כן, כך נראית העיירה שלי

לאחרונה פורסם כי השר לענייני דתות מתכנן לתעדף תקציבית בניית בתי כנסת ביהודה ושומרון. לכאורה, היה ניתן לצפות כי דמי לא יחרץ אלו יידחו ע"י המתנחלים, ולו רק בשל הגישה הגלותית הטמונה בהם. הפניית תקציבים זו נראית כניסיון של "ימינה" לרצות או להשתיק את המתנחלים על הפניית העורף של המפלגה לבוחריה ועמדותיה. ציפייה זו נגוזה ככל הנראה לאחר הריאיון שערך ב"גלי ישראל" אבי רצון עם דניאלה ויס, אחת מן הדמויות המיתולוגיות של מפעל ההתנחלויות. וייס הסבירה כי מבחנה של הממשלה יהיה במימוש ההתחייבויות שניתנו להקמת היישוב אביתר בשומרון.

"אֵין לָנוּ לא מְנַהֵל כַּיָּמִים הָרִאשׁונִים… אֵין לָנוּ לא אִשִּׁים וְלא אָשָׁם". אבל מה שחשוב הוא אם אביתר תיבנה ותכונן במהרה בימינו. רק היה חסר שאריק סיני יתחיל לשיר "כן כך נראית העיירה שלי".

אפשר למשל לתהות האם הקמתו של היישוב אביתר יכולה לכפר על מסירת הנגב דה-יורה לערבים ללא קרב, ועל מינוי חבר רע"מ ליו"ר ועדת הפנים. איזו משמעות ציונית ריבונית תהיה ליישוב נוסף בשומרון אל מול פתיחת שערי המדינה בפני כל דיכפין. מה יתרון יהיה לו לאביתר, או תועלת, אל מול התכניות המדיניות שרוקמת ממשלת שמאל זו. האם זוכרת וייס איזה מקרה שבו מנעו ההתנחלויות תכניות מדיניות?

וייס, אשר הפיחה חיים במושג "תחום המושב", התעלמה מכל מעשה המרכבה הפוליטי שנעשה בקיץ האחרון, אשר שמט את הקרקע מתחת להגדרה של דמוקרטיה ייצוגית. את מקומה של הייצוגיות וקבלת רצון הרוב החליפה השיטה השבטית המזרח תיכונית, דבר שדרדר לאחור את המדינה שנות דור. דוגמה לפרימת האחדות הישראלית שגרמה ממשלה זו ניכרת בהיעדרה של הסולידארית לנפטרים מהקורונה. לא רק למתים אין פנים ושמות, גם למשפחותיהם אין. על קרובי הנפטרים האבלים נגזר להתאבל לבד ללא כל גילוי אמפטיה מצד הממשלה או התקשורת.

מכים על חטא

הלגיטימציה שקיבל נפתלי בנט, מראשי המתנחלים ובכירים בציונות הדתית, לביצוע המהלך הפוליטי שהביאו עד לכס ראש הממשלה, הייתה שגיאה קשה. והמשך התמיכה בו אינו מוסרי וחמור מכך, הוא אינו מועיל. משעה שחצתה "ימינה" את הרוביקון אל זרועות השמאל אין כל משמעות בעיני בנט וחבריו ללגיטימציה זו. גם המצהלות הקרתניות העולות מכל מינוי "סרוג" שמבצעים שרי "ימינה" לא יכולות לטשטש את הגבול שאותו חצתה מפלגה זו. כדאי להזכיר שבעודם חלק מממשלת נתניהו, מינו בנט ושקד אנשי שמאל למשרות בכירות בכדי למצוא חן בעיני השמאל. עתה כשהם בשמאל הם משתמשים באנשי הציונות הדתית כעלה תאנה, ומסתבר שעל כל פשעים תכסה המשרה הבכירה.

אם המשך המפעל הציוני חשוב לדניאלה וייס, כמו שמפעל ההתיישבות חשוב לה, מוטב היה לו הייתה לחוזרת בה מדבריה אלה ומתנצלת על תמיכתה בממשלה זו. להתנצל בפני מצביעי הליכוד, "הציונות הדתית", ש"ס ויהדות התורה. התנצלות זו לא תציל את המדינה מידיה של ממשלה זו, הדוהרת אל הלא נודע, אך יש לקוות כי טמון סיכוי לאיחוד כוחות של המחנה הלאומי והאמוני, אל מול המגמות האנטי ציוניות המתפתחות.

על אף מעמדה הרם והמכובד של וייס ספק אם התנצלותה, ככל שתתרחש, תגרום לחשבון נפש אצל הבכירים האחרים ביש"ע ובציונות הדתית אשר נתנו ידם למהלך של "ימינה".

בכל מקרה נראה שחשבון הנפש של כל תומכי הממשלה מהציונות הדתית קרב והולך. עוד מעט קט ויחל מחול השטנה השנתי לקראת האזכרה הממלכתית לזכרו של רה"מ יצחק רבין. או אז, כאשר כל המדינה תחזה בקבלתו של נפתלי בנט לזרועותיה של משפחת רבין, כבר לא יהיה ספק לאיש מה קרה כאן ב-13 ליוני, ולאן פני הממשלה מועדות.

נותר רק לקוות שזה לא יהיה מאוחר מדי. ושנערות אולפנה לא יאלצו שוב  לשיר ברגש "תפילה לעני כי עטוף", בעודן מתבצרות בבית כנסת שנבנה מהתקציבים של כהנא.

למאמרים נוספים של ד"ר יהודה שלם – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: