפילו של אלכסנדר מוקדון –הם מוגזמים ביותר.

בעיני הודו, ארצות הברית שוב הוכיחה שהיא לא בת ברית להישען עליה. גם אם הטליבאן לא יתפתה לפיגועים באמריקה ואירופה, אפגניסטן תחזור להיות העורף של הארגונים הקשמיריים הבדלניים שמפעילה פקיסטן. ארגוני טרור כמו "צבא מוחמד" (JeM) שוב יקבלו מקלט, אימונים וסיוע לוגיסטי באפגניסטן, כך שאפילו פקיסטן תוכל לרחוץ בניקיון כפיה ולטעון שידה לא במעל הטרור. פרופ' כריסטין פייר, חוקרת טרור ומומחית לדרום אסיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, טוענת שעבור הודו חזרת הטליבן היא גם החזרה לימי השפל של שנות התשעים מוכות הטרור. גם ארצות-הברית לשיטתה, שבה למדיניות בת-היענה – אם הטליבאן לא פוגע בנו, זו בעיה של מישהו אחר. פייר חשדנית כלפי הכוונות האמריקניות, וחוששת שבפועל האמריקנים מבקשים להשיב את הטליבאן לשלטון. לדבריה, כל מי שחושב שהטליבאן התמתן או יעמוד בהסכמי דוחא הוא פשוט טמבל עם תעודות.

והודו אכן לא מחכה לאמריקה. שר החוץ ההודי נסע – פעם שנייה תוך חודש –לאיראן והשתתף בטקס ההכתרה של הנשיא האיראני הנכנס איברהים ראיסי. האיראנים וההודים אפילו לא ניסו להסתיר שנושא הביקור היה הדאגה מהמצב באפגניסטן. אחרי שני עשורים של השקעות הודיות באפגניסטן, ההימור ההודי על הסוס האמריקני והממשלה האנטי-טליבאנית נכשל, והודו מפנה את משאביה ותשומת לבה לברית עם האיראנים.

הודו גם חידשה בלית-ברירה את הקשר עם הטליבאן, ואף קיבלה הבטחה רפה, שהפרויקטים הכלכליים של הודו לא ייפגעו תחת שלטון הטליבאן. במהלך ביקור של הנשיא רוחאני בהודו ב-2018, נחתם הסכם להחכרת נמל צ'אבאהאר האיראני לחברה הודית, ולבניית מסילת רכבת מהנמל המוחכר אל הגבול האפגני. (המאמר המלא באתר מידה), כעת ההשקעות ההודיות בניסיון להתחבר למרכז אסיה ורוסיה דרך איראן ואפגניסטן נמצאות בסכנה. את אזרחיה הודו כמובן מפנה בבהילות חזרה למולדת.

הודו כאמור ניצלה הודו את מעמדה הנשיאותי במועצת הביטחון, ויזמה דיון על ההתערבות הפקיסטנית באפגניסטן. אבל האירוע החשוב לא מתרחש בניו-יורק אלא בדוחא. כמו שהודו היא המפסידה הגדולה במשבר, כך קטאר מיצבה את עצמה כמנצחת הגדולה. בדוחא חתמו האמריקנים בפני הטליבאן על התחייבותם לסגת לפני שנה וחצי, וגם הטרויקה – סין, ארצות-הברית ורוסיה – נפגשות בקטאר. הפרויקט הקטארי של לגיטימציה בינלאומית גורפת לאסלאם הפוליטי ברוח הטליבאן נחל הצלחה מושלמת.

אורחת הכבוד של הטרויקה הפעם היתה פקיסטן. הודו בחוץ, אין להן עניין בגלגל חמישי הודי ששרף את עצמו מול הטליבאן, וממשיך לתמוך בממשלה חסרת אונים. היא מגיעה לדוחא למפגשים חסרי חשיבות, לעומת פקיסטן המוזמנת רשמית לטרויקה. פקיסטן כבר הוכיחה את השפעתה על הטליבאן, והיא למעשה המדינה היחידה שיכולה לסייע לארצות הברית לסגת בכבוד.

הודו משתעשעת ברעיונות מורכבים להגשמה כמו חיל שלום של האו"ם, ובו בזמן מבצבצת גם מלחמת האשמות פנימית. אמאר סינהא, ששימש בעבר כשגריר הודו באפגניסטן, הציע לממשלת הודו ליצור קשר גלוי עם טליבאן בשלב מוקדם יותר. לפי סינהא, כאשר ארצות הברית חותמת עם הטליבאן הסכם כבר בראשית 2020, וממשלת אפגניסטן עצמה מנהלת איתו משא ומתן, לא היתה סיבה לעמדה הטהרנית של ממשלת הודו להחרים את הטליבאן. חידוש הקשר עם הארגון כאשר הוא כבר שולט ברוב המדינה עשתה שירות רע להודו.

ישנם גם קולות ניציים. ג' פארטאסראטי, שגרירה לשעבר של הודו לפקיסטן, ומי שהכיר את הטליבאן היכרות קרובה, דווקא חושב שהודו צריכה להיאבק במגמת ההתעצמות הטליבאנית. הודו צריכה לתמוך בכוחות הנלחמים בטליבאן, המייצגים את רוב האפגנים. הטליבאן, כמו גם הפשטונים, הם מיעוט במדינה וניתן לנצח אותם, טוען השגריר לשעבר.

בכל מקרה, ביום הולדתה ה-74 שחל היום, ה-15 באוגוסט, מצבה של הודו בחזית הצפונית אינו מזהיר. אם האמריקנים ייצמדו לתוכנית הנסיגה שלהם מאפגניסטן למרות הכאוס שהם משאירים מאחור, ההודים יצטרכו  ב-9/11 לחשב מסלול מחדש אחרי עשרים שנה בהן אפגניסטן היתה התקווה הגדולה של מדיניות החוץ והביטחון ההודית.

למאמרים נוספים של לב ארן – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: