רוחב חזית הלחימה

"בכל ההיסטוריה הצבאית לא נוצרה עוד יחידה צבאית שרוחב חזית לחימתה לא היה אפילו רוחב של כביש, ומידת רוחב זו היא שקבעה את גורלה של המדינה" כה הטיב להגדיר בזמן מלחמת העצמאות בני מרשק, קצין התרבות של חטיבת הראל בתש"ח.

כעת נשאלת השאלה, האם אנו משחזרים או מתעלים על ההיסטוריה בגזרת רצועת עזה הפעם, עת הפך רוחב חזית הלחימה לרוחב המכשול או החומה, בהשאלה לדבריו של מהרשק?

מותו המצער של לוחם יחידת המסתערבים והצלף בראל חדריה שמואלי הי"ד, העלה לשיח הציבורי את משמעות ההגנה על תוואי מכשול, מקו המכשול עצמו. לא צריך להיות גנרל דגול, היסטוריון צבאי או מומחה לביטחון לאומי בכדי להבין עקרון בסיסי ופשוט בהגנה המקנה חשיבות רבה למאמץ האבטחה וארגון המרחב בלחימה.

לכל בר דעת ברור כי הגנה על בית או עסק מפני פורץ שמצא כבר את דרכו פנימה מאתגרת מאד עד כדי בלתי אפשרית. הגנה מפני חדירה או פגיעה בתוואי הגדר מפני החודר או המחבל בה, שנמצא כבר עליה- הינה אתגר מורכב כשלעצמו. בדומה לקו מחשבה זה, הווה ידוע שלא ניתן להגן על העוברים ושבים בדרך מסוימת מתוך הדרך עצמה או רק מהרכבים הנוסעים בה. בכל אחת מהדוגמאות הללו נדרשים כוחות ואמצעים המאפשרים את גילוי האיום, הכרת מאפייניו, זיהויו ככל הניתן וסיכולו בטרם יממש את זממו או יסכן את היתרון היחסי של המגן בשטחו.

גדר או חומה, ככל מכשול, נועדה להרתיע מלעבור דרכה, לעכב ולהקשות על גורם לא רצוי מלחדור בעדה לתא שטח מסוים אליו לא הוזמן. מכשול באשר הוא, שאינו נשלט בתצפית ובאש אפקטיבית – ערכו דל, אם בכלל קיים.

העדר או אבדן שליטה על פאתי המכשול- מקצרת את זמני ההתראה והתגובה של הכוחות המגנים. בנוסף, עלולה היא להגביל את יכולת תגובת הכוחות מסיבות שונות הקשורות במפתחי ירי ותצפית, שימוש בסוגי תחמושת ואמצעי לחימה ועוד.

זיהוי מאוחר וניסיון בלימה של מחבלים או חודרים על המכשול עצמו עלול להפתיע את המגן, להקטין את מרחב ההחלטה וחופש הפעולה שלו, לצמצם את יכולות תמרונו ותגובתו. זאת ועוד מפאת אילוצים שונים, בין אם קיימים ובין אם מתהווים, שניתן להימנע מהם או לצמצמם באופן משמעותי, באם מזוהה מאמץ החבלה והחדירה מבעוד מועד ובמרחק סביר מהמכשול. מרחק המאפשר למערכות ההגנה השונות ולכוחות המגן ל"הידרך" ולפעול בהתאם, תוך שימוש בשיקול דעת נאות, באפקטיביות וביעילות המבטאות גם דיוק, עצמה וקטלניות במענה המבצעי הנבחר.

מעשה או מחדל

מחדל בהגדרתו הוא אי-ביצועה של פעולה שנחוץ לעשותה, מתוקף החוק או מתוקף האחריות המוטלת על אדם. בהסתמך על החקיקה, אזי בחוק העונשין סעיף 18(ג) "מחדל" – הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה.

על בסיס הגיון זה, מתן אפשרות לאויב מזוהה להגיע באין מפריע לקו המגן, או למקום בו עלול הוא להוות סכנה לנמצאים במקום או לעוברים ושבים, מבלי לסכלו בזמן – הינו מחדל.
על שום מה? על שום כך שמעת שידוע כי נדרשת הגנה על אזרחים או חיילים השוהים או עוברים במקום מסוים; הותקנו בו אמצעים ומכשולים שונים; תורת ועקרונות הלחימה ידועים למפקדים; האויב מזוהה מבעוד מועד בסמיכות או על הקו האדום (הוא טווח הסכנה לאזרחים ו/או לחיילים) ולמרות כל זאת לא מתבצע סיכול כלל או ניסיון נחוש לסכל את ההפרה, החדירה או הפיגוע, ואלו מתבצעים בהצלחה כשהמחבל מצליח לצאת על רגליו חי מהזירה- זהו מחדל ללא כל סימן שאלה.

אין צורך להרחיק לכת וללמוד מצבאות זרים, מההיסטוריה בעת העתיקה או ממקומות רחוקים ונידחים אודות עקרונות ההגנה והצורך לנקוט פעולה נחרצת על ידי הכוח המגן בגזרתו, על אף הידיעה שחזקה על קו המגן שיפרץ, גם אם כל כוחנו בו יושקע.
למרות ההבנה שקו המגן לעולם ייפרץ, אין להקל ראש בדבר, אין להימנע מקבלת החלטות או לא לדבוק במשימות הנחוצות כדי להבטיח כי עשינו ככל אשר ביכולתנו על מנת לצמצם את הסיכון לספיגת אירוע.
משום כך, לומד כל קצין זוטר בבה"ד 1, כי בצורת קרב הגנה, זה המוותר על מרחב אבטחה ומסתפק בהגנה על השטח משטח האחזקה- מסתכן בנפשו ובעמידה במשימתו.

שעור קצר בהיסטוריה צבאית שימושית

על מנת להבין את הסוגיה, אמחישה באמצעות מספר דוגמאות מההיסטוריה של מדינת ישראל בעת החדשה:
שיירות האספקה לירושלים בתקופת המצור על העיר בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, היו נתונות להתקפות הערבים תושבי הכפרים באזור, ששלטו על הצירים משני עבריהם, כך שלמעשה היה "רוחב החזית כרוחב הכביש" כפי שהטיב להגדיר זאת מהרשק בזמנו. ברצותם ירו הערבים ותקפו את הרכבים תוך בזיזתם וביצוע מעשי טבח אכזריים בנוסעיהם. גם ריתוך לוחות פלדה כשריון לרכבים והליווי החמוש של לוחמי פלמ"ח והגנה אמיצים, לא מנע את ההתקפות הקטלניות. זאת עד אשר הוחלט על יציאה ל"מבצע נחשון" במסגרתו נכבשו השטחים השולטים על הדרך לבירה וכפרי הערבים בהם פונו לבלי שוב, בכדי ליצור מרחב אבטחה נאות לתנועה רציפה ובטוחה בכביש מספר 1, עד לעצם היום הזה. להבדיל, ראוי לבחון את התנהלות ויחס המדינה בימינו לכפרים הערבים הסמוכים לצירי התנועה הראשיים והשולטים עליהם במרחבי הארץ כולה. כפרים מהם יוצאים מחבלים בכדי לחסום צירים, לפגוע בנהגים, ליידות סלעים ובקבוקי תבעירה ועוד, בין אם על בסיס יום יומי או בשעת חירום ומלחמה, ולא רק ביהודה ושומרון בה גם יורים ומשליכים מטענים מעת לעת ללא כל אבחנה.

דוגמא נוספת לסוגיה לקוחה מצרכי ההגנה על גבולה המזרחי של המדינה. לצורך הגנה על הישובים ועל הנוסעים בכביש 90, הוקמו מיד אחרי מלחמת ששת הימים שלוש שרשראות מוצבים בעלי ייעוד שונה, בנוסף למכשול מורכב עם גדרות ומוקשים הנמצא במרחק טקטי מקו היישובים. זאת ועוד בוצע על מנת לאתר ולסכל חדירות מחבלים למרחב ולעומק שטח המדינה. בשנות השבעים כששימשו המנזרים ממזרח ליריחו מסתור למחבלים- נסגרו הם, יושביהם פונו והם מולכדו ומוקשו. מבנים אחרים שהיו באזור- נהרסו וכל התיישבות או התקרבות למרחב ממזרח לכביש 90 וגאון הירדן נאסרה- כך נוצרה לה רצועת אבטחה שהמסתובב בה ללא אישור או הזמנה שם נפשו בכפו.

מכאן למדים אנו שעל מנת להגן על צירי תנועה חיוניים, יש לשלוט עליהם מהשטחים הסמוכים ובעלי היתרון הטופוגרפי. כן יש להרחיק כל איום וסכנה מוחשיים שמקורם, היום כבעבר, מהכפרים הערבים העוינים שהוכיחו את חוסר נאמנותם, לצד כוונתם ויכולתם לפגע ביהודים ולחבל בתשתיות ובתנועה הסדירה של אזרחים, תושבים וכוחות צבא.

האם השיעור שלמדו אזרחים ומנהיגים לפני עשרות שנים מיושם עתה במחוזותינו? האם הוטמעו הלקחים ונמנעים סיכונים מיותרים לקראת העתיד לבוא? שאלה טובה שתשובה פשוטה לה מצויה בסטטיסטיקת הפיגועים הלא מסוקרים בתקשורת הישראלית האובייקטיבית, המקצועית ונטולת הפניות, לכאורה.

דוגמאות לחוסר הפנמת לקחי העבר נמצא בתקופות של מבצעים צבאיים ואירועים ביטחוניים שחוותה המדינה בשני העשורים האחרונים. הרי אזרחים יהודים תמימים הותקפו קשות על ידי פורעים ומחבלים ערבים בוואדי עארה ובצומת בית רימון בצפון; לאורך כביש 60 המחבר בין ירושלים לגוש עציון וממנה בהסתעפויות העוברות ליד הכפר חוסאן שגם הכביש העוקף אותו לא מנע השלכת אבנים ובקבוקי תבעירה ממבתריו המיושבים על רכבי יהודים; בכביש 443 ממודיעין לצפון ירושלים העובר למרגלות כפרים בעלי היסטוריה עשירה של פיגועים; בכבישי הנגב בואכה ערד ומשאבי שדה היכן שהבדואים במהלך "מבצע שומר החומות" פרקו כל עול. בדואים ששכחו לנדוד והשתקעו לצד הצירים בהמוניהם וללא אישור, החליפו את הגמלים במכוניות פאר וטרקטורונים, את השברייה בנשקים חמים ואת קול התופים והריקודים בהתקפות אלימות וירי חסר מעצורים.

הזויה המחשבה שיש אזרחים ישראלים המאמינים שמסירת שטחים לרשות הפלסטינית החולה תסייע בדבר מה. כיצד ייצוב קו ההגנה על בסיס כביש 6 יספק הגנה, גם אם לא הכי טובה שיש, לתושבי ישראל הקטנה. הרשות הפלסטינית חולה סיעודית המונשמת בשיטתיות על ידי ממשלות ישראל והמערב כבר מעל 20 שנה, מה יקרה אם תוך זמן קצר תהפוך היא לאמירות חמאסית דוגמת עזה, או כזו כשל הטאליבן באפגניסטן?

סיכום והמלצות

לאחר שהובנה התפישה לפיה יש לשמר רצועת אבטחה המאפשרת הגנה אפקטיבית, יעילה ורלוונטית יותר על מרחב נתון, ניתן להסיק שהאירוע בו נהרג לוחם הימ״ס בראל חדריה שמואלי הי״ד בגבול רצועת עזה, היה יכול להימנע, לכאורה. דבקות בהחלטה כי כל ערבי החוצה את הגדר לתוך הרצועה המוגדרת כפרימטר שמערבית לחומה, לא יזכה לצאת משם על רגליו או לצעוד עליהן עוד יום בחייו, כפי שכבר בוצע בעבר- הינה פעולה טקטית מצילת חיים לכוחותינו וגם ללא מעט ערבים עזתים בראייה ארוכת טווח.

כל משמעותו של פרימטר או רצועת אבטחה, הינה לאפשר לכוח המגן לגלות ולאכן כל אדם חודר ומחבל מסתנן, להיערך מולו באופן הולם ולסכל את כוונתו בטרם יסכן את הכוח או את תושבי האזור.

בכל מקום בארץ בו מוכח מעל לכל צל של ספק ולאורך תקופות ממושכות, שהתושבים הערבים אינם מסוגלים לשלוט בעצמם ולחיות בשלום ובשלווה עם הידיעה שזהו שטחה הריבוני של מדינת ישראל, בו יש לאפשר בטחון אישי וחופש תנועה ללא כל הפרעה בעבור כל אדם- מוטב שיתרחקו או יורחקו הם וכל אשר להם מהצירים למרחק של עשרות ומאות מטרים בהתאם לתוואי השטח. כך עשתה מצרים אך לא מזמן ברפיח המצרית הגובלת ברצועת עזה; כך בוצע על ידי ישראל ביחס לכפרים ערבים עוינים עם סיום מלחמת השחרור וכך אף בוצע ברמת הגולן ובשטחים אחרים לאחר מלחמת ששת הימים.

ערבים המאיימים בירי, זריקת מטענים וסלעים מעבר לחומה, מוטב שיורחקו הם לטווח מאות מטרים או קילומטרים ממנה בטוב או באמצעי ירייה. אם יתעקשו הם להתקרב מעבר לפרימטר המוגדר מוטב שישקלו בקפידה את צעדיהם ללא ברכיים, רגליים או בשכיבה!

אם ההנחה שקו המגן לעולם ייפרץ – מוטב להרחיק את התוקף ככל הניתן, לטווח בו יגרעו יכולותיו מחד ויתאפשר מענה התרעתי הולם וקטלני של כוחותינו הערוכים במרחב. חוסר היכולת להשליך מסקנות ולקחים שנלמדים מאירוע לאירוע, ממקום למקום, מההיסטוריה להווה ולעתיד – צריכים להטריד את מנוחתם של מנהיגים ואנשי צבא. אז מה השתנה ומה ישתנה עד שיובן בשפה הכי פשוטה ששמירת מרחק טקטי רצויה בין כוחותינו המגנים לאויבינו התוקפים, כשם שהיא נדרשת בין כלי רכב בכבישים, כדי למנוע פיגועים או תאונות דרכים בהתאמה, אשר בשניהם נעשה השימוש במינוח מלחמה ולצערנו בשניהם סופגים אנו מחיר דמים?

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי. חבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: