בדרך למלחמה, עוקפים את ואדי עארה

בסוף השבוע האחרון התפרסם ראיון פרישה של ראש אט״ל היוצא, אלוף איציק תורג׳מן. הכותרת שחולצה ממנו לפיה ״בזמן מלחמה, צה״ל לא יעבור בוואדי עארה״ עוררה תמיהה ושאלה אם מדובר באמירה לא מוצלחת, או שמא בקצה הקרחון של מדיניות שממנה נגזרים תכנונים וצעדים מעשיים לעתיד לבוא. קריאת הראיון המלא מאששת את המסקנה לפיה מדובר במדיניות סדורה, ולא באמירה יחידה ומנותקת מסדר יום. האלוף הרחיב בראיון:

״מה שמאד מטריד אותי, זה צירי התנועה והכבישים המרכזיים וההשפעה של הפרות סדר אלימות על ביטחון הפנים ותנועת שיירות המובילים של צה"ל. זה נתון שאני חוזה אותו כבעל פוטנציאל משמעותי לעכב את היכולת לרכז את סדרי הכוחות של צה"ל״.

לשאלת המראיין מה מתכוון צה״ל לעשות בנדון השיב: ״זה אומר לגבי חלק מצירי התנועה, שבעבר תכננו לנסוע עליהם – שלא נעשה בהם שימוש". האלוף אף אישר בדבריו שצה״ל משנה את צירי ההגעה לחזית:

״אני חושב שוואדי עארה זה ציר תנועה שלא נכון להתבסס עליו או להתעמת איתו. זה לא שווה את השקעת המשאבים, צריך להשקיע הרבה סדרי כוחות, ויש לנו צירים חלופיים שתכננו למלחמה״.

ואם לא די בכך, הודה האלוף שבמקומות שבהם לא תהיה ברירה אלא לעבור, הצבא נערך בכוחות המצוידים באמצעים לפיזור הפגנות, משל היה מדובר בהפגנה בנושאים אזרחיים ולא בפעולה שמשמעותה הפשוטה היא סיוע לאויב בעת מלחמה. בין השורות, ניתן להבין גם שצה״ל השלים עם אובדן הזמן הנובע מתנועה על צירי עפר במקום על צירי כביש, ובמילותיו של האלוף: ״הכשרנו עד עכשיו 1,600 ק"מ של צירי עפר רחבים, שבשעת חירום ייעשה בהם שימוש בגזרות הלחימה השונות, מבלי שיהיה צורך להעלות את המשאיות על כביש״.

מרכזיותו של ואדי עארה הופכת אותו לציר תנועה חיוני הן בהיבטים אזרחיים והן בהיבטים צבאיים. הציר נחסם בפרוץ מלחמת העצמאות, בפרוץ האינתיפדה הראשונה ובאוקטובר 2000. חרף העובדה שאין מדובר בציר יחיד וקיימים לו כמובן צירים חליפיים, ברור שהצורך לנוע בדרכים חלופיות שימוש גובה מחיר בזמן ופוגע אנושות בריבונות, זו שיש לתחזקה בכל יום ויום למען יוכלו כוחות צה״ל לעבור בו ללא הפרעה ביום פקודה.

מן ההגינות לציין כי ככל שתכנית המעקפים אליה מתייחס האלוף (״ציר הצירים״ – תכנית להכשרת דרכים עוקפות להנעת הכוחות) נוגעת להתמודדות עם חסימת צירים באש החיזבאללה, הפעולה ראויה ומבורכת. אין חולק על כך שחובה להכין לתרחישים מסוג זה חלופות.

אילו היה הדבר מסתכם בכך, היינו נותרים עם תמיהה מדוע נכון לספר זאת מעל גבי העיתון, אלא שניתוח דבריו מעלה משמעות בעייתית הרבה יותר – בעצם הנכונות לשחק לידי הפורעים העתידיים ולשלם בעיכובים הנובעים מקבלת האילוץ מרצון כאילו היה גזירת גורל, מקבל החיזבאללה במתנה את הניצחון הראשון שלו במלחמה הבאה בלי שנורה כדור אחד. מדובר בלא פחות מליקוי מאורות. ההבהרות מפי גורמים בצה״ל בבוקר יום ראשון מוסיפות פליאה על תמיהה.

הנחות יסוד בעייתיות

ישנן מספר הנחות יסוד בעייתיות המובילות לבחירה אפריורית לביצוע מעקפים בעת מלחמה בנקודות חיכוך בתוך שטחי מדינת ישראל הריבונית. ראשית, ההנחה הפשוטה היא שבעת מלחמה בצפון, אכן יפעלו ערביי ישראל בכמות ובאיכות העולה לכדי עיכוב כוחות החשים לצפון, זו קביעה מרחיקת לכת שאם היא מבוססת, היא דורשת התמודדות שונה בתכלית. עצם חסימת הציר בזמן מלחמה תהיה תקדים שלא קרה במלחמות ישראל הקודמות, לרבות מלחמת לבנון השנייה שאירעה שנים ספורות לאחר אירועי אוקטובר 2000. ייתכן שבידי המטכ״ל מצוי מידע המעיד שאלו פני הדברים, ואז נשאלת השאלה מה נעשה כיום כדי לסכל תרחיש חמור זה והאם הדבר הנכון הוא לקבלו כעובדה קיימת. ייתכן גם שהסיכון כעת נמוך – מה שמוביל לתהייה: מדוע לא לסכלו בעודו באיבו? כך או אחרת, מדובר בהערכה שאין להשלים עימה.

שנית, העובדה שלדברי האלוף הדרך להתמודד עם החיכוך הצפוי – במקומות בהם הדבר יהיה הכרחי – מבוססת על אמצעים לפיזור הפגנות מעידה על היעדר התאמה מוחלט בין ״החימוש למטרה״ ובשפה פשוטה יותר – על בלבול מוחלט. הפרעה לכוחות צה״ל בעת מלחמה היא בבחינת הפעלת גיס חמישי והצטרפות פעילה לכוחות האויב הצרים עלינו לכלותנו. האמנם הדרך הנכונה להתמודד עם גיס חמישי בעת מלחמה היא באמצעות מכת״זיות, בואשים, כדורי גומי ורימוני גז והלם? דמו בנפשכם את חטיבה 679 למשל, חטיבת המילואים של אורי אור שהתגייסה במלחמת יום כיפור שעה שכוחות סורים שעטו כמעט באין מפריע לעבר דרום הרמה, נתקלת בעיכוב מעשה ידי ערביי ישראל – האם תעלו על דעתכם שבזמן שהשריון הסורי תוקף ואין מולו כמעט כוחות, יעמדו אורי אור וחייליו ויעסקו בפיזור הפגנות כשאלות בידיהם? חזרה למלחמת לבנון השלישית: האם ראוי שכוחות צה״ל יאבדו דקה אחת מזמנם היקר בדרכם לקו החזית? האם ראוי לספוג חדירה ולו ליישוב סמוך-גדר אחד בעבור הזמן שיבוזבז בפיזור הפגנות? מה ההבדל בין מי שמעכב מוביל שריון בואדי ערה לבין מחבלי חיזבאללה המעכבים כוח צה״לי המתקדם לעבר יעד בדרום לבנון כחלק ממשימה מבצעית שהוטלה עליו?

שלישית, החשיבה לפיה הפתרון לבעיית הצרת צעדיו של צה״ל בתחומי מדינת ישראל הוא התעלמות מתוך תקווה שאם נביט לעבר השני הבעיה תיעלם, מעידה על הלך חשיבה בעייתי, שאינו צופה פני עתיד ואינו מסיק דבר מתולדות המאבק על הארץ הזו. בהיבטי התרבות הארגונית, זה מעיד על כשל בו נפל צה״ל פעמים רבות מספור והוא הניסיון לפתור בעיות אקוטיות באופן חלקי, בעוצמה נמוכה ככל האפשר, אגב התעלמות ועקיפת שורשי הבעיה. הדבר מבטיח כמעט תמיד שבעיות שהיו יכולות להיכחד באיבן הופכות אט-אט לאיום אסטרטגי.

ברמה המבצעית. ההוכחות לדפוס פעולה כושל זה מצויות בשפע, רבות מהן מקיימות צד שווה לבעיה המתהווה הנדונה כאן: המשילות בנגב, גניבות האמל״ח מצאלים ועוד. מי שמחליט להפוך את מדינת ישראל למדינה בה ישנם צירים מנועי-כניסה לצה״ל, חזקה עליו שילמד על בשרו שאין הקומץ משביע את הארי – ההצלחה תשוכפל חיש-מהר לצירים נוספים, מי יודע – אולי אפילו לאותם 1,600 ק״מ צירים שהולכים ונסללים מכספי תקציב הביטחון במסגרת הפרויקט ליצירת מעקפים. במקום שבו הצבא מתכנן להימנע מתנועה בו במלחמה בשטחי מדינת ישראל, לא ירחק היום בו תחשוש האם המסיעה את ילדיה לחוג לנסוע בעיתות שלום ורגיעה. בסוף מתרגלים להכל.

ברמה הרעיונית, מעיד דפוס פעולה זה על ערעור בדבר שהיה נהוג לקרוא בעבר, מימין ומשמאל, בלי מרכאות – אמונה בצדקת הדרך והאמונה בזכותנו על הארץ הזו.

יש מה לעשות

למחלה הזו ישנה תרופה פשוטה – שינוי דפוס הפעולה הנמנע בעתות רגיעה – לתמיד ובאופן עקבי – והבהרה חדה של האופן בו ייענה איום כזה בעתות מלחמה.

בעתות רגיעה, יש לשוב ולאחוז בשטח בכל מקום, עת ושעה. מימוש הריבונות הוא צו השעה במובנים רבים, ולצה״ל כתמיד יש תפקיד מרכזי במאמץ זה. למקום שבו צה״ל אינו נכנס, אין הוא רשאי מוסרית להניח שתתקיים שגרת חיים, במקומות בהן לצה״ל יש הנחיות תנועה מיוחדות, הם המקומות בהם ישלפו אמהות מרכבן באישון לילה באין מפריע.

במקום שתקיפת חיילים בניווט תוליך להצרת צעדים עצמית, להעתקת גזרות האימונים, למבול של הנחיות ולכניעה ללחץ, עליה להיענות במענה חד, עקבי ונחרץ של הפגנת ריבונות באמצעות הגברת האימונים באותה גזרה, הפגנת נוכחות ונכונות להתעמת עם תוקפים ככל שמתיר החוק – והוא מתיר בהחלט. את הפירות על התנהלות זו בעתות רגיעה יקטוף צה״ל בעת לחימה.

בעיתות מלחמה יש לפעול באופן הפשוט ביותר כנגד הפרעה מעשית למעבר כוחות צה״ל: במקום לעקוף את הצירים ולגלות שהפורעים הקדימו את הכוחות גם בצירים העוקפים, במקום להתמודד במערכה הראשונה עם מכת״זיות ולהיאלץ לירות פגזי טנקים במערכה השלישית יש להפוך את הסדר: קודם להגיב בכוח, אחר כך יספיק לבקש יפה. דם רב ייחסך, המסר יעבור, וכך גם הג׳יפ המנהלתי עם שני תומכי-הלחימה שייסעו בו בגפם ביום החמישי למלחמה. צבא נחוש בכל יום מימות השנה פירושו שקט בצירים הללו, צבא הססן פירושו שהמלחמה על הצירים תגיע לכל מקום ואתר.

לצאת מן הגדר

דווקא בימים של קיטוב פוליטי ראוי לשוב אל הבסיס של הציונות המעשית של ראשית המאה ה-20, המהווה את האתוס המשותף שלנו, מורם מעל כל מחלוקת יומיומית. התיאור הבא לקוח מתוך הספר ״קיצור תולדות ההגנה״, בפרק הדן ביציאה מן הגדר – נטילת היוזמה לאחר שבועות של חוסר אונים נוכח פרוץ המאורעות בשנת 1936, שהתפתחו למה שנודע כ ״מרד הערבי הגדול״:

״לצאת מן הגדר״ – זו הייתה קריאתו של כל איש מגן צעיר ונמרץ בקיץ תרצ״ו, השבועות הראשונים למאורעות העמידו את היישוב היהודי במצב מגוחך ומסוכן כאחד של גוף חסר כוח-התגוננות כביכול, והביאו לחריקת שיניים מבפנים ולשמחה לאיד מבחוץ….

בבאר טוביה התנהל ויכוח בין חברים שדגלו ב ״להישאר בבית העם״ לבין אלה שתבעו לצאת לשדות-הכפר. כשקבע מפקד המושב אברהם נגב (ארנבורג) את עמדות-השמירה הקיצוניות כמה קילומטרים מן הכפר, ראו בכך רבים מבין חבריו ״פזיזות וחוסר-תבונה וטענו שיש בכך משום פיזור הכוחות״.

בהרי ירושלים התגבשה קבוצה שחבריה נשלחו חוליות-חוליות ליישובים שבהרי ירושלים – עטרות, קרית ענבים, מוצא ועוד. מפקדה, יצחק לנדבורג, פעל לשינוי שיטת ההגנה המקובלת של אותם ימים שהתאפיינה בהתכנסות פאסיבית. תחת זאת, בחר לנדבורג ליטול את היוזמה המבצעית לידיו. תחת ידיו פעלה למשך זמן קצר קבוצת לוחמים נועזים.

ומי היה זה אותו יצחק לנדבורג? ובכן הוא ידוע יותר בשמו המעוברת – יצחק שדה, הלא הוא ״הזקן״, מקימה של ״הנודדת״ שהפך את היציאה מן הגדר מקריאת כיוון לדרך פעולה ותפיסת עולם ותרם תרומה מכרעת להתפתחות הטקטיקה בארגון ״ההגנה״. הגם שאין בנמצא מי שיגול עפר מעיניו, טוב נעשה עם נגול עפר מפועלו ותרומתו לתקומת ישראל, דווקא עכשיו.

וכך כתב יצחק שדה עם פירוקה של ״הנודדת״ באוקטובר 1936: ״אם נעמוד לפני הצורך בכך, לא יקשה עוד לשוב ולרכזם (את חברי ״הנודדת״) ולא יקשה, על סמך הניסיון הקטן הזה, להעמיד בשעת הצורך מול האויב ׳נודדת׳ אחת גדולה ואמיצה, מסורה וזריזה, מוכנה לשמירה על הנפש, על הרכוש ועל הכבוד״.

כוחם של הדברים, אגב, יפה גם היום.

לקריאת מאמרים נוספים מאת גד אבגי – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: