אשת חיל מי ימצא

ספרה החדש של רות וייס, Free as a Jew, נפתח כספר זיכרונות אישי, הופך במהלכו לאוטוביוגרפיה אינטלקטואלית ומסתיים במה שהיא מגדירה "עדות תרבותית" – עדותה שלה על ימי חייה. וייס חיברה יצירה של זיכרון על ימי ילדותה בקנדה, על השנים הארוכות כמרצה לספרות יידית באוניברסיטת מקגיל ובהמשך בהרווארד, ועל האופן בו הפכה במהלך כל הזמן הזה "לוחמת בקרב על עתיד אמריקה" ועל הגנת ישראל.

שלוש הסוגות הספרותיות האלו מתלכדות יחדיו לקראת דפיו האחרונים של הספר, בתיאורה האישי אודות רגע מפנה אינטלקטואלי ותרבותי שחוותה בהרווארד ב-2005. הייתה זו אחת הפעמים הנדירות, כותבת וייס, בהן ההיסטוריה "מדליקה לנו נורה אדומה", כזו שעדיין מהבהבת כיום.

הספר נפתח עם משפחת וייס הנמלטת מרומניה בקיץ 1940, בהתראה של שעות ספורות מול הפלישה הסובייטית. בני המשפחה העקורים חצו את אירופה והגיעו לבסוף לקונסוליה האמריקנית בליסבון במטרה להשיג אישורי מעבר בדרכם לקנדה. הקונסול הסביר להם כי הם חייבים לעבור קודם לכן בדיקה רפואית, אך הרופא שיבצע אותה יכול להגיע רק לאחר שהספינה כבר תפליג לדרכה:

אבי אחז בידו של הקונסול, הצביע על אחי ועליי ושאג, "אתה מטורף! האם אתה מוכן להשליך את חייהם של הילדים האלה? תן לי את שמו של הרופא או שאהרוג אותך!". האנגלית שלו הייתה חלשה, וגם הוא עצמו, כך שלא יכולתי לדמיין כיצד מילים אלו יינטעו פחד בלב הקונסול. כאשר אמי נזכרת ברגע הזה היא מספרת כי הייתה בטוחה שאבדנו"

לבסוף הקונסול חילץ עצמו מאחיזת האב והסכים להנפיק את האישורים. יתכן כי היה נסער ממצג הייאוש של האב, יתכן כי רות בת הארבע הזכירה לו את בתו שלו. אך המפתח היה האומץ שהפגין אביה, אדם שעזב מאחור עסק מצליח כדי להציל את משפחתו ולבנות חיים חדשים מעבר לים. בהמשך חייה היא שאפה "לחקות את אבא" ופתחה מאמר שחיברה אודותיו בכתב עת זה ב-1995 בתיאור אותה תקרית.

הוריה של וייס לא היו אנשים דתיים במיוחד אך בקנדה הם חגגו את חג הפסח, ולימדו את ילדיהם על ערך הכרת התודה, אפילו כאשר חזו בעולמם ובמשפחתם באירופה חרבים. וייס כותבת כי תחת הנסיבות, האופן בו עברה המסורת היהודית מהוריה אליה היה סוג של נס: "אינני יודעת כיצד עשו זאת עם לב שבור כל כך".

לאחר 1948, הייתה זו הכרת התודה שיצרה את מה שווייס חשה כ"חוב בלתי ניתן לכיסוי" לישראל, החבים אלה החיים בתוך "הקלות המדהימה של להיות יהודי באמריקה". הוריה לקחו אותה להפגנה המונית במונטריאול בעד הצהרת העצמאות של ישראל, אירוע שאת עוצמתו היא לא תשכח לעולם:

בשום מקום בהיסטוריה היהודית, אפילו לא בסיפורים על יציאת מצרים ועל ממלכות דוד ושלמה, לא נמצא דבר שישתווה להישג של עם אשר איבד שליש מבניו ובתוך כמה שנים כונן מחדש את ריבונותו"

שבעה עשורים לאחר מכן, היא כותבת, "נס המולדת היהודית המחודשת עדיין מהמם אותי. זהו אחד מן הפלאים האנושיים של תבל". היא טענה כי לימודי היהדות צריכים להתרכז בנחישות הלאומית המשתקפת הן במדינה היהודית העתיקה והן בזו המודרנית, ולא בהתמקדות סנטימנטלית בשואה בלבד.

בתור ילדה, רות וייס למדה אצל מורים מהגרים שבעולם הישן היו עשויים להיות רבנים ובעולם החדש הפכו בתוך דור למרצים באוניברסיטה. אך בשנות ה-40 וה-50, כמהגרים טריים, הם היו יכולים למצוא עבודה רק בבתי ספר יסודיים. מי שהרוויח מכך היו יהודים צעירים כמו וייס, שנהנתה מחינוך משובח באדיבות "הגברים והנשים האלו, שאיבדו את כל משפחתים, ונכנסו לכיתה כדי ללמד ילדים יהודים בנושאים יהודיים".

אם אביה של רות לימד אותה אומץ, אמה העניקה לה את המורשת התרבותית של היידיש. היא ראתה בה שפה קדושה, מקור לתרבות נעלה, קידמה את יצירותיהם של אמנים וכותבים יידיים מקומיים והפכה לדמות מוכרת בחוגי התרבות היהודית במונטריאול. רות נחשפה מגיל צעיר ליצירות האלה, וגדלה למעשה בלבו של עולם ספרותי תוסס. הילדות הזאת הטביעה בה את הכבוד לספרים וסופרים.

בשנותיה כסטודנטית, וייס כיסתה כעיתונאית את העולם התרבות, ודיווחה בין השאר על הרצאות מפי המשוררים סטיבן ספנדר ודילן תומאס, מטפס ההרים אדמונד הילארי והמלחין ג'אן קרלו מנוטי. באותה תקופה היא נטתה להתערות בסביבה היהודית-ליברלית, וחבריה היו בוגרי תנועות נוער סוציאליסטיות וחילוניות. "הם היו היהודים הדתיים ביותר שהכרתי באוניברסיטה, אדוקים בדתם באדיקות כהנית של ממש: ברית המועצות הייתה ירושלים שלהם". אך היא גם שמה לב שיהודים, למרות שהיוו מעל לשליש מהסטודנטים במוסד, לא הופיעו כלל בתכנית הקריאה. כאשר עזבה את האוניברסיטה, וייס לא חשבה שאי פעם תשוב לכיתת הלימודים.

וייס החלה לעבוד עבור הקונגרס היהודי הקנדי, שם סייעה לארגן את סיבוב ההרצאות של המשורר היידי אברהם סוצקבר, שהציע לה ללמוד ספרות יידית. היא אמרה לו שאף מוסד לא מציע לימודים כאלה, והמשורר השיב שאוניברסיטת קולומביה מציעה מלגה בדיוק כזו; וייס התקשרה למחרת, וב-1960 הגיעה לניו-יורק בתור הסטודנטית היחידה לספרות יידית כדי "לעשות תואר שני בתחום לימודים שאינו קיים". היא למדה אצל מרצים ידועים כמו מקס ווינריך, שחיבר באותה העת את 'ההיסטוריה של הספרות היידית', ושלום בארון, ההיסטוריון היהודי הדגול שהעביר סמינר שבועי בחוג.

וייס גילתה כי כותבים יידיים כמו מנדלי מוכר ספרים ("כמעט בוודאות הגאון הספרותי היהודי המודרני הגדול ביותר") כתבו בעוצמה תרבותית שמקורה בדת בת אלפי שנים, בעוד כותבים יהודים אמריקנים, אפילו הגדולים שבהם כמו פיליפ רות', נטו לכתוב על מין או על נושאים אנוכיים אחרים, מכיוון שלהם ולנושאי הכתיבה שלהם לא היה עוד הרבה מן המשותף עם התרבות היהודית.

כאשר שבה למונטריאול בסיום התואר, וייס הקימה מכון ללימודי יהדות שהציע שיעורי ערב לסטודנטים, ונרשמה כאחת המשתתפות הראשונות בתכנית הדוקטורט בספרות של אוניברסיטת מקגיל. עבודת המחקר שלה עסקה בדמות השלומיאל בספרות היהודית – האדם שהיה חכם וטיפש בו זמנית, "הגיבור הקומי של הסיפור הטרגי ביותר שסופר אי פעם אודות עם", עם המנסה לשמור על שפיות בתוך עולם עוין. בהמשך המחקר הפך לספרה הראשון שראה אור ב-1971 ונותר עד היום קלאסיקה מודרנית.

אחרי שקיבלה את תואר הדוקטור, וייס פתחה תוכנית ללימודי יהדות במקגיל, שהלכה וצמחה לחוג של ממש, ופתחה בקריירה שהפכה אותה לאחת הדמויות האינטלקטואליות החשובות של ימינו. בראשית שנות ה-80 היא כבר הייתה כותבת קבועה בכתב עת זה, וחיברה מאמרים בנושאי ספרות ופוליטיקה. אלה קובצו יחדיו לכרך שראה אור ב-1992, ובהמשך התפרסמו גם 'הקנון היהודי המודרני' (2000), 'יהודים והכוח' (2007) ו-'No Joke' (2013), מחקר רציני בנושא ההומור היהודי. סופרים יהודים מעטים בימינו הצליחו להציג מגוון יצירות משמעותי כזה.

בספרה האחרון, וייס מגלה נדיבות רבה בשבחים לעמיתיה האינטלקטואליים, יחד עם שרטוט של ויכוחים ועימותים מרתקים. אחד כזה זכר במיוחד התרחש עם אירווינג האו, שותפה לשעבר בחיבור ספר על שירה יידית מודרנית ומי שבהמשך הפך ליריב אידיאולוגי כמבקר משמאל את ישראל; ועם אדוארד סעיד, הפעיל-חוקר הפלסטיני שאת תיאוריית ה"פוסט-קולוניאליזם" שלו וייס מפריכה בקלילות בעמוד אחד. היכולת של וייס לזקק נושאים מורכבים בשפה בהירה מגיעה לשיא בתיאור הזה של חילופי דברים עם הסופר הישראלי-אמריקני הלל הלקין, בסוגיית הנסיגה משטחים ומתן ויתורים לפלסטינים:

הוא פתח בתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית לאורך קווי 67' "בכפוף לתנאים מסוימים", בטענה לפיה חברה ישראלית הומוגנית יותר בשטח קטן יותר עדיפה על פני שטח רב יותר בו חיה אוכלוסייה ערבית חסרת-מנוחה… אני חזיתי כי ה"אוכלוסייה ערבית חסרת מנוח" שלו תראה דווקא בישות יהודית קטנה מטרה קלה ופגיעה הרבה יותר מזו אותה תקפה בעבר"

שנים לאחר מכן, כאשר הטרור הפלסטיני גבר למרות שישראל ויתרה על עוד ועוד שטחים בחיפוש אחר שלום דמיוני, הלקין שאל את וייס כיצד היא, שאינה חיה בישראל, הבינה את המצב טוב יותר ממנו, שחי בה שנים רבות. "למדתי ריאליזם פוליטי מן הספרות היידית", השיבה.

כוונתה הייתה לכך שכותבים יידים הבינו את העוינות מולה עומדים יהודים טוב מאשר יהודים "אידיאליסטים" לכאורה ששייכו את השנאה לחסרונות עצמיים שלדידם ניתן לתקן. ההקבלה לכך, טענה וייס, היו ישראלים אשר "קידמו ויתורים על אדמה אשר נכבשה במלחמה, רק כדי לפייס את מי שביקשו לעקור אותם". מאחר שהשליטה הישראלית בשטחים שבמחלוקת הייתה התוצאה של מלחמה ערבית מתמשכת נגד ישראל, עצם השליטה אינה יכולה להיחשב באופן רטרואקטיבי כסיבה למלחמה. וייס טענה בעקביות כי "הסכסוך הישראלי-ערבי" היה למעשה מלחמה חד-צדדית בה פתחו הערבים ורק הם יכולים לסיים אותה. הצעד הראשון הוא הכרה במדינה היהודית, צעד שהיה יכול להגיע כבר ב-1948.

וייס חזתה בקרב האידאולוגי סביב ישראל מתגבר, פולש לאוניברסיטאות, לחלקים בתקשורת ובמפלגה הדמוקרטית, ובכל מקום גורם ל"סטיות שהאנשים שקידמו אותן היו אמורים להוביל את המאבק נגדן". חקר הספרות היידית "לימד אותי על פוליטיקה" וסיפק את "הביטחון המוסרי" הדרוש לעמוד מול התקפות רעיונות על ערכי המערב. אובדן הביטחון המוסרי, היא כותבת, "הוא הסימן הבטוח ביותר לדעיכה תרבותית". מה שמביא אותנו להרווארד.

רות וייס הגיעה להרווארד בשנת 1993 ומונתה כפרופסור לספרות יידית, בזכות תרומה של ידידה המוציא לאור מרטין פרץ. "זה היה נראה משוגע", היא כותבת, "אני בהרווארד. יידיש בהרווארד". אך וייס לא הייתה המרצה הראשונה למדעי היהדות שזכתה לקביעות בסגל האוניברסיטה. הארי אוסטרין וולפסון לימד שם פילוסופיה של הדת מ-1915 עד 1958; יורשו בתפקיד היה יצחק אשר טברסקי, מומחה עולמי בכתבי הרמב"ם שעיצב את תחום המחקר של מדעי יהדות קלאסיים. מטרתו של פרץ הייתה להסיט את המיקוד האקדמי מטקסטים של ימי הביניים ומתרבות רבנית גבוהה לעבר חיי היום-יום של יהודים במזרח אירופה ושל צאצאיהם האמריקנים.

וייס מונתה בהמשך לעמוד בראש המרכז ללימודי יהדות בהרווארד, ושאפה להעביר דרך קורסים ביידיש ובספרות עברית מודרנית את העושר שבאלף שנות תרבות. הספרות הידיית, כך האמינה, הצליחה להתמודד ביעילות עם היסטוריית הטעויות היהודית, ולכן הכילה לקחים יקרי-ערך עבור יהדות ארה"ב השאננה, שתהליך ההתבוללות אותו היא עוברת "ריסק את היידיש בחדות רבה כל כך עד שהיהודים האמריקנים איבדו את כל התיעוד אודות המפגש עם החיים המודרניים שהתרחש כולו בשפה הזו".

למרבה ההפתעה והאכזבה, וייס גילתה בהרווארד מוסד שעבר מללמד את קלאסיקות העבר להתמקדות במרמור ההווה, והיא חזתה מקרוב בדעיכה האקדמית שצברה תאוצה במשך שני העשורים שלה שם. התהליך הזה הגיע לשיא טיפוסי בפרשה שסערה סביב נשיא האוניברסיטה דאז.

לורנס סאמרס היהודי מונה לעמוד בראשות אוניברסיטת הרווארד בשנת 2001. עד אז כיהנו במוסד שתי נשים בלבד במשרה של דיקנית; הוא מינה שתיים נוספות בשנתיים הראשונות לתפקידו, ועוד כמה נשים לתפקידי סגנית הנשיא. בישיבת סגל בחודש דצמבר 2004 סאמרס הוביל דיון נרחב בנושא סוגיית הקביעות לנשים, והציע לשנות את נהלי צבירת הוותק כדי שיתאימו טוב יותר לצרכי המשפחה. באותה הזדמנות הוא גם קרא לחקור את "בעיות הצנרת" העומדות בפני נשים בדרגים הבכירים של העולם האקדמי.

כעבור כחודש, סאמרס נשא דברים ב"וועידה לגיוון כוח האדם" והתייחס למחסור היחסי בנשים בתחום הוראת המדעים. באי האירוע שמעו כי הוא "משוכנע" בקיומה של אפליה סמויה, ואף חשוב מכך – "אפליה פסיבית וסטריאוטיפית", כאשר בכירי האקדמיה אותם הגדיר כגברים לבנים בעיקר נוטים לקדם אנשים הדומים להם, תופעה אשר יש לדבריו "להיאבק בה בנחישות והחלטיות". אך כמי שהיה בהכשרתו כלכלן בולט, סאמרס הוסיף אזהרה לפיה אם אכן ישנן נשים רבות המוכשרות להיות מדעניות במוסדות העילית ולא זכו למשרה כזו עדיין, הרי שניתן היה לצפות כי יזכו למשרות אחרות בעולם האקדמי התחרותי. לדבריו, היו לכך "הוכחות מעטות יחסית". ואז הוא השמיע את המשפט שהוביל לתום כהונתו כנשיא:

אם כן הניחוש הטוב ביותר שלי, אם להתגרות בכם מעט, לגבי העומד מאחורי כל זה, הוא שהתופעה הרחבה יותר היא עימות כללי בין צרכים משפחתיים לגיטימיים של בני האדם לבין השאיפה הנוכחית של מעסיקים לעוצמה גבוהה, ואשר במקרה הייחודי של מדעים והנדסה, ישנן סוגיות של כשרון טבעי, ובמיוחד שוני בכשרון טבעי, והשיקולים האלה מחוזקים בידי מה שהם למעשה גורמים שוליים יותר הכוללים תהליכי חיברות ואפליה מתמשכת"

סאמרס סיכם ואמר כי "הניחוש" שלו מבוסס על "כמות הגונה של קריאת הספרות בנושא ושיחות רבות עם אנשים", אך בכל הוסיף כי יתכן שהוא "טועה לחלוטין". מטרתו, כך אמר, הייתה "לעורר מחשבה…ואת רתימת הראיות שיסתרו את דבריי".

חברי סגל האוניברסיטה כינסו "ישיבת חירום" כדי להתמודד עם פשע המחשבה של סאמרס, בו הם ראו סוג של תקיפה חמורה. הנשיא כבר נאשם בעבר בחטאים כמו בתמיכה בתוכניות לימודים לקציני צבא, ביקורת על תופעת אינפלציית הציונים, דרישת עבודת מחקר רבה יותר ממרצה שחור, והגדרת קריאות אקדמיות שונות לחרם על ישראל כאנטישמיות "בפועל גם אם לא בכוונה". הסגל התכנס ב-22 בפברואר 2005, וקבע לדון בהצעת אי-אמון בנשיא בפגישתו הבאה בחודש מרץ. עיתון האוניברסיטה דיווח כי רק מרצה אחת תמכה בסאמרס באותו מפגש בפברואר:

המרצה לידייש פרופ' רות וייס, היחידה שדיברה בגלוי בעד סאמרס במפגש הסגל, רמזה כי אם המרצים יחליטו להכניס את הצעת אי-האמון לסדר היום של המפגש המתוכנן במרץ, הם עלולים להיתקל שם בהצעה אחרת המופנה נגדם. "אני מקווה שיישמע גינוי נגד אלה המבקשים לגנות (את סאמרס)", אמרה וייס. "אני סבורה כי הדבר החמור ביותר שניתן לעשות במוסד אקדמי הוא להגביל את חופש הביטוי"

וייס מעולם לא שוחחה קודם לכן עם סאמרס, אך היא ביקשה להיפגש עמו כדי לדחוק בו להיאבק על משרתו, לגייס תומכים לצדו, ולהגן על ערכי המחשבה הביקורתית ללא הבדל גזע או מגדר. אך סאמרס דחה אותה ובמקום זאת נקט באסטרטגיה פייסנית.

לאחר שהנשיא פרסם חמש התנצלויות פומביות, הבטיח שוב ושוב לתקן את דרכיו, מינה שתי ועדות חדשות שתפקידן להגביר את מספרי הנשים בקמפוס, ערך שני מפגשי סליחה עם חברי הסגל ועוד פגישות פרטיות רבות כדי לשמוע את תלונותיהם, המרצים הצביעו בעד הצעת אי-האמון ברוב של 218 מול 185, יחד עם 18 נמנעים. סאמרס נאלץ בסופו של דבר להגיש את התפטרותו.

וייס טענה כי אנטישמיות הייתה בין הגורמים שהובילו להתפטרות, מה שגרם לחוקרת דיאנה אק לומר לעיתון האוניברסיטה כי דבריה של וייס "לא הותירו רושם רב בקרב חברי הסגל" בשל טיבם "הקיצוני". וייס הגיבה במכתב ששלחה לעיתון:

זוהי, בקליפת אגוז, הטקטיקה של התקינות הפוליטית. לעולם לא להתמודד עם דעה שונה אלא לבטל אותה כ"קיצונית"…העובדה שלורנס סאמרס סירב להתעמת עם מבקריו הפכה את החיים קשים הרבה יותר עבור אלו שחלקו כמה מהשקפותיו. הרבה יותר מכך שעזב, אני מצטערת שהוא נכשל להציב דוגמה טובה יותר עבור הסטודנטים לגבי האופן בו אדם יכול לעמוד על דעותיו"

על פי וייס, הטרגדיה של סאמרס לא הייתה טמונה רק בהשלכתו מן התפקיד, אלא בהזדמנות שאבדה ללמד את הסטודנטים הצעירים אודות אומץ אינטלקטואלי וחברתי ולהדגים אותו תחת לחץ. היא ממשיכה וכותבת כי הנזק שנגרם אכן היה גדול הרבה יותר:

רק לעתים רחוקות ההיסטוריה חושפת בפנינו נורה אדומה. אך כניעתה של האוניברסיטה המובילה בארה"ב מול תוקפיה האנטי-אינטלקטואליים סימנה נקודת אל-חזור… אם נשיא הרווארד היה מוביל מאבק ציבורי בשמו, הכל היה יכול להיות אחרת"

במבט לאחור כיום, וייס רואה את פרשת סאמרס ואת החוויה של עצמה בהרווארד כחלק ממגמה היסטורית רחבה יותר:

הכל הלך יד ביד – נטישת תוכנית הלימודים שנטתה לחזק את יסודות הדמוקרטיה הליברלית בה זכינו במחיר כבד; החלפת רעיון ההזדמנות השווה ברעיון המתחרה של כפיית שוויון שהיה אמור להביא לתוצאות אחידות; פוליטיזציה של המגדר והפיכת נשים למעמד הפועלים החדש; התמכרות לתיאוריות גזע כניסיון תיקון העליונות הלבנה לכאורה; ותרבות ארגונית של פחדנות"

באחד ממפגשי הסגל בהרווארד, הפרופסור פיליפ קון שעמד בראש המרכז ללימודי סין אמר לעמיתיו כי הדורות הבאים ישפטו אותם כמי שלקחו חלק בטקסי השפלה פומבית נוסח סין של מאו, בהם הקורבנות הותקפו בשל אמירה פזיזה או סטיה אחרת מן השורה, ואחרים הצטרפו למתקפה כדי להימנע מלהפוך לקורבן הבא. "היורשים שלנו יבוזו לנו", אמר קון, "אלא אם, אלוהים ישמרנו, הם יהיו בדיוק כמונו".

כעשור וחצי לאחר מכן, אנו חיים בשיאה של תרבות הביטול (ביטוי שטרם הוטבע בתקופת משפט הראווה שנערך לסאמרס), המשולבת בטכנולוגיה חדשה לאכיפתה. אך האדים הרעילים היו באוויר כבר ב-2005, ולא תמצאו קנרית גדולה יותר מאשר נשיא אחת האוניברסיטאות הוותיקות ביותר במדינה. השחתת ההשכלה הגבוהה בידי מי שרוג'ר קימבל כינה בספרו מ-1990 "רדיקלים עם קביעות" מזהמת כעת, יותר משלושים מחזורי סטודנטים לאחר מכן, את החברה כולה.

ספרה של וייס מצליח לגעת לעומק בשלוש רמות – אישית, אינטלקטואלית ותרבותית – והוא כתוב בצניעות מלאת חן שהופכת את טענותיה למשכנעות עוד יותר. פסקת הסיום נושאת בחובה מסר, ובה וייס מקדישה את הספר לכל תלמידיה, ולתלמידים של תלמידיה, "בתקווה כי הם ישיבו לחיים את החירות היקרה שאובדת לנו". בגיל 85 ובועטת מאי-פעם, רות וייס מספקת לנו נורת אזהרה מהבהבת.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'. לקריאת מאמריה של רות וייס באתר 'מידה' – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: