אי-סדר עולמי חדש: דעיכת אמריקה ואפקט אפגניסטן

בחודש מאי 2014 הצטרפתי כעיתונאי לפלוגת נחתים מהרג'ימנט השביעי, במטרה לסקר את מה שהוגדר כ"נסיגה מדורגת" בעזיבת הבסיסים בעמק סנגין באפגינסטן. האזור כולו כונה בידי כוחות הקואליציה "סנגינגארד" בשל הקרבות הקשים שנערכו בו נגד הטאליבן. בלילה האחרון שבילינו באחד המוצבים המאובקים בו לא היו מים זורמים או חשמל, שאלתי קצין ותיק מדוע הבוסים הגדולים מתעקשים להשתמש במונח המכובס הזה שנשמע כאילו לקוח מעולם האסטרולוגיה ולא מתחום הלוחמה הצבאית. "אני מניח שזה בגלל שלא רצו לקרוא למה שאנחנו עושים בריחה", הוא השיב בעוקצנות.

נסיגה או בריחה, העסק התנהל כמו שצריך. זמן קצר לפני הזריחה הנחתים פינו את שאריות הציוד, נפרדו לשלום מהחיילים האפגנים העצבניים שתפסו במקומם את הבסיס, ונסעו לדרכם בכלי הרכב המשוריינים. זהו רגע בו הרהרתי רבות בקיץ הנוכחי כאשר חזיתי בפרק הסיום הכאוטי של הנוכחות האמריקנית באפגניסטן. כבר ב-2014 היה ברור כי אלא אם יקום לפתע מנהיג אמיתי בוושינגטון, ארה"ב הייתה בדרכה החוצה, והיא עשתה זאת באופן שהוביל בהכרח לתסבוכת אסטרטגית עבורה ואסון הומניטרי עבור אפגניסטן.

אך גם הידע המוקדם והניסיון שצברתי בשטח לא הכינו אותי להשפעה הרגשית של הנסיגה האמריקנית, כאשר ההשפלה שבכניעה לטאליבן הצטרפה לבושה שבנטישת ידידינו האפגנים לגורלם האומלל. אמריקה כבר לא הייתה רק המדינה הזו שתעדיף להפסיד במלחמה לחלוטין מאשר לשמור על שדה תעופה בטוח ולספק לאפגנים סיוע לוגיסטי ואווירי; היא הפכה למדינה שלא מסוגלת אפילו לזרז את תהליכי בקשות האשרה של כמה אלפי אפגנים שסייעו לצבא האמריקני תוך סיכון עצמי רב, וננטשו דווקא ברגע בו היו זקוקים בעצמם לסיוע יותר מכל.

חוסר האונים האמריקני השתווה רק לחוסר האחריות, וחוסר האחריות השתווה לחוסר האמינות. לומר שזו הדרך בה אימפריות נופלות יהיה עלבון כלפי האימפריות הגדולות מן העבר, שכולן נפלו בשל סיבות גדולות וכבדות הרבה יותר. אז מה הלאה? בכך אעסוק במאמר הזה, אך ראשית כמה מילים על מה שהגיע קודם.

לפני כתשע שנים פרסמתי מאמר מעל דפי כתב העת הזה ובו עסקתי בסדר העולמי באותה העת. ברק אובמה התמודד אז לכהונה שנייה בבית הלבן תחת ההבטחה לשים קץ ל"יותר מעשור של מלחמה" ובמטרה "להתמקד בבניית האומה כאן בבית". מרבית מוותיקי מדיניות החוץ הדהדו את הסיסמאות האלה. חיילים אמריקנים עזבו את עיראק; הכוחות באפגניסטן צומצמו, אוסמה בן לאדן כבר לא היה בין החיים, וכפי שאובמה סנט במיט רומני כאשר המועמד הרפובליקני הגדיר ב-2016 את רוסיה כאתגר הגיאו-פוליטי העיקרי: "שנות השמונים התקשרו וביקשו את מדיניות החוץ שלהן בחזרה".

לקונצנזוס החדש הזה הייתה משיכה פוליטית ברורה, והוא סייע לאובמה לזכות בכהונה שנייה. אך הוא היה גם מסוכן מאוד, ומשלוש סיבות עיקריות.

הסכנה הראשונה הייתה אסטרטגית. "יתכן שאתה לא מעוניין במלחמה", כך מתחילה האמרה המיוחסת בדרך כלל לליאון טרוצקי, "אך המלחמה מעוניינת בך". בעוד אובמה הכריז למעשה על ניצחון במלחמה נגד הטרור, הטרור האסלאמיסטי התעורר לחיים חדשים בעיקר בזכות החלל הריק שהנשיא הותיר בעיראק. [i] הסנגורים הקבועים של ממשל אובמה טוענים לעתים כי המשך הנוכחות הצבאית בעיראק לא היה אפשרי מעולם, הודות לתנאי ההסכם שחתם ממשל בוש עם ממשלת עיראק ב-2008. זהו שקר. כפי שלאון פאנטה, ראש ה-CIA בתקופת אובמה ובהמשך שר ההגנה, תיאר בספר זיכרונותיו, הבית הלבן היה "נלהב כל כך להיפטר מעיראק עד שהיה מוכן לסגת באופן חד-צדדי ולא להישאר כבול בהסכמים שיבטיחו את המשך ההשפעה והאינטרסים של אמריקה".

בעוד אובמה עשה עצמו כלא שומע את הקריאות לעצור את משטר אסד המטורף והרצחני, הסורים ברחו מארצם במיליונים ויצרו משבר פליטים שהימם את אירופה ב-2015. בעוד אובמה פעל כדי "לאפס" את היחסים עם רוסיה, ולדימיר פוטין תכנן כבר את ההרפתקה הבאה להרחבת גבולות רוסיה ולחתירה תחת הדמוקרטיות במערב. בזמן שאובמה ניסה לנהל שיחות דיפלומטיות בנושא הגרעין האיראני, האייתוללות כבר ביצרו את השפעתם בעיראק, סוריה, לבנון, עזה ותימן. בעוד אובמה קיצץ בתקציב הביטחון, סין שקדה על השגת שליטה ימית והקימה איים מלאכותיים בים סין הדרומי כדי לקבוע עובדות בשטח.

בקצרה, מה שברק אובמה הגדיר כ"הערכות מחדש" (עוד כינוי מכובס לנסיגה) היה עבור אויביה של אמריקה הזדמנות, והם ניצלו אותה בזריזות רבה. בתוך מעט יותר משנה מיום השבעתו השנייה של אובמה, דאע"ש שלט בח'ליפות ששטחה כגודל בריטניה, בשאר אסד השתמש בגז נגד אנשיו ללא השלכות אישיות של ממש, ופוטין סיפח את חצי-האי קרים והצית מלחמה קטלנית במזרח אוקראינה.

הסכנה השנייה הייתה קונספטואלית. המנטרה של אובמה לגבי "בניית האומה כאן בבית" התבססה על ההנחה לפיה מדיניות חוץ אסרטיבית מצד ארה"ב באה על חשבון מדיניות הפנים במקום להשלים אותה. זהו היפוך גמור ליותר משישה עשורים של מחשבה מדינית אמריקנית, והוא נבנה על בסיס מידע מטעה וקלישאות חלולות. המדיניות המסורתית שנולדה ב-1947 עם דוקטרינת טרומן דגלה בהבנה כי שגשוגה וביטחונה של אמריקה מבוססים ברובם על שגשוגם וביטחונם של בני-הברית שלה, מסיאול ועד ברלין. אסור לנו לתת למדינות ידידותיות (אפילו כאלו שאינן דמוקרטיות) להתמודד בעצמן מול אויבים רודניים ולהעמיד פנים שאין לנו שום קשר לכך.

המידע המטעה הגיע לרוב בדמות מספרים מפוצצים אודות העלויות הגבוהות של המלחמות בעיראק או אפגניסטן, מידע שהתעלם מן העובדה כי הוצאות הביטחון של ארה"ב הן חלק מזערי מן התמ"ג וגם הוא הצטמק בהתמדה (מ-56% ב-1990 ל-3.4% ב-2019), בעוד הוצאות הרווחה הולכות ותופחות (מ-13.2% ל-18.7% באותה תקופת זמן). והקלישאות החלולות הגיעו בדמות ביטויים כמו "מלחמות הנצח", ביטוי אותו הגדיר לאחרונה ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר כ"סיסמה פוליטית מטופשת" המתבססת על תפיסה כוזבת לפיה "המעורבות הצבאית שלנו ב-2021 דומה במשהו לזו מלפני עשרים או אפילו עשר שנים".

הסכנה הסופית הייתה מוסרית. ארה"ב לא פתחה במה שנקרא "המלחמה בטרור" בתור איזושהי פנטזיה הרפתקנית של מדיניות חוץ, וגם לא עשתה זאת ממניעים פוליטיים של מפלגה כזו או אחרת. מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר גבתה את מספר הקורבנות הרב ביותר ביום אחד מאז הקרב באנטיאטם במהלך מלחמת האזרחים, והחששות מפני ימים גרועים עוד יותר קיננו ובצדק. אמריקה הותקפה בידי רשת טרור גלובלית שהיוותה השראה למאות ואלפים (אם לא מיליונים) של מוסלמים רדיקליים ברחבי העולם. זוהי רשת אשר זכתה למקלט אצל משטר ברברי שחלק עמה את אותם הרעיונות וסרב להסגיר את מנהיגיה.

מן הרגע שארה"ב נכנסה לאפגניסטן, במלחמה שלגביה טענו גם אובמה וגם ביידן בקמפיין הבחירות שלהם ב-2008 כי חייבים לנצח בה, היה קשה מאוד לצאת. ביצענו טעויות רבות מאוד במהלך המלחמה, אך לפחות הצלחנו לתמוך בממשלה מקומית אשר למרות רשלנות ושחיתות לא איימה על מדינות אחרות, לא הפעילה טרור על אזרחיה ולא הניפה את דגלי הג'יהאד. היא גם לא הייתה חייבת להתמוטט, אילו רק הייתה ממשיכה לקבל תמיכה בסיסית אך קבועה מצד ארה"ב.

כמו רסיסים מטיל שהתפוצץ, הנזק המוסרי התפשט לכל הכיוונים. שלחנו אל המלחמה אלפי גברים ונשים (ועוד אלפים אל קבריהם) בשם הביטחון הלאומי והאידיאל הדמוקרטי, רק כדי להשליך לפח את הניצחונות שהשיגו בשל סיבות פוליטיות שקופות. חיזקנו את האמונה שהודגשה בידי בן לאדן באחד מפסקי ההלכה שלו טרם ה-11 בספטמבר, ולפיה האמריקנים תמיד בורחים לבסוף מעימות מול אויבים נחושים. בגדנו בבני-הברית המקומיים שלנו לאחר שהם לקחו סיכונים עצומים כדי לעמוד לצדנו, ושלחנו מסר מטריד לכל בן-ברית פוטנציאלי עתידי כי הדוד סם הוא שותף מסוכן. והפכנו את האמריקנים עצמם לציניים בכל הקשור למעמדה של ארה"ב כמגדלור של יציבות ותקווה מול אויבי החירות.

זה היה המסלול עליו הציב אובמה את אמריקה כאשר הגיע לבית הלבן. גם דונלד טראמפ אימץ באופן כללי את אותו המסלול, אם כי פחות בעקביות ויותר בגסות, תחת האצטלה של "אמריקה תחילה". והוא הגיע לשיא עם הכניעה של ביידן באפגניסטן ב-31 באוגוסט, שתוזמנה באופן מעוות ליום השנה העשרים לציון הניצחון הגדול ביותר של אל-קאעידה.

***

ישנם כמה טיעונים נגדיים לביקורת שהשמעתי כאן, חלקם חכמים יותר וחלקם פחות. בין החכמים פחות נמצאים אלה הטוענים כי מעולם לא היינו צריכים בכלל להגיע לאפגניסטן, שהפלישה לעיראק גרמה לנו להקדיש פחות תשומת לב לנעשה שם, שהיה עלינו לסגת לאחר הריגת בן לאדן, ושהקריסה המהירה של הצבא האפגני רק הוכיחה כי היה מדובר בטעות מהיום הראשון.

אלא שאי-כניסה לאפגניסטן לאחר ה-11 בספטמבר מעולם לא הייתה אפשרות מעשית – לא מבחינה פוליטית (ההצבעה לאישור השימוש בכוח צבאי עברה בקונגרס ברוב של 4210 מול אחד, ובסנאט 98 מול אפס מתנגדים) ולא מבחינה צבאית, מכיוון שהדרך המהירה היחידה לחסל או ללכוד את בן לאדן הייתה להפיל את המשטר שהעניק מקלט לאל-קאעידה [ii] בין-לאדן חוסל לבסוף בפקיסטן במבצע שהיה יכול להיערך רק משטח אפגניסטן. אם ארה"ב אכן הייתה מסיגה את כוחותיה ב-2009, כפי שרבים ממתנגדי המלחמה דרשו באותה העת, גם הניצחון הקטן הזה היה כנראה נמנע ממנה.

הבעיה המרכזית עם האסטרטגיה באפגניסטן לאחר נפילת הטאליבן לא הייתה מחסור בכוח אדם או מאמצים מוטעים לבניית המדינה מחדש. הבעיה האמיתית הייתה המקלט שהעניקה פקיסטן השכנה להנהגת הטאליבן המודחת.

בעיה זו הייתה יכולה להיפתר רק באמצעות הרחבה משמעותית של המלחמה לתוך שטחה של מדינה גרעינית, מהלך מסוכן מבחינה אסטרטגית שהיה מייצר גם תגובה היסטרית מאותם אנשים שהאשימו את ממשל בוש בכישלון המאמץ המלחמתי באפגניסטן. הרעיון לפיו היה עלינו לסגת לאחר חיסול בן לאדן מתעלם מהעובדה שזה למעשה מה שעשינו: בטרם עזב את הבית הלבן, אובמה קיצץ בעשרות אחוזים את מספרי הכוחות באפגניסטן. הנסיגה הזו רק זירזה את התדרדרות התנאים במדינה, מה שבהמשך הפך להסבר מדוע אסור היה לנו להיות שם מלכתחילה.

ובאשר לטענה כי כישלון הצבא האפגני להדוף את הטאליבן מוכיח את נכונות החלטת ביידן לסגת, ניתן לשאול בדומה האם לטביה, נורבגיה או פולין למשל יצליחו לעמוד מול קמפיין חתרנות רוסי מתמשך ותוקפני אלמלא סיוע אמריקני בדמות ערובות ביטחוניות וחיילים בשטח. הפקס-אמריקנה, בדיוק כמו הנס ברינקר הקטן, תמיד היה תלוי בכך שארה"ב שומרת את האצבע בחור שבסכר. בסופו של דבר, המלחמה באפגניסטן (כמו זו בעיראק) הסתיימה בהפסד מכיוון שהייתה "בלתי ניתנת לניצחון". הפסדנו בה מכיוון שהנשיא לקח החלטה מכוונת שתבטיח את תבוסתנו.

הטיעון הנגדי המתוחכם יותר גורס כי המעורבות שלנו במזרח התיכון היא משחק שלא שווה את המחיר. על פי קו המחשבה הזה, הדם והכספים שהשקענו פשוט לא מצדיקים שום רווחים אסטרטגיים, מדיניים או כלכליים, יהיו אשר יהיו. הודות לשיטות חדשות להפקת פצלי שמן, אמריקה אינה תלויה יותר בנפט מהמזרח התיכון כפי שהייתה בעבר, ובכל מקרה – למדינות המייצרות נפט אין ברירה אחרת מלבד לשאוב אותו ולמכור בשוק העולמי. הטרור הוא בעיה עולמית, לא רק אזורית, והפצצה נגד גי'האדיסטים במוסול רק הופכת את חבריהם במארסיי לקיצוניים יותר. העולם המוסלמי נראה כמי שאינו מסוגל לבצע רפורמות דמוקרטיות: כמעט בכל פעם שנערכות בחירות חופשיות והוגנות, בין אם במצרים, עזה או טורקיה, מנצחות בהן מפלגות אסלאמיסטיות בעלות נטיות רודניות. אפשר לשכוח אם כן מרעיון "בניית האומה". ואם הנפוחים מבייג'ינג רוצים לקחת חלק בכאוס הזה (ישנם כבר דיווחים על התעניינות סינית בחכירת בסיס חיל האוויר בבאגרם), הם מוזמנים לעשות זאת.

על פי אותו טיעון נגדי, אין בכל זאת כדי לומר שארה"ב יכולה או צריכה לסגת כליל מתפקידה הגלובלי. אך ישנו צורך דחוף להקצות מחדש משאבים על פי סדר עדיפויות שונה, אפילו אם המשמעות היא לספוג הפסדים שעשויים להיות משפילים כעת אבל ישכחו בקרוב. העדיפות העליונה שלנו היא לחזק את הבריתות עם הידידים הוותיקים באסיה ובאירופה, וביחד להתמודד עם האיומים הגוברים מצד סין ורוסיה. סיוע לאוסטרליה בבניית צוללות זו דוגמה לסוג הצעדים שאפשר לעשות, אפילו אם אותן צוללות יכנסו לשירות בעוד עשור לפחות.

הדגם כאן דומה להתאוששות מהתבוסה בווייטנאם, אז ארה"ב ריכזה את כל מאמציה באתגרים גיאופוליטיים ליבתיים ולא פריפריאליים, השיגה ניצחונות דיפלומטיים בהלסינקי, קמפ דיוויד ו'זנבה, וגילתה מקורות חדשים של עוצמה לאומית במקומות כמו עמק הסיליקון והבורסה בוול-סטריט – כאלה שהתקיימו ללא קשר להפסד או ניצחון בשדות קרב רחוקים.

לטיעון זה יש נקודה מרכזית אחת ונכונה, לא שמישהו עדיין חולק עליה. אנו חיים שוב בעולם של יריבות בין מעצמות. סין תהיה היריב הגיאופוליטי המשמעותי ביותר שלנו בעשורים הבאים מבחינת גודל, עושר והתעצמות צבאית מהירה, יחד עם חזרה לשלטון בסגנון מאואיסטי ותוקפנות גסה ומתגברת. גם רוסיה מציבה איום ייחודי הודות לשאיפות הטריטוריאליות שלה, ניסיונות החתרנות, שליטתה בשוק האנרגיה האירופי וארסנל הגרעין העצום שבידיה. ולמרות היריבות הסמויה ביניהן, לבייג'ינג ומוסקבה אינטרס משותף חזק בחתירה תחת הפקס-אמריקנה – הרשת המורכבת של בריתות צבאיות, הסכמי סחר ומשפט וערכים משותפים בקרב ארה"ב ובנות-בריתה, המערכת ששמרה על העולם החופשי מאז סוף מלחמת העולם השנייה.

אך למרות זאת, הרעיון לפיו אנו פשוט יכולים לנטוש בנוחות את המזרח התיכון כדי להתמקד באזורים חשובים יותר הוא שיגיון עטוף באשליה. אם נניח בצד את סוגיית האנרגיה, במזרח התיכון קיימים חמישה אינטרסים חיוניים למערב.

טרור

ניסיון העשורים האחרונים מלמד אותנו כי בעוד לטרור מבית ניתן להתייחס כבעיה של אכיפת חוק, הרי שחממות הגידול המסוכנות ביותר לטרור הן מדינות ריבוניות ואזורים אוטונומיים שונים שהופכים מוקד משיכה ובסיס הכשרה, ולבסוף למרכז ייצוא של ג'יהאד. זהו הלקח מאפגניסטן של לפני ה-11 בספטמבר והלקח מסוריה ועיראק שבטרם עליית דאע"ש ב-2013.

התפשטות החימוש

הבעיה החמורה ביותר עם פצצה איראנית היא לא העובדה שתומכת הטרור המובילה בעולם תחזיק סוף סוף באמצעי הקטלני ביותר למימוש תוכניותיה. הבעיה היא שפצצה איראנית תוביל במהרה לפצצה סעודית, פצצה סעודית תוביל לפצצה טורקית וכן הלאה. הרתעה גרעינית, שהייתה קשה מאוד ליישום בימי המלחמה הקרה אז לארה"ב וברה"מ היו פחות או יותר יכולות דומות, תהפוך לבלתי אפשרית עם שלוש או ארבע מדיניות גרעיניות, באזור הנפיץ ביותר בעולם, יחזיקו כולן בפגיונות שלופים.

קריסה של מדינות

העולם אינו יכול להרשות לעצמו מדינה מזרח-תיכונית נוספת שקורסת לחלוטין בדומה למה שראינו כבר בתימן, סוריה, לוב וכעת בלבנון. הוא גם לא יכול להרשות לעצמו ממשלה אסלאמיסטית רדיקלית המשתלטת על בירה נוספת, כפי שכמעט קרה במצרים לאחר נפילת משטר מובארק.

פליטים

משבר פליטים המוני נוסף כמו זה שהציף את אירופה ב-2015 עשוי להביא לשיתוק המערב. בין יתר השפעותיו הוא יאיץ את תגובת הנגד הפופוליסטית שחיזקה כבר מפלגות כמו-פשיסטיות בצרפת וגרמניה, ויצור הזדמנויות חדשות עבור רוסיה לחזק את השפעתה בשולי הפוליטיקה האירופית.

ישראל

הבטחת קיומה של המדינה היהודית אינה קשורה רק לאחריות מוסרית והיסטורית. זהו גם אינטרס ראשון במעלה של ארה"ב הזקוקה לבת-ברית החלטית במזרח התיכון, כפי שפעלה ישראל נגד תכנית הגרעין העיראקית ב-1981 וזו הסורית ב-2007, כאשר בוושינגטון לא נמצא האומץ לטפל באיומים האזוריים.

נפילת קאבול כעת מסכנת מאוד כל אחד מהאינטרסים שלעיל. המדינה תהפוך ככל הנראה למקלט לטרוריסטים, אם כי יתכן שלא בתמיכה גלויה של הטאליבן. גם איראן רואה בנסיגה האמריקנית מאפגניסטן (כמו גם בזו הקרובה מעיראק) הוכחה נוספת לכך שארה"ב אינה מתכוונת ברצינות להגביל את שאיפות האייתוללות, בין אם אלו האזוריות או אלו הגרעיניות. פקיסטן, שתמכה בהתלהבות בטאליבן האפגני, תהיה כעת פגיעה יותר להתקוממות בשטחה שלה. גל פליטים חדש שייווצר מהמשבר והדיכוי באפגניסטן נראה כמו עניין של זמן בלבד. וביטחונה של ישראל, בעידן של נסיגה אמריקנית, יהיה תלוי יותר מתמיד במשאביה העצמיים והמוגבלים.

הנקודה החשובה היא שהאמונה כי לנסיגה האמריקנית מאפגניסטן לא יהיו השלכות על ביטחון ארה"ב ועל מעמדה בעולם היא לא יותר מפנטזיה.

בעוד קאבול נופלת לידי הטאליבן, עיתון ה'גלובל טיימס' הסיני לא בזבז זמן והסיק כמה מסקנות ברורות. "האסטרטגיה האמריקנית של נסיגה מאפגניסטן, צמצמום הנוכחות הצבאית במזרח התיכון והגברת היריבות הגיאופוליטית מול סין בדרום-מזרח אסיה תתברר בקרוב כחסרת תועלת", התפאר מאמר המערכת:

"הרשויות בטייוואן קשרו עצמן היטב לארה"ב, אך זו לא תציע תמיכה בלתי-מוגבלת לאי על חשבון האינטרסים שלה… כאשר תעמוד מול הנחישות הצבאית הסינית, ארה"ב תיסוג במהרה… סין ורוסיה צריכות לאחד כוחות כדי להשפיל את האמריקנים בסוגיית ליטא ובשאלת טייוואן, וליצור "אפקט אפגניסטן" אוניברסלי וברור בצורות שונות. הזרועות ששלחה וושינגטון התארכו למדי, כך שבייג'ינג ומוסקבה צריכות לקצר אותן במקומות בהן ארה"ב מגלה יהירות וחוסר אונים"

ה'גלובל טיימס' הוא שופרה של המפלגה הקומוניסטית הסינית, כך שתעמולה, הצהרות רהב ותחביר גרוע הם חלק מובנה מהעיתון. אך למרות זאת, במה שהמאמר מגדיר כ"אפקט אפגניסטן" יש הרבה מן האמת, בשני מובנים חשובים.

ראשית, הפיאסקו האפגני מכריח את בני-בריתה המסורתיים של ארה"ב להעריך מחדש את התבונה שבהישענות על וושינגטון. זהו לא רק עניין של אמינות שנפגעה (עוד על כך בהמשך). זהו גם עניין של יכולת וכשירות. קשה לחשוב על מובן אחד בנסיגה מאפגניסטן, החל מכושר השיפוט של ביידן, דרך התחזיות ועד לביצוע, שעשוי לעורר יריב גיאופוליטי לכבד (ובוודאי שלא לפחד) את הנשיא האמריקני כמדינאי דגול ומתוחכם.

ובאשר ליכולת, למרות שהצבא האמריקני נותר במובנים רבים החזק ביותר בעולם, הוא כיום צל של מה שהיה כאשר התמודד לאחרונה עם תחרות מצד מעצמה. בשנת 1990, עם קץ המלחמה הקרה, חיל האוויר החזיק במחסניו כ-4,000 מטוסי קרב. המספר כיום נושק ל-2,000. צי המפציצים איבד כמעט שני שלישים ממטוסיו, וכיום מסתמך בעיקר על מטוס ה-B52 שנבנה בשנות השישים של המאה שעברה. מספר הספינות בחיל הים צומצם באופן דומה למרות מאמצים להגדילו לאחרונה. הצי הסיני כיום עדיף מבחינה מספרית, אם כי עדיין לא ביכולת או בנפח הספינות.

סין אולי נחשבת עדיין לחלשה יותר מארה"ב מבחינה גלובלית, אך באזורים בהם צפויה ההתנגשות היא מחזיקה ביתרונות הקרבה הגיאוגרפית, המספרים והיוזמה. צבא השחרור העממי "התארגן מחדש כדי להתמודד במיוחד מול היתרונות האמריקניים בזירה הפסיפית", ציין בחודש יולי לי סי-מין, רמטכ"ל צבא טייוואן לשעבר. "לשם כך הוא פיתח טילים בליסטיים נגד ספינות, צוללות תקיפה ומגוון של כלים אוויריים וימיים לביצוע פשיטות והכרעת האויב. כל אלה נתמכים בידי מערכות תקשורת ושליטה שהופכות את הצבא הסיני למשולב וקטלני עוד יותר".

שנית, הפיאסקו בקאבול מהווה הזמנה ליריבינו לראות את הזמן שנותר לממשל ביידן לא כמטרד או איום, אלא כחלון ייחודי של הזדמנויות אסטרטגיות בן שלוש שנים. האדמירל פיליפ דיווידסון, ראש הפיקוד האינדו-פסיפי, חזה בחודש מארס כי סין תנסה להשתלט על טייוואן בתוך שש שנים. "אנחנו צוברים את הסיכון", אמר בעדינות, "שעשוי לעודד את סין לשנות באופן חד-צדדי את הסטטוס-קוו בטרם כוחותינו יוכלו להגיב כראוי". אך מדוע סין תמתין כל כך הרבה זמן? לאחר אפגניסטן, ארה"ב מקדישה תשומת לב רבה יותר להגנה על טייוואן, תהליך שעשוי לארוך מספר שנים. מבחינת בייג'ינג, ההזדמנות הזו אמורה להגיע מוקדם מאשר מאוחר.

באשר לרוסיה, הדעות חלוקות באשר למטרתו הבאה של ולדימיר פוטין. זו עשויה להיות אוקראינה, בגבולה ריכזו הרוסים כוחות רבים השנה; או שמא בלארוס, שהיא כבר סוג של מדינת חסות והתסיסה המתמדת בה נגד רודן מתועב עשויה לשמש השראה עבור יריבי פוטין מבית; או אולי מונטנגרו, שם ב-2016 סוכנים רוסיים כמעט הצליחו לבצע הפיכה בטרם המדינה הצטרפה לנאט"ו; או, לדעתי, אחת מהמדינות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה), שם ינסו הרוסים לחשוף את חוסר התוחלת שבערובות הביטחוניות האמריקניות, יחד עם ניסיון לשבור את עמוד השדרה של נאט"ו.

מיכאיל סקאשווילי, נשיא גיאורגיה לשעבר, הציע אפשרות מסקרנת יותר: פינלנד או שבדיה. "אני לא מצפה לראות טנקים רוסיים ברחובות הלסינקי או סטוקהולם, אך עבור רוסיה השתלטות על שטחים שוממים או איים קטנים עשויה להיות פשוטה למדי", הוא חזה ב-2019. "בכך שהוא מתקיף מדינה שאינה חברה בנאט"ו, פוטין לא מסתכן בתגובה קשה המחויבת מאמנת הארגון. אך כאשר הוא שם על הכוונת מדינה אירופית הוא יכול לצפות לרווחים פוליטיים בדעת הקהל מבית".

בלתי סביר? מוגזם? יתכן. אך כמה מן האנשים שכיום סבורים כי הנסיגה מאפגינסטן לא משנה הרבה חשבו אי פעם שפוטין ישתלט על חצי-האי קרים או יפתח במלחמה במזרח אוקראינה שתגבה חיי אלפים בהתרסה מוחלטת כלפי המערב, בדיוק כפי שעשה?

ישנם תסריטים אפשריים אחרים אך בסופו של דבר זהות המטרות המסוימות לא באמת משנה. עבור רוסיה וסין, המטרה המרכזית של ההרפתקה הבאה שלהן אינה להוסיף עוד חלקים לשטחן העצום גם כך תוך תשלום מחירים כבדים באבדות וסנקציות כלכליות ודיפלומטיות. המטרה האמיתית היא לדחוק את ארה"ב, בנחישות ולתמיד, ממעמדה ככוח הדומיננטי בענייני העולם.

כדי לעשות זאת יש לדחוק את כל מה שמעמד זה מסמל: עוצמתו של המודל הליברלי-דמוקרטי-קפיטליסטי; הדאגה לזכויות אדם ולמתנגדי משטר, והרצון לשימוש בכלים צבאיים וכלכליים בשם מטרות מוסריות. עולם בו ארה"ב הופכת למדינה מן השורה, כזו שעדיין יכולה להישאר נאמנה לערכיה אך לא מעוניינת לייצא אותם, צינית וחסרת מוסר בהתנהלותה המדינית, אומה גדולה שמסוגלת להגן על גבולותיה אך לא מעצמה המסוגלת לכפות את רצונה – יהיה עולם בו אנשים כמו פוטין, שי ג'ינגפינג, עלי ח'אמנאי ודומיהם יהיו יכולים לשגשג באמת.

זהו פרס שווה מאוד כל עוד הוא נמצא על המדף, ואין דרך טובה יותר להשיג אותו מאשר להשפיל עוד יותר את אמריקה המושפלת גם כך. מדוע להעניק לביידן ולממשלו את המותרות של ליקוק הפצעים ושיקום הכוח? הטריק המוכר ביותר בספרו של כל בריון או רודן קובע כי הזמן הטוב ביותר לבעוט באדם הוא כאשר הקורבן כבר שוכב על הרצפה.

***

התמונה יכולה להשתנות, כמובן, אם תחושת אחדות המטרה במערב תחת הנהגה אמריקנית עדיין תהיה דבר שיש להתחשב בו. אך גם כאן יש מקום רב לספק. למרות שהאמריקנים נוטים לשכוח זאת, יותר מאלף חיילים ממדינות הברית נהרגו בלחימה באפגניסטן. בכך כלולים 456 חיילים בריטיים, מספר אשר ביחס לאוכלוסיית הממלכה כמעט משתווה לשיעור הקורבנות האמריקני. הם מתו מכיוון שלאחר ה-11 בספטמבר נאט"ו הפעיל את סעיף מספר חמש באמנתו, זה הקובע כי מתקפה על אחת מחברות הארגון היא מתקפה על כולן, והצטרף לארה"ב במלחמתה נגד הטאליבן. אך בסופו של דבר הייתה זו ארה"ב אשר הותירה את בני-בריתה במרדף מטורף לחילוץ אנשיהם מאפגניסטן לפני שהגיע יום ה-31 באוגוסט אותו קבע ביידן כתאריך התבוסה.

טום טוגנדהאט, ראש ועדת החוץ בפרלמנט הבריטי ולוחם מעוטר במלחמה באפגניסטן, נשא נאום מרגש בו הגדיר את התנהלותו של ביידן כ"מבישה". שר ההגנה הבריטי בן וואלאס הלך רחוק עוד יותר, ואמר כי "מעצמה שאינה מוכנה לדבוק במשהו היא כנראה כבר לא מעצמה… היא בוודאי לא כוח עולמי, אלא סתם כוח גדול". בגרמניה, מנהיג הנוצרים-דמוקרטים ונכון לכתיבת שורות אלה מועמד פוטנציאלי לרשת את אנגלה מרקל בראשות המדינה, תיאר את הנסיגה האמריקנית כ"מפלה הגדולה של ביותר של נאט"ו מאז הקמתו" והוסיף כי "כולנו עומדים כעת בפני שינוי גדול". בבריסל, שר החוץ של האיחוד האירופי ז'וזפ בורל הגדיר את הנסיגה "אסון עבור העם האפגני, עבור ערכי המערב ואמינותו, ועבור היחסים הבינלאומיים".

היו בעבר משברים אחרים ביחסים הטרנס-אטלנטיים, החל מפארסת סואץ ב-1956 ועד למאבק סביב המלחמה בעיראק ב-2003. המשבר הנוכחי שונה מן היסוד, מכיוון שהוא מטיל ספק לא רק ביכולת השיפוט של אמריקה אלא גם בכוח הרצון שלה. אם ארה"ב אינה מוכנה לשמר חיל מצב באפגינסטן כדי למנוע ניצחון מאויב ג'יהאדיסטי שנמצא כל העת בקשרים עם אל-קאעידה, איפה היא כן תפגין רצון ומחויבות? בדיוק כפי שדור של אירופאים לא בדיוק שש "למות בעד דנציג", כמו שקבעה הסיסמה הפציפיסטית הידועה לשמצה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, מדוע הדור הנוכחי של אמריקנים ירצה למות בעד טאלין או פודגוריצה, בירות של שתי חברות שוליות בנאט"ו ושל מדינות שמעט מאוד אמריקנים יכולים לנקוב בשמן או למצוא במפה?

תשובה אחת עליה דיבר הנשיא ביידן גרסה כי בניגוד למצב באפגניסטן, לארה"ב יש "התחייבויות קדושות" כלפי בנות-בריתה בנאט"ו בדמות הסכמים ואמנות חתומות. זו תגובה המדגימה מדוע נשיא צרפת עמנואל מקרון התלונן בפומבי על כך שברית נאט"ו מתה "מוות מוחי". אומות אינן יוצאת למלחמה רק בשל התחייבויות חוזיות. הן נלחמות עבור האינטרסים והערכים שהחוזים האלה אמורים למסד. ללא אותם אינטרסים וערכים, כל חוזה או אמנה יהפכו במהרה לאות מתה.

תשובה אחרת טוענת כי הגנה על בנות-ברית אירופאיות פגיעות מפני תוקפנות רוסית היא אינטרס ברור ובסיסי של ארה"ב, אותו רוב האמריקנים מוכנים לקבל ובו רובם מוכנים לתמוך. האמנם? אם רוסיה אכן תנסה לספח שטחים במדינות הבלטיות על ידי שימוש באותן שיטות לוחמה היברידיות שעבדו בהצלחה בגיאורגיה ב-2008 ובאוקראינה ב-2014 (שילוב של פרובוקציה מתוכננת, תסיסה פוליטית בקרב רוסים אתניים וקמפיין דיסאינפורמציה מתוחכם), האם ארה"ב ובנות-בריתה יהיו מוכנות להסתכן במלחמה כוללת בשטח זר רק כדי שלטביה, אסטוניה וליטא יהיו שוב שלמות וחופשיות?

אני מנסח את השאלות באופן הרטורי הזה מכיוון שהתשובות מובנות מאליהן. אמריקה ככל הנראה תילחם כדי להגן על חברות נאט"ו הגדולות כמו בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה, במקרה המאוד לא סביר של התקפה חיצונית. הדבר נכון גם לגבי בנות-הברית הוותיקות במזרח כמו אוסטרליה ויפן. הליבה שבליבה. אך אין כמעט בנמצא נסיבות הגיוניות בהן נשיא אמריקני יחליט לצאת למלחמה למען חברות קטנות יותר בנאט"ו, שהן דווקא אלו הפגיעות יותר להתקפה. הניסיון להבדיל בין אינטרסים אמריקנים "ליבתיים" ו"פריפריאליים", כפי שעושים תומכי הנסיגה מאפגניסטן, רק מכווץ את מה שנחשב כליבה ומגדיר את מחדש את תחומי הפריפריה.

ומה שנכון לגבי היחס האמריקני כלפי חברות הקטנות בנאט"ו, נכון כפליים בכל הנוגע לגישת המדינות החזקות באירופה כלפי שכנותיהן החלשות יותר. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הוא המקרה של צינור הגז 'נורד סטרים 2' המחבר בין רוסיה לעיר הנמל הגרמנית גרייפסוואלד לחוף הים הבלטי. הצינור שנבנה בידי תאגיד בראשו עומד לא אחר מאשר הקנצלר לשעבר (וידידו של פוטין) גרהרד שרדר, היה מטרה לסנקציות אמריקניות והתנגדות כלל-אירופית מכיוון שהוא עוקף את אוקראינה ופולין כמדינות מעבר והופך את גרמניה תלויה בגז רוסי יותר מתמיד.

כפי שמציין מתיו תומאס מהקרן לביטחון הבלטי, התוצאה היא שהצינור "מאפשר לרוסיה לסחוט לטובתה את מערב אירופה, בעוד סחיטת האנרגיה במזרח נמשכת כרגיל ללא פיקוח או התערבות המערב". למרבה הפלא, דווקא ממשל ביידן שנכנס לכהונה על גלי רטוריקה קשוחה נגד רוסיה החליט להסיר את הסנקציות הכבדות יותר, מה שמאפשר את סיום הפרויקט בחודשים הקרובים. המזכיר הכללי הראשון של נאט"ו, הייסטינגס איזמי, אמר פעם כי תפקיד הברית הוא לשמור את האמריקנים בפנים, את הרוסים בחוץ ואת הגרמנים למטה. כעת אלה הם הגרמנים אשר שומרים את האמריקנים בחוץ, מכניסים פנימה את הרוסים ודוחקים את השכנים החלשים ממזרח עמוק למטה.

ישנם כמובן היבטים רבים נוספים ליחסים הטרנס-אטלנטיים מעבר לצינור הגז או מחלוקות דומות כמו זו שפרצה סביב ניסיונות החדירה לאירופה מצד חברת הטלקום הסינית 'וואווי', אך סיפור 'נורד סטרים 2' מסמל התנוונות בקנה מידה נרחב יותר. הקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והרגשיים שחיברו בעבר את אמריקה לאירופה הלכו ודעכו במשך עשורים, וכך גם הקשרים הכלכליים: חלקה הכולל של אירופה בכלכלת העולם התכווץ מ-36% בשנת 1960 ל-22% בשנת 2020, וצפי לרדת לשיעור של עשרה אחוזים בלבד עד סוף המאה הנוכחית. לאחר הנסיגה מאפגניסטן, האירופאים לא יוכלו עוד לסמוך על הבטחות צבאיות של ארה"ב. האמריקנים, מצדם, פיתחו מיאוס כלפי ההסתמכות האירופית עליהם בנושאי ביטחון, המודגמת למשל בקיצוץ תקציב הביטחון של גרמניה. זהו תהליך של פרידה הנמצא בשיאו, והוא מתנהל באופן הדדי.

אינרציה היא כוח משמעותי בעניינים בינלאומיים, והתנוונות יכולה להימשך שנים ארוכות. נכון להיום ברית נאט"ו מחזיקה מעמד רק משום שמעט מדי מנהיגים אמריקנים (מלבד טראמפ) היו מוכנים להטיל בה ספק, ומעט מאוד מנהיגים אירופאים (כולל מקרון) היו מוכנים באמת לבזבז עוד כספים כדי לשים קץ לתלות בנשק אמריקני. אך האיפוק של צד אחד והקמצנות של השני לא יוכלו לבדם להפוך את המדרון, והסיכוי למכה חיצונית שתזעזע את הברית כולה הלך וגדל מאוד בעשורים האחרונים.

***

האם ישנה דרך חזרה? בשנת 2009, בעוד ממשל אובמה הניח את היסודות להיערכות האמריקנית מחדש, הפרשן צ'רלס קראוטהאמר נשא נאום בלתי-נשכח במכון מנהטן ובו דיבר על נושא הדעיכה הלאומית. "השאלה האם אמריקה נמצאת בדעיכה אינה יכולה להיענות בכן או לא", אמר והמשיך:

"שתי התשובות שגויות, מכיוון שההנחה לפיה קיים היכן שהוא מסלול קבוע ובלתי-נמנע, תוצאה של כוחות חיצוניים בלתי ניתנים לשליטה, היא שגויה. שום דבר אינו בלתי-נמנע. כלום לא כתוב מראש. עבור אמריקה כיום, דעיכה אינה מצב נתון. דעיכה היא בחירה".

במשך שנים רבות חלקתי עם קראוטהאמר את התחושה כי אמריקה עדיין יכולה לבחור להימנע מדעיכה. כיום אני הרבה פחות אופטימי בעניין, ובשל מספר סיבות. למרות שהרפובליקנים כעת מכחישים נמרצות את חלקם בפיאסקו באפגניסטן, הם עדיין נושאים בחלק ניכר מן האשמה למה שהתרחש. מי שחתום על ההסכם עם הטאליבן מפברואר 2020 הוא מזכיר המדינה של טראמפ, מייק פומפאו; הוא אף מצולם ניצב לצדו של אחד ממייסדי הטאליבן, עבד אל-ע'יני בראדר. טראמפ לא רק ניהל עם הטרוריסטים משא ומתן, אלא כמעט הזמין אותם לצילום משותף וחתימת הסכם שלום בקמפ-דיוויד.

אחת ההחלטות ההרסניות ביותר של טראמפ כנשיא (ברמת האידיאולוגיה אך גם בפועל) הייתה בכך שהציב את המפלגה הרפובליקנית לצד אותה דוקטרינת נסיגה שקמה לתחייה בעידן אובמה וכעת ממשיכה לשגשג בעידן ביידן. שמרנים לרוב לא מביעים חרטות, אך הודות לטראמפ הקונצנזוס הדו-מפלגתי החדש במדיניות החוץ קובע כי אמריקה לא חייבת עוד לשלם כל מחיר או לשאת בכל עול כדי להגן על החירות בעולם. במקום זאת, מוסכם על כולם כי אמריקה צריכה באופן כללי לעסוק בענייניה שלה, להשקיע את משאביה פנימה ולתת לאחרים בעולם להילחם לבדם. מנקודת המבט של שי או פוטין, זה הדבר הקרוב ביותר לראיה אידיאלית של אמריקה את עצמה.

שנית, השיח החברתי המרכזי באמריקה הולך ונכתב מחדש במונחים פרוגרסיביים (או למעשה נכתב בידי פרוגרסיבים), באופן שלטווח ארוך יקשה עליה מאוד להחזיק תקציב ביטחון וערבויות חוץ אשר ראויות למעצמה אמיתית. ב-12 השנים מאז נאומו של קראוטהאמר, ארה"ב ניפחה את תקציבי הרווחה והבריאות שלה אך מנגד לא עשתה דבר כדי לשנות את המסלול לחדלות פרעון שבו הציבו אותה אותם תקציבים מנופחים; היא צברה טריליוני דולרים של חוב ומימנה צמיחה כלכלית בכסף זול שהוביל לאינפלציה במחירי הנדל"ן; והיא עשויה לנפח עוד יותר את התקציבים והקצבאות שרק יהפכו יקרים יותר עם הזמן.

בשלב כלשהו, רמה כזו של בזבוזים עשויה גם להטיל ספק במעמדו של הדולר כמטבע הרזרבי של העולם, מעמד שאפילו כיום עדיין משמש כאחד הנכסים האסטרטגיים ביותר של אמריקה נגד יריביה. כמובן שתמיד יש להיזהר בהשמעת תחזיות כלכליות, וכלכלת ארה"ב כבר הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת להפתיע לטובה. אך אם אמריקה תתקל במשבר פיננסי נוסף או בתקופת מיתון מתמשכת, כמה תיאבון עוד יישאר לה עבור עימותים צבאיים מסוכנים בשולי העולם?

שלישית, הרעיון לפיו ארה"ב היא האומה החשובה והמוצלחת בעולם הולך ונעלם ממחשבתם של האמריקנים עצמם. ניסיונות נועזים של רוויזיוניזם היסטורי כמו 'פרויקט 1619' מציגים את הסיפור האמריקני ככזה השזור מראשיתו בגזענות בוטה, ולא כמדינה בה כוחות החירות הדתית, הפוליטית והאזרחית הניפו את דגליהם כדי להביס את הקיצוניים.

יתכן כי אמריקנים מבוגרים ומודעים יותר יתייחסו לנראטיב הזה בסקפטיות הראויה לו, אך הדור הצעיר שרעיונות אלה כבר טבועים בו עמוק מקבל אותו בהבנה רבה יותר. מדינה הרואה בעצמה כמבוססת על רשע ועל חטאים בלתי-נסלחים לא תוכל לגייס את הביטחון העצמי המוסרי ולא את הפרספקטיבה ההיסטורית הדרושים למי שאמור להיות מגן החירות בעולם.

לבסוף, למרות שיתכן כי ביסמרק צדק כאשר העיר בעוקצנות כי "ישנה השגחה מיוחדת המגינה על שיכורים, על כסילים ועל ארה"ב", אפילו המדינות ברות המזל ביותר עשויות להכשיל את עצמן לבסוף. אם לא יוגבלו ויהיו תחת פיקוח, הכוחות שהשתחררו בשל "אפקט אפגניסטן" עשויים לפתח מומנטום הרסני ומואץ משל עצמם. נסיגה לא צריכה בהכרח להוביל לכניעה, אך כפי שנפוליאון אמר כביכול: "התוצאה ההגיונית של נסיגה היא כניעה".

בפיתול אופייני של הגורל, נפילת קאבול התרחשה כמעט במדויק ביום השנה ה-80 להכרזה על האמנה האטלנטית, עליה חתמו ווינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט ב-14 באוגוסט 1941 מול חופי ניופאונדלנד. אמנה זו הניחה את הבסיס לא רק לברית הצבאית שהביסה לבסוף את מעצמות הציר במלחמת העולם השנייה, אלא גם יצרה ברית של עקרונות, אומץ ואידיאלים שהחזיקה את העולם החופשי מול יריביו הרבים החל ממוסקבה, דרך בייג'ינג ועד לא-רקה וטהרן.

יש עדיין זמן להציל ולהחיות את המורשת הזו. אך כפי שלמדנו הקיץ הזה בקאבול, לעתים קרובות ישנו הרבה פחות זמן לכך ממה שציפינו. זהו שיעור מר אך הכרחי, ואין אנו יכולים להרשות לעצמנו ללמוד אותו פעמיים.

---

 

[i] הסנגורים הקבועים של ממשל אובמה טוענים לעתים כי המשך הנוכחות הצבאית בעיראק לא היה אפשרי מעולם, הודות לתנאי ההסכם שחתם ממשל בוש עם ממשלת עיראק ב-2008. זהו שקר. כפי שלאון פאנטה, ראש ה-CIA בתקופת אובמה ובהמשך שר ההגנה, תיאר בספר זיכרונותיו, הבית הלבן היה "נלהב כל כך להיפטר מעיראק עד שהיה מוכן לסגת באופן חד-צדדי ולא להישאר כבול בהסכמים שיבטיחו את המשך ההשפעה והאינטרסים של אמריקה".
[ii] בין-לאדן חוסל לבסוף בפקיסטן במבצע שהיה יכול להיערך רק משטח אפגניסטן. אם ארה"ב אכן הייתה מסיגה את כוחותיה ב-2009, כפי שרבים ממתנגדי המלחמה דרשו באותה העת, גם הניצחון הקטן הזה היה כנראה נמנע ממנה.

---

ברט סטיבנס הוא עיתונאי חתן פרס פוליצר ובעל טור ב'ניו-יורק טיימס'. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.

---

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: