היום, לפני 34 שנים פרצה האינתיפאדה שעברה כמה וכמה גלגולים מאז. מה ההשלכות שלה ומה חובה לעשות כדי להשיב את הסדר והשליטה הישראלית?
ב-8 לדצמבר 1987 – היום לפני 34 שנה – פרצה האינתיפאדה הראשונה. עשר שנים אחרי המהפך של בגין, זה שתלו בו כל כך הרבה תקוות לאומיות. אבל בפועל, כבר אחרי הסכמי קמפ-דייוויד התחילה הנסיגה שלנו ממימוש הזכויות הלאומיות בארץ-ישראל. מאז הימין הישראלי מחפש נואשות את נקודת המפנה ממנה יהיה אפשר לחזור להשגת השליטה על ארץ-ישראל, לפחות על זו המערבית. המצב שלנו כיום מסוכן מאי-פעם – אנחנו קרובים לאבד שליטה על חלקים נרחבים לא ביהודה ושומרון, אלא בשטחים נרחבים שנמצאים בריבונות ישראלית מלאה עוד מ-1949.
מה שקורה מאז קמפ-דייוויד הוא בגדר דפוס קבוע: השמאל הפוסט-ציוני מצליח לנגוס עוד "ביס" בריבונות שלנו, הימין נאחז בממלכתיות חסרת האונים ומצליח רק לבלום זמנית את הנסיגה – עד הסיבוב הבא, שבו אנחנו מפסידים עוד קצת. או הרבה. לחוסר היכולות הזו של הימין לשמור על הריבונות יש הרבה שמות: "העדר משילות", "כיבוד הסכמים קודמים", "פרגמטיות וזהירות" – אבל במבחן התוצאה מדובר בכישלון של הימין בשמירה על המרחב הפיזי של קיומנו. אם לא נכיר במציאות זו, לא נוכל לא לנתח את הטעויות, ולא לגבש אסטרטגיית ההחזרה של השליטה על המצב לידינו.
זה חייב לקרות בהקדם. בניגוד לימין, השמאל יודע לנצל את הזמן ביעילות מקסימלית ולהסב נזק בזמן קצר. זה התהליך שמתרחש כעת לנגד עניינו. כלומר, מאחורי גבינו. הממשלה הנוכחית נחושה לקדם את "פתרון שתי המדינות" במהירות. ההכחשות הנחרצות של בנט ולפיד רק מוכיחות את זה – זו טקטיקת המחטף המוכרת לנו היטב עוד מימי אוסלו, הבריחה מלבנון והעקירה של גוש קטיף. הם מכינים את זה בשקט, ואז פורצים בהסתערות על דעת הקהל, בגיבוי התקשורת הנשלטת על-ידם. כך יהיה גם הפעם.
גם אם אתם נוקטים בגישה הלאומית הנוחה "לי זה לא יקרה", וזה נראה לכם כתאוריית קונספירציה – עדיין אנחנו, המחנה הלאומי, חייבים לפעול. ליזום, ולאכוף את ההשקפה שלנו. מתי זה קרה בפעם האחרונה? אזכיר – ב-1981 בהחלת הריבונות הישראלית על רמת הגולן. מאז לא היה שום מהלך לאומי מעשי – יזום ומכוון – להחלת הריבונות הישראלית על ארץ-ישראל. רק הצהרות – ההחלטה של מרכז הליכוד מלפני 4 שנים, והניסיון לדבר על הריבונות בבקעת הירדן בשלהי כהונת טראמפ בבית הלבן.
דרוש שינוי
המחנה הלאומי חייב את זה לעצמו – וזה אומר לרוב הציבור הישראלי. ולרוב המוחלט של הציבור היהודי בפרט. ראינו את זה במספרים בכל הבחירות האחרונות. ובגיבוי רוב הציבור הימין האידיאולוגי חייב להתרכז בשלוש משימות:
1. ניתוח נוקב וכנה של טעויות העבר, וזיהוי הצמתים בהם אבדה השליטה והציונות סטתה מהמסלול;
2. גיבוש אסטרטגיה לאומית לטווח ארוך שממוקד באבטחת המרחב הפיזי הקיומי שלנו בארצנו, ובהעמקת הקשר של עם ישראל עם ארצו – במערכת החינוך, באכיפת הריבונות בשטח, ובפיתוח ההתיישבות על כל שטחי ארץ-ישראל ממערב לירדן כמקשה אחת;
3. שיתוף הציבור באופן מלא ונרחב בשתי המשימות הראשונות. בניגוד לשמאל האנטי-ציוני, אין לנו מה להסתיר מן העם. להפיך, הציבור הישראלי הוא בעל הברית העוצמתי והנאמן, ומשכך הוא חייב להיות שותף להבראת המחנה הלאומי באופן מלא.
כל זה חייב לקרות בו-זמנית. אין לנו זמן. לכן, המחנה הלאומי צריך לתזמן פעילות משולבת בכל החזיתות – בכנסת, בתקשורת, בשיח ישיר עם הציבור – בכנסים, בחוגי בית, בסיורים בשטח ובשלל דרכים נוספות. בהן עוצמת הזיקה שלנו לארצנו תבוא לידי ביטוי. ונוכל סוף-סןף לא רק לזנב אחרי מזימות השמאל אלא להוביל את העשייה הציונית במלוא עוצמתה.
שנהיה באמת עם חופשי בארצנו.
מיכאל לובוביקוב הוא אדריכל, רס״ן במילואים וחבר מרכז הליכוד. מסורב עלייה ופעיל עלייה לשעבר בבריה״מ.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
כל זה נכון. אבל מי יוביל את זה ואיך ?
בגין היה רוה"מ הגרוע ביותר שהיה בישראל אולי שני לאהוד ברק.
בגין לא היה מושחת, לא היה נהנתן – אבל רוה"מ הוא לא היה (להבנתי).
בגין לקח לקיימפ דוד את דיין – האיש שמלחמת יומה"כ חרוטה על שמו והאיש עם האינטרס המובהק ביותר לכסות על כל מה שקרה וכל מה שקדם למלחמת יומה"כ רק 5 שנים קודם לכן.
בגין כשל כשלון מחפיר לשנות את ההגמוניה של הקסטה השלטת שמפאי לדורותיה הציבה במערכת העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה, הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה, צמרת משרד המשפטים, צמרת הפרופסורים באוניברסיטאות.
למעשה, בגין במקום להבטיח משרות עם השפעה לקו האידאולוגי אותו העלה לשלטון – השאיר את כל קאדר האנשים של השלטון הקודם.
אהרון ברק היה יועץ משפטי באותם ימין.
אם בגין לא הבין שהוא חייב לשלוח מהיום למחר כמה אלפי אנשים הביתה ולהציב את נאמניו במקומם הוא לא ראוי לתפקיד רוה"מ.
מה יש לעשות (לדעתי) בפעם הבאה שימין יגיע לשלטון עם 61 ח"כ.
הוא צריך מנהיג שלא ירגיש עצמו חלק מהאליטה כמו בנימין נתניהו שאמר בקולו ששמר מכל משמר כנגד כל הצעה לשנוי בביהמ"ש העליון – הימין צריך לקוות שנתניהו יחטוף הכי הרבה משורת המשפטים המתנהלים כנגדו – לא שהאיש צדיק אבל חקירות עם מאפיינים התנהגותיים דומים לא נפתחו כנגד עמותות ברק, התרומות לפרס, השתיקה בחקירה של כבוד הנשיא, ….. אם בכביש יש תמרור של אסור לעבור 80קמ"ש וכולם נוסעים ב- 105קמ"ש מה ההגיון לעצור את זה שמהירותו 93קמש? לנתניהו היו למעלה מ- 25 שנים לשנות ולא עשה דבר.
כשיהיה לימין רב מובהק ללא ציפי לבני או אהוד ברק שנתניהו חיזר אחריהם במקום להקים ממשלת ימין על מלא – חובה לבצע את השינויים הבאים:
א) שר המשפטים ממליץ על זהות השופטים, ועדת חוקה מאשרת. שופטי מחוזי מצריך אישור במליאה, שופטי עליון ונשיאי ביהמ"ש מחייב רב של 61 ח"כ לאשור.
ב) פצול משרת היועמ"ש בין יועץ לממשלה – איש אמון שהממשלה מוסמכת לפטר בכל רגע, איש שמחוייב ביחסי עו"ד לקוח עם הממשלה. משרת תובע מדינתי – מנוי של הכנסת – מחייב רב של 61 ח"כ בסמכותו להגיש כתבי אישום כנגד מי שירצה. החלטה כי משרת אמון של כל שר היא מנכ"ל המשרד והיועמ"ש של אותו משרד.
ג) החלטה בחקיקת יסוד כי ביהמ"ש לא מוסמך לדון בחוק יסוד – כל הרכב שופטים שהסמיך לדון בחוק יסוד יזומן לוועדת חוקה לשמוע לפני פטורין. ביהמ"ש מוסמך לדון בחוק רגיל – הוא מוסמך להגיש המלצות לכנסת שברצותה תאשר וברצותה תדחה. דחתה הכנסת הצעה – כל השופטים בעתיד יהיו מחוייבים לדון ברוח הדחייה.
ד) החזרת מח"ש ומצ"ח לגודלם הראוי – אין להם מה להתערב בפעילות מבצעית ותפקידם לחקור שחיתות כגון מסירת מידע לעבריינים, לאויב, סחר בסמים וכלי נשק, מגע עם סוכן זר,… עו"ד אלו לא ידונו בכל עניין של פעילות מבצעית וכשם שבחיל האוויר יש תחקור והסקת מסקנות לאחר כל טיסה – גורמים מתוך המערכת עדיף קצינים בדמוס יתחקרו כל פעילות מבצעית על מנת ללמוד ממנה – לא בשביל לחפש אשמים. המלצות תהינה מי כשל תחת לחץ הקרב ועל מי ניתן לוותר בדיון הקידומים הבא.