מי מפחד(ות) מניכור הורי?

לאחרונה החלו להפציע כתבות בערוצים השונים נגד מי שמטפלים באחת התופעות הכאובות ביותר בדיני משפחה. תופעת ה"ניכור ההורי" (באנגלית: Parental Alienation). את הכתבה האחרונה בערוץ 13 נגד השופט ארז שני ערך ברוך קרא. גם עיתון ידיעות אחרונות הקדיש לנושא כתבה במוסף סוף השבוע ותקף את כל העוסקים במלאכה. עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ושופטים.

מהו ניכור הורי?

מדובר במצב שפורץ בזמן גירושין או פרידה אבל זרעי הפורענות שלה נשתלים הרבה קודם. הסתה רעילה וקשה של הילד על ידי אחד ההורים יוצרת ניתוק שלו מההורה השני. הניתוק אמנם פיזי אבל לא פחות, ריגשי ומנטלי ומתבטא ברגשות קשים של הילד כלפי ההורה שלו ברמה של שנאה, סלידה ואפילו פחד. הפחדה, איומים והטמעת זיכרונות קשים וכוזבים היא הכלי של ההורה המנכר למלא את נפשם של הילדים ברגשות קשים.

חלק מהילדים מפתחים עיוותי חשיבה וחוסר יכולת באבחנה בין רע לטוב גם בהקשר של התקשרות עם אנשים בעתיד. זהותם האישית (אישיות) מפורקת, כי נוצרו מהורה אחד שמוצג להם כשטן ושיא הרוע. וחווית חייהם הופכת תוקפנית, מפוחדת, לעיתים אלימה ומנותקת מרגש ומראיית המציאות בצורה מפוכחת. במבט מבחוץ, הילד מגלה התנגדות עזה להיות בקשר עם ההורה שלו, כולל ביטויי פחד ואלימות כלפיו.

מה שחשוב להדגיש הוא כי לסירוב של הילד לקיים קשר עם ההורה אין כל צידוק אובייקטיבי. ההתנגדות הינה תולדה של הסתה או עידוד של ההורה המנכר מסיבות שונות, פתולוגיות, נקמניות או אינטרסנטיות להשגת יתרונות בגירושין כמו רכוש וכסף. יש והורים מנכרים תופסים את עצמם בזמן וחוזרים בהם כאשר זוכים לדרישותיהם אבל רבים מהם, בוודאי דור שני לניכור, ממשיכים להיצמד ולייצר מעין 'שבי פסיכולוגי' של הילדים שלפעמים מתואר כמו כת, בלי ביסוס במציאות וחרף יחסים קודמים תקינים.

לכן, קשה להבין איך תופעה כל כך קשה לא זכתה להכרה והתייחסות טיפולית ממסדית עד ימינו, ובמאמר זה אנסה להסביר את פשר קשר השתיקה.

אימת ארגוני הנשים

מאז שהתופעה החלה לצבור חשיפה ציבורית, בעיקר בשל הצטברות הולכת ומתעצמת של עדויות כואבות של אבות ואימהות החלו מספר עמותות וגופים לעסוק בנושא. אלא שמהר מאד התברר כי קיימת מחלוקת קשה ברצון להכיר כי בכלל מדובר בתופעה. ארגוני הנשים בראשות מרכז רקמן השוכן באוניברסיטת בר אילן נלחמים בחירוף נפש במסדרונות הכנסת כדי לא לקדם דבר בטיפול בעשרות אלפי ילדים מנוכרים. מולם, עומדים הורים רבים וזועקים בכאב "תחזירו לנו את הילדים".

לטענתן, פרופ' גארדנר, מי שתבע את המושג ניכור הורי היה פדופיל ולכן נותק מילדיו ומאז אומץ מושג מוטעה להורים מתעללים שהילדים מסרבים לפגוש. לדידם מדובר בסרבנות קשר קלאסית ולהורה יש להלין רק על עצמו. ואכן, מבחינה היסטורית גארדנר טבע את המונח אבל משנת 1985 הנושא נחקר ונבדק אמפירית על ידי עשרות ואולי מאות מחקרים והתגבשו תהליכי טיפול במדינות רבות על מנת לטפל בתופעה. אלא שבעוד מדינת ישראל מתעכבת ולא מכירה בתופעה כהתעללות בילדים, מערכת המשפט כן החלה לפעול. ישנם שופטים שזיהו מתוך ניסיונם רב השנים ורגישותם הרבה כי רק סנקציות חד משמעיות יסייעו במיגור התופעה ולמעשה הם מקדימים את הכנסת בפסיקותיהם.

העבודה של שופטים אלה לצד אנשי טיפול מומחים יצרה תגובת נגד קשה. ההתכחשות של מרכז רקמן לאימהות מנוכרות נובעת מכך שאם הן יכירו בתופעה זו, הן תצטרכנה להודות שיש נשים אלימות לצד אבות אלימים. לכן מבחינתן עדיף להכחיש את כל התופעה ולהקריב על מזבח האג'נדה הפמיניסטית לפיה המשוואה היא: נשים =  קורבן וגברים = תוקפן מאות אימהות כדי לפגוע באלפי אבות.

פגיעה בתפיסת עולמן יגרום לפגיעה כלכלית ופוליטית ולכן הן נלחמות להכחיש את התופעה גם אם הן פוגעות בדרך בכל כך הרבה נשים וילדים. לצערי הרב, כל כך הרבה חברי וחברות כנסת נענים להן ולא מקדמים כרגע דבר. על אף שבכנסת הקודמת (טרם ארבעת מערכות הבחירות), כן פעלו חברת הכנסת סווייד ושאשא ביטון לטובת העניין. בינתיים רק השטח אומר את דברו כשחברי הכנסת עסוקים בעניינים אחרים. בבתי המשפט קיים נוהל טיפול בניכור הורי רק במחוז תל אביב שראוי שיקודם לשאר המחוזות.

מרגע שעולה חשד לניכור הורי מתחיל "טיפול בתי המשפט לענייני משפחה בהליכים דחופים שעניינם הבטחת קשר בין הורים לילדיהם או חשש לפגיעה במוגנותם". הוא גם כולל מקרים של הבטחת קשר באופן כללי בין ההורים לילדיהם. הזמן הוא גורם קריטי במקרים אלו. אבחון מהיר ומיידי יאפשר התערבות שיכולה למנוע נזקים מנטליים ורגשיים קשים מאד עבור הילדים וחובה עלינו להילחם נגד כל מי שמנסה למנוע את הטיפול החשוב הזה. כולל אמצעי התקשורת שככל הנראה מקבלים את המידע באופן חד צדדי, לא מקצועי ולא אחראי.

ניכור הורי היא תופעה קשה ביותר שנחשבת להתעללות פסיכולוגית בילד ופוגעת בצורה אנושה ברווחתו האישית ובבריאותו הנפשית, בהווה שלו ובעתידו. לכל 'העומדים מנגד' מתנגדים או שותקים אני מציעה להעמיד עצמכם לרגע קט בנעלי אותם ילדים, אימהות ואבות ולנסות להרגיש את הניתוק "מהלב שלך שמתהלך לו שם בחוץ." בתקווה שזה מה שיגרום לנו לקום ולפעול למען מיגור התופעה הזו.

ד״ר רונית דרור היא פעילה למען שוויון מגדרי ומטפלת בנכי צה״ל דרך משרד הביטחון.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: