במשך דורות התבסס הקישור שבין הסכסוך הערבי-ישראלי לבין הסוגיה הפלסטינית. האם מעצבי-מדיניות בירושלים ווושינגטון ילמדו מתקדימים על ידי הימנעות מחזרה על שגיאות העבר?
בשנת 2022 כל מדינות ערב מבססות את מדיניות הביטחון שלהן על נושאים משמעותיים יותר מהסוגיה הפלסטינית, כגון האיומים הקטלנים הנובעים ממשטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעידה, משטר ארדואן, תופעות-הלוואי של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010 ושל מלחמות האזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק, ועוד.
ב-2022 כל מדינות ערב המתונות והפרו אמריקאיות-יחסית רואות בכח ההרתעה הישראלי (יכולות צבאיות וטכנולוגיות) גורם ביטחוני ראשון-במעלה מול איומים אלו. הם רואים בישראל גורם חשוב במאמץ הקריטי לגיוון התשתית הכלכלית שלהן, המבוססת ברובה על נפט וגז טבעי, המאבדים בהדרגה את משקלם הכלכלי והמדיני.
ב-2022 המדיניות הערבית מבטאת את הערכת הערבים שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק ותוסיף שמן למדורת המזרח התיכון. מסיבה זו מדינות ערביות מרחיבות קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, למרות הקיפאון בתהליך המדיני ישראל-פלסטינים, ומתעלמות ממחאות ואיומים של הפלסטינים.
הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן אינם מהווים מחווה ערבית כלפי ישראל, אלא צעד שנועד לשדרג את ביטחונן הלאומי וכלכלתן של מדינות אלו.
התבטאויות מדיניות שליליות מירדן אינן מאפילות על ההתנהלות הירדנית – הביטחונית והאזרחית – הממחישה את התרומה הקריטית של ישראל לביטחונו/קיומו של בית המלוכה ההאשמי, העומד בפני איומים קיומיים מבית ומחוץ. לדוגמא, בעקבות "מבצע אנטבה" קיבל רה"מ רבין ברכה מהמלך חוסיין (שביטאה את התייחסות ירדן לישראל), אבל שגריר ירדן לאו"ם נשא נאום ביקורתי נגד ישראל…. המשפחה ההאשמית מכירה בעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר-דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לירדן.
לכן, מדינות ערב מעתירות על הפלסטינים מלל חיובי, אך לא מעשים ונמנעות ממעורבות צבאית ואף לא מעורבות פיננסית בצורה משמעותית כבעבר למען הפלסטינים.
לפיכך, מדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב הסוגיה הפלסטינית, וגם לא הגישו סיוע צבאי לפלסטינים במלחמת ישראל נגד אש"ף בלבנון ("מלחמת שלום הגליל"), שתי האינתיפאדות וארבע המלחמות נגד חמאס בעזה. מדינות ערב אינן מקריבות את דמן על המזבח הפלסטיני.
דוגמאות
* בשנת 1948 מדינות ערב לא פתחו במלחמה למען ערביי פלסטינה אלא לקידום האינטרסים שלהן, ולכן לא העבירו לערביי פלסטינה את שלל המלחמה. עיראק כבשה את השומרון, והעבירה אותו למשטר ההאשמי בירדן; ירדן כבשה את יהודה, מזרח ירושלים וירושלים העתיקה, וסיפחה אותם (יחד עם השומרון) לגדה המזרחית באפריל 1950; ומצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה בקשיחות אלימה על פעילות פוליטית פלסטינית. מצרים אף שלטה בעזה באמצעות ממשל צבאי ונהגה להטיל עוצר. מצרים והליגה הערבית הקימו בשנת 1948 ברצועת עזה את ממשלת כל-פלסטין (כצעד לבלימת ירדן), אך רוקנו אותה מתוכן, העבירו אותה לקהיר כמחלקה בליגה הערבית, וביטלו אותה בשנת 1959.
מטרת המלחמה המשותפת למדינות ערב ולערביי פלסטינה הייתה למחוק את "הישות הכופרת היהודית" שהוקמה ב"בית האסלאם" (המזרח התיכון), המיועד על ידי אללה רק לריבונות "המאמינים", במקביל לקידום אינטרסים של כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה, תוך כדי בלימת יריבותיה הערביות.
ירדן הצטרפה למלחמה כדי להרחיב את הממלכה ההאשמית לכיוון הים התיכון ולקדם את שאיפתה להנהגה פאן-ערבית, תוך כדי בלימת המתחרות הערביות לכתר ההנהגה. עיראק (שנשלטה על ידי המשפחה ההאשמית) שיתפה פעולה עם בית המלוכה ההאשמי בירדן, ושאפה לקדם את שליטתה על צינור הנפט העובר ממוסול לחיפה (940 ק"מ). חרף תשתית צבאית פגומה, גם מצרים הצטרפה למלחמה על מנת לבלום את יריבותיה במאבק להנהגה הערבית, ובמיוחד את ירדן. לכן, צבא מצרי נלחם בגזרת קיבוץ רמת רחל (לצד כח ירדני בפיקוד מצרי) כדי לקדם תביעת ריבונות עתידית. סוריה הצטרפה למלחמה ב"ישות הכופרת" כדי לקדם את חזון סוריה-רבתי המשתרעת מהגבול המצרי דרך פלסטינה המנדטורית, כולל ירדן.
*ב-1956 "מבצע סיני" לא פרץ עקב הסוגיה הפלסטינית, אלא על רקע העימות בין בריטניה וצרפת לבין מצרים על השליטה בתעלת סואץ, ושאפתנות מצרים להנהגה פאן-ערבית, כולל הלאמת תעלת סואץ, תמיכתה במאבק אלג'יריה לעצמאות משלטון צרפת, עסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, חתירה מצרית להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, עידוד הטרור הפלסטיני מעזה, חסימת תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ומטענים לישראל, הסגר מצרי על מיצרי טיראן, וכוונת מצרים ל"שחרר שטחים כבושים" בנגב.
*בשנת 1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – ללא קשר לסוגיה הפלסטינית – עקב עליית מדרגה בתוקפנות המצרית בגיבוי ברה"מ: הסגר על נמל אילת, הפרת פירוז חצי האי סיני במסגרת היערכות לחידוש המלחמה להכחדת ישראל, שיקום הפיקוד הצבאי המשותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, במקביל להקצנת המאמץ הצבאי המצרי בתימן (70,000 חיילים) כמקפצה להפלת המשטר בסעודיה. ירדן הפגיזה את ירושלים המערבית והפירה הסכם הפסקת-אש ביום הראשון למלחמה. מטוסים ותותחים סורים הפגיזו ישובים בצפון.
*ב-1969/70 התנהלה מלחמת התשה בגזרת מצרים שהיוותה המשך ל"ששת הימים", ללא קשר לסוגיה הפלסטינית.
*בשנת 1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים", ללא קשר לסוגיה הפלסטינית, כאשר מצרים, סוריה, ירדן ועיראק חידשו את המאמץ להשמדת ישראל ולקידום שאיפותיהן הבינערביות.
*בשנת 1982 הפגינו הערבים את הפער בין המלל הפרו-פלסטיני לבין התנהלותם האדישה ואף השלילית כלפי הפלסטינים, כאשר לא באו לעזרת אש"ף שנלחם בישראל ב"מלחמת שלום הגליל". המלחמה פרצה ב-6 ליוני, הנהגת אש"ף גורשה מבירות ב-30 לאוגוסט, אבל הליגה הערבית לא מצאה לנכון להתכנס ולדון במצוקת אש"ף לפני ה-9 לספטמבר.
*בין השנים 1992-1987 והשנים 2003-2000 המחישו הערבים את המקום הנמוך של הסוגיה הפלסטינית בסדר היום הערבי, כאשר לא התגייסו לעזרת הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כך גם היה במלחמות חמאס-ישראל בשנים 2008/9, 2012, 2014 ו-2020.
סיכום
הערכות שגויות מטפחות ציפיות-שווא, מביאות למדיניות שגויה וגורמות לתוצאות הרות-אסון. כך מלמדות יוזמות-נפל רבות של ארה"ב, מערב אירופה, האו"ם וישראל – לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי והסוגיה הפלסטינית – המבוססות על הנחה חסרת-יסוד כאילו הסוגיה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מפתח לזעזועי המזרח התיכון.
יורם אטינגר הוא שגריר בדימוס ומומחה ליחסי ישראל-ארה״ב והמזרח התיכון. מאמרים נוספים שלו ניתן למצוא באתר האינטרנט שלו.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מדינות ערב מבינות שבכח הנשק בלבד הן לא יצליחו להכניע את העם היהודי, שבזמן של איום קיומי חיצוני העם מתאחד ונלחם ומנצח.
מדינות ערב הבינו שכדי להחליש את צה"ל,ומדינת ישראל, הן צריכות להחליש את העם היהודי מבפנים.
הגורמים שיחלישו עם העם היהודי ומדינת ישראל מבפנים, הם אותם אלו שמכנים את עצמם פלשתינים (אפילו אם הוריהם הגיעו לפני כמה שנים מסודן), בסיוע חולי נפש מקרב היהודים (בהגדרה מקוצרת – שמאלנים).
לצורך כך, מדינות ערב בשיתוף פעולה של האירופאים והאמריקאים בכוונה תחילה, דאגו להחדיר לכנסת ישראל מחבלים עדינים, כאלו שלא תוקעים סכין בגב אלא במלים יפות ובהעלאת ספיקות גורמים לנפש לחלות. בנוסף, אויבי ישראל דאגו להחדיר לצמרות מערכות השלטון (הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט, צה"ל, משטרה, שב"כ מוסד, וכו') סוכנים כפולים, שייראו (הדגש על ניראות) כמי שעושים 24/7/365 למען המדינה ו"תרומתם" לביטחון ושיגשוג המדינה עצומה יותר משל כל אחר אחר, אבל בפועל יחתרו תחת יסודות המדינה – ע"י הוראות חוק מנותקות וטיפול משפטי אגרסיבי בכל מי שסוטה במעט מהמתווה. זו הסיבה שהדיחו את נתניהו בהפיכה שלטונית. לא בגלל שהוא סטה מהמתווה, אלא בגלל שהגיע הזמן להגביר את הקצב של התפוררות מדינת ישראל והחברה היהודית, ואת זה נתניהו לא היה יכול לספק.
את תחילת השלב הבא של ההתפוררות ראינו בהשתוללות הממסדית בתקופת הקורונה ובמאורעות תשפ"א (100 שנה לאחר מאורעות תרפ"א) והקמת ממשלה שמאלנית קיצונית בשליטה בפועל של הערבים וקבוצת אנטישמים ואוטו-אנטישמים.
שלב זה יהיה קצר יחסית לתקופה שמשיחות מדריד ועד חומת מגן, וכשהוא יסתיים יתחיל שלב אחר, כנראה של חרמות על המדינה, פגיעה ביהדותם של הילדים (אם אין גדיים, אין תיישים), חיסול תקשורתי של משפיענים (חברי כנסת, רבנים, אנשי תקשורת, אקדמיה וכו') מהצד הימני ע"י שימוש בתפירת תיקים משפטיים והשמצות חסרות תוכן, פיתויים כספיים לאנשי ההיי-טק כדי שיעזבו את ישראל לחו"ל ובכך יחלישו מאד את הכלכלה הישראלית, ואפליה "מתקנת" לטובת הערבים עד שיביאו אותם בפועל לשליטה מלאה בכל תחומי השילטון בישראל.
יש אנשים שחושבים שהפגנות יועילו במשהו. או שהם תמימים על גבול הטיפשות, או שהם סוכני אויב שמדרבנים את הימים לשחרר קיטור במשהו שממילא לא יועיל ואפילו יזיק לימנים. קצרה היריעה מלתאר את חוסר התועלת בהפגנות והנזק שייגרמו ההפגנות הללו ליהודים.
זאת הדרך היחידה של שונאי ישראל להשמיד את המדינה היהודית (כך כתוב במגילת העצמאות).
ומה לעשות שאת הממשלה הנוכחית מובילים בורים ועמי ארצות שהבנתם בנושאים אלה שואפת לאפס…