75 שנה ל'אחד עשר הנקודות' בנגב

במוצאי יום הכיפורים של שנת תש"ז- 1946 עלו על הקרקע אחד עשר ישובים בנגב, שתכליתם הייתה לכלול את האזור בשטח המדינה שתקום ולמנוע השתלטות ערבית על האדמות.

75 שנה לאחר אותו מבצע עלייה היסטורי של המתיישבים היהודים על קרקע הנגב, נראה כי הערבים הפנימו את הלקחים טוב "ממוריהם היהודים" ומממשים אותם, כמעט באין מפריע, מזה עשרות שנים ברחבי הארץ ובשטחי הנגב בעיקר. בעוד ממשלות ישראל נרדמו בשמירה, והרשויות שנועדו לשמור ולאכוף חוק וסדר פועלות בעיקר כנגד יהודים  "מתנחלים" תוך התעלמות מפורעי החוק הערבים, מאבד עם ישראל אחיזה, במלוא מובן המילה.

75 שנים לאחר אותו מאורע מכונן ומעצב זה, נדרשת הקמתם של עשרות יישובים יהודים חדשים ותשתיות לאומיות בנגב על מנת להמשיך, לחזק ולכלול את האזור בשטח מדינת ישראל המאבדת את ריבונותה ומשילותה בו מדי יום ביומו.

רקע היסטורי

עם תום מלחמת העולם השנייה הוחרף מאבקו של הישוב היהודי בארץ כנגד הבריטים והספרים הלבנים שהגבילו עליית יהודים ארצה ומנעו מהם רכישת קרקעות והקמת ישובים חדשים. במקביל פורסמה ביולי 1946 "תכנית מוריסון גריידי" לחלוקת שטח ארץ ישראל שבאחריות המנדט הבריטי, לפיה יועד ליהודים שטח שהיקפו פחות מ-5,000 קמ״ר, המהווים כ-17% משטח הארץ, הכולל את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, ורצועת החוף מחיפה עד תל-אביב. משמע- כל שאר חלקי הארץ לא יהיו בשליטה יהודית כך שלמעלה מ-11,000 קמ״ר, המהווים כ-43% משטח הארץ, יועבר לידי הערבים, בעוד ששטחי נפת הנגב וירושלים, בהיקף של כ-11,000 קמ״ר המהווים כ-40% משטח הארץ, יחשבו כנפות בריטיות ויושארו בידם ולהחלטתם. למעשה, השטח של הנפה היהודית האוטונומית שהוצעה בתכנית זו היה קטן בהרבה מהשטח שהוקצה למדינה יהודית ע״י ועדת פיל ב-1937, ולא היה בה דבר מוחשי יותר חוץ מאשר שלילת זכויות היהודים על קרוב ל- 83% משטח הארץ ופגיעה קשה בחזון הציוני.

בעקבות מצב דברים זה הוחלט בסוכנות היהודית בניהולו של לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות בזמנו, להעלות בלילה אחד את 11 הישובים הבאים בנגב בשיטת חומה ומגדל, כדי לקבוע עובדות בשטח: בארי, גלאון, חצרים, נירים, כפר דרום, קדמה, משמר הנגב, אורים, נבטים, שובל ותקומה. למבצע היו שותפים המוסדות המיישבים, ארגון ההגנה וגופים נוספים מכל הזרמים שעליהם הוטל להקים כוח שיהיה הגרעין המייסד ולהכינו לקראת מועד העלייה על הקרקע. האחריות לתכנון ולביצוע הוטלה על מטה "ההגנה" שמינה את יוסף רוכל (אבידר) כמפקד המבצע.

בערב יום כיפור 1946 רוכזו בישובים הדרומיים ביותר שכבר הוקמו בארץ, דוגמת בארות יצחק ונגבה, כ- 1,100 גברים ונשים, כוחות אבטחה, כלי עבודה לרוב ומאות כלי רכב ומשאיות של חברת "סולל בונה". במוצאי יום כיפור בחצות הליל יצאו המתיישבים ליעדיהם ועד הבוקר עמדו בשטח כעובדה מוגמרת כל 11 הנקודות ובהן מבנים, גדר ומגדל מים שהוקמו על קרקע יהודית או קרקע בבעלות קק"ל, כדי למנוע מהבריטים תואנה מיידית להורדת היישובים. בקביעת נקודת היישוב עמד לנגד עיני המתכננים השיקול הביטחוני כשיקול מרכזי, על כן הוקמו הנקודות בראש גבעה החולשת על סביבתה הקרובה ובסמוך לכביש או ציר תנועה מרכזי, שיאפשר הגעה מהירה של תגבורת בעת צרה.

הן הערבים והן הבריטים הופתעו מהמבצע, בעוד שהבריטים השלימו עם המהלך ונמנעו מכל סוג של עימות, הערבים המופתעים היו קצת פחות נלהבים, למעט כמה מנהיגים בדואים מקומיים, והביעו תחילה תרעומת אל מול הנציב הבריטי בראותם את המעשה ההתיישבותי כ"כיבוש צבאי של הנגב". בהמשך, החלה מלחמת העצמאות ומאבק ההישרדות של מרבית הנקודות אל מול התקפות הערבים לא אחר לבוא, כפי שניתן ללמוד בספרי ההיסטוריה וקורות המלחמה.

הסיכון והמסקנות

ממשלות ישראל הדוחות את הקץ לאכיפת החוק ומתן מענה נחוש לסוגיית השתלטות הבדואים על אדמות הנגב, מקרבות, למרבה האירוניה, את הקץ על הריבונות והמשילות הישראלית בחבל ארץ זה. הרי אין מדובר רק באבדן שטחים עצומים לאוכלוסיית המגזר הבדואי, המשתלט על האזור בעודו מקים עשרות נקודות יישוב לא חוקיות ו"חקלאות אסורה" בחסות מחדלי הממשלות האחרונות, אלא גם ביצירת מרחב בו מתקיים רצף גאוגרפי – התיישבותי – דמוגרפי ערבי החוצה את שטח מדינת ישראל. מרחב המאיים לנתק בין מחוזותיה הצפונים לדרומיים וכמובן לנגוס בעתודות שטחיה לצרכי פיתוח ההתיישבות, התעשייה, החקלאות, התיירות, אימוני הצבא ועוד.

מהלך מסוכן זה, שאינו זוכה למענה אכיפתי נחרץ, מחסל בהדרגה את שלטון החוק במדינה ומאיים על הסדר ושלום הציבור, כפי שנוכחנו במאות אירועים פליליים במרחב בהם נגבים דמי חסות, אך גם נגבים חייהם של אזרחים תמימים מכל המגזרים.

ההשתלטות הבלתי מבוקרת של הבדואים על אדמות המדינה בנגב עלולה לאפשר בקרוב מאד את הקמתו של מעין גשר יבשתי המחבר בין שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לרצועת עזה לכל הפחות. בהסתכלות מרחיבה יותר מהווה כברת ארץ זו נדבך בגשר ארוך ורחב יותר שבסיסיו בלבנון, סוריה או ירדן, מרכזו עובר באזורי ההתיישבות הערבית הצפופה בגליל, בשטחי הרשות הפלסטינית שבהרי יהודה, שומרון ובקעת הירדן במובנה הרחב, עד לצפון הנגב בואכה רצועת עזה וסיני.
כל זאת ועוד מהווים לא פחות מאשר איום ישיר על בטחונה הלאומי של מדינת ישראל לשנים הקרובות.

ההתיישבות היהודית בכל רחבי ארץ ישראל הינה נכס ולא נטל, אילולא הייתה זו עולה על הקרקע ומתפתחת על אף האתגרים וההתקפות שספגה, ספק אם הייתה מדינת ישראל קמה ומשגשגת כפי שהיא עתה. ישנה חשיבות עליונה בקיומה של התיישבות יהודית בכל רחבי הארץ בכדי לעצב ולמצב את גבולותיה של המדינה, תהליך האורך שנים כשלעצמו, כפי שנלמד ממורשתם של מקימי היישובים בנגב, הקיבוצים בצפון והמתיישבים בגולן, בגב ההר ובבקעה. ההיסטוריה מלמדת שהיישובים בספר לא רק שאינם מהווים נטל על כוחות הביטחון, אלא מעניקים יתרון ותמיכה משמעותית ביכולתם לממש את משימותיהם במרחב באופן אפקטיבי ויעיל יותר.

הווה ברור כאז כך היום, כי אין יכולת להגן על ריכוזי האוכלוסין והנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל ברצועת החוף הצרה המוכרת בגבולות "גדרה- חדרה", לפיכך נדרשת ישראל לצרכי הגנתה לעומק אסטרטגי. בכדי לקיימו נדרשת אחיזה פיזית במרחב, המתבצעת גם באמצעות הקמת רשת יישובים ודרכים משמעותית כחלק מהמאמץ הכולל לשליטה אזרחית ומבצעית רציפה של כוחות הביטחון, בדיוק כפי שהוכח הדבר בימים שקדמו להקמת המדינה.  בהקשר זה ניתן לסכם ולומר כי לאור ניסיונה המצטבר של ישראל מדור החלוצים ועד לימינו אנו, זוהי כמעט אקסיומה שבהפרתה עלולים אנו לשלם מחיר המסכן את עצם קיומנו והישרדותנו כמדינת היהודים בארץ אבותינו.

הטיב מפקדי, מורי ורבי האלוף במיל' גרשון הכהן להבהיר סוגיה זו באומרו: "במאבק לאחיזתה הריבונית של מדינה במרחביה- המתקיים ללא הרף- אין לכוחות הצבא יכולת להגנת האינטרסים הלאומיים של מדינה לשליטה במרחביה, ללא אחיזה ההתיישבותית אזרחית". עוד הוסיף והבהיר כי: "במקום בו אין נוכחות של מתיישבים אזרחים, המערכת הביטחונית מתקשה לממש את הריבונות המדינתית. טענה זו מתייחסת לא רק למרחבי יהודה ושומרון אלא גם למרחבי הגליל והנגב, כמו לכל יתר קווי העימות".

הקמתם והרחבתם של יישובים יהודים הוכיחה כי תורמת היא תרומה משמעותית לביסוס השליטה הישראלית במרחב ולחיזוק מרכיבי הביטחון בו ובאזורים קרובים כרחוקים, המושפעים ממנו במישרין או בעקיפין. הקמת 11 הנקודות בנגב, בדומה להקמתם של ישובים אחרים לאורך השנים ביתר חלק המדינה, חדרה לתודעה הפנימית של היישוב והנהגתו בארץ מחד, אך לא פחות חשוב מכך העצימה את האופן בו נתפסה הנוכחות והריבונות הישראלית בעיני אויבנו וידידינו, מאידך.

סיכום והמלצות

מבצע ההתיישבות של 11 הנקודות בלילה אחד היה הגדול מסוגו באותם ימים של חזון ותקומה. הנחישות, התעוזה וההקרבה של מוסדות העם וצעירי התקופה במימוש חזון יישוב הנגב, שירתו נאמנה את המדינה שבדרך, ועודם תקפים עד לעצם ימינו אנו.

גם בחלוף 75 שנה, הקמת 11 הנקודות בנגב מהווה הוכחה ניצחת לחשיבות הביטחונית של האחיזה האזרחית בקרקע, ליכולת לבסס יישובים חקלאיים בחבל ארץ זה ולקיום חיי קהילה משגשגים לצד השכנים הבדואים, המבוססים על כבוד הדדי והבנה, שתופי פעולה ועוד.

בעיתון דבר מיום 9 באוקטובר 1946 התפרסמה ידיעה הסוקרת בקצרה את תגובות הערבים להקמת 11 היישובים בנגב. כעת, בחלוף 75 שנים, ניכר דמיון בין אז להיום נוכח הדברים המצוטטים מהעיתונות הערבית רק בהיפוך משתנים, שהרי כעת מדובר לכאורה, על אזלת ידה של ממשלת ישראל באופן הטיפול בהשתלטות הערבים על ארצנו, בהיקפים הגדולים לאין שיעור ממספר "נקודות" בנגב או "מאחזים" ביהודה ושומרון. קראו אתם ומצאו את הדמיון לטענות שצוינו קודם לכן במאמר, בדברים המצוטטים מתוך עיתון "א-דיפאע" שהקדיש את מאמרו הראשי "ביום אחד!" להקמת היישובים היהודים: "כך הקימו היהודים בלב "האזור האסור" (הנגב- ט.ב) את המושבות החדשות. לא "הספר הלבן" ולא מגיניו יכלו לעמוד בפניהם, לו אף לדקות מספר, כדי להודיע להם שיש חוקים… הממשלה חלשה מלהגשים את חוקיה בשאלה העדינה ביותר, שאלת הקרקע, כשם שהיא חלשה בעניינים אחרים. דבר זה לא ישתנה כל עוד יישארו המנדט, הועדות והדו"חות והוועידות. היהודים מתפשטים והולכים לעבר סוריה והלבנון, מצרים והמדבר, כדי ליצור עובדות לטובת חלוקה רחבה. ההתיישבות החדשה שהגיעה עד גבולות מצרים מתכוונת להפגין בפני האנגלים והאמריקנים, ידידי היהודים, שלא יסתפקו רק באזור השפלה".

בהמשך הכתבה, תחת הכותרת "נשתנתה מפת הארץ" נכתב: "התיישבות חדשה זו- מסיים "א-דיפאע"- היא אתראה מוסרית חזקה לבעלי הארץ הזאת שיש לפגשה במעשה ולא בדיבור. המנדט הוא שהביא עלינו את כל אלה וכיצד נתאונן בפני ממשלת המנדט וכיצד נחכה לעזרתה?". בהמשך הכתבה מצוינים דברים שנכתבו בעיתון "פלשתין" לעיונכם ולשיפוטכם הקוראים הנבונים היודעים להמיר שמות, כינויים ומשתנים: "היהודים הניחו את לונדון לאנגלים ולערבים שיחליפו זה עם זה צביעות ורמאות פוליטית. ויהי ערב ויהי בקר ובני אדם הקיצו והנה 12 מושבות חדשות. מהיכן הן? הן הוקמו בין לילה ובאזור הדרום שאדמתו אסורה בקניה על היהודים בתוקף "הספר הלבן"… האם תפסת הפעם את הדמיון הערבי מול הריאליות היהודית? – שאל העיתון בסוף".

עם ישראל והנהגתו נדרשים לחזור לרוח העשייה הציונית. ממשלת ישראל נדרשת לחדש ולהרחיב את ההתיישבות היהודית בנגב, כבכל חבלי ארץ ישראל, מתוך הקשר, הזיקה והמחויבות העמוקה של העם היהודי לאדמתו ולחזון נביאיו.

הממשלה וההנהגה הציונית נדרשים לשמור על ריבונות ישראל בכל שטחי המדינה, להשיב לאלתר את המשילות בכל עיר, מחוז או נפה. זאת תוך שמירה על הכבוד הלאומי, לא פחות מכבוד האדם, באופן המחייב נקיטת יד קשה כלפי מחבלים, פורעים ועבריינים בשטחה.

אבקש לסיים בדברים שפורסמו בעיתון דבר ב-14 בפברואר 1947 תחת הכותרת "בנגב ו-לנגב" מהם תקוותי שתתעורר ההשראה ותתחדש ההתיישבות היהודית ברחבי הנגב, ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן ובגליל: "בימי מבחן אלה התעוררו כוחות היצירה שבישוב לפעולת התיישבות חדשה: שלשה מחנות מתיישבים עלו על הקרקע ויסדו שלושה ישובים חדשים בנגב…. והייתה זאת תשובת הישוב למזימות השונאים והמכשילים: כוחות העלומים של העם היהודי יכו שרשים גם בנגב ויעשו את הארץ כולה לחוף מבטחים לכל בניו ובנותיו".

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי. חבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: