הזואולוג המנוח היה מן המדענים והכותבים המשפיעים בימינו, ולא התקפל גם תחת מתקפה פוליטית חריפה מצד עמיתיו באקדמיה
האם אי-פעם תהיתם מה בדיוק עושות הנמלים כל הזמן? אדוארד א' וילסון בהחלט תהה, ועד שהגיע לגיל שלושים כבר היה אחד המומחים המובילים בתחום. בקריירה שנמשכה שבעה עשורים, את רובם בילה באוניברסיטת הרווארד, ד"ר וילסון הפך לאחד המדענים המשפיעים (ולעיתים השנויים במחלוקת) בעולם כולו. כאשר הוא נפטר ב-26 בדצמבר, הקרן הנושאת את שמו היללה אותו כ"יורש הטבעי של דארווין". וזו לא הגזמה כלל. וילסון היה כנראה הזואולוג הגדול בהיסטוריה, ובוודאי אחד הכותבים הטובים שמדעי הטבע הפיקו מעולם.
מחקריו של וילסון בשדות הזואולוגיה והגנטיקה הרחיבו אופקים הרבה מעבר לחקר החרקים, והוא תמיד הלך ללא מורא בעקבות המדע. בשנת 1975 הוא הוציא לאור את הספר 'סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה', ובו טען כי ההיבטים העיקריים להתנהגות חברתית בקרב בעלי חיים – החל מתוקפנות ועזרה לזולת ועד היררכיות והורות – יכולים להיות מוסברים כולם בידי תהליך הברירה הטבעית. הוא הדגים את התיאוריה על ידי סקירה שיטתית של ממלכת בעלי החיים, החל ממיקרואורגניזמים וחרקים ועד פרימטים ובני אדם.
הסופר צולל מיד לתוך השאלות הפילוסופיות הגדולות שהוא עצמו מעלה. הנה משפטי הפתיחה:
"אלבר קאמי אמר שהסוגיה הפילוסופית היחידה שראוי לדון בה ברצינות עוסקת בהתאבדות. זו הנחה שגויה אפילו במובן המוחלט אליו התכוון. הביולוג, העוסק בשאלות של פיזיולוגיה והיסטוריה של האבולוציה, מבין כי תודעה עצמית מתוחמת ומתעצבת על ידי מרכזי השליטה הרגשית בהיפותלמוס ובמערכת הלימבית הנמצאים במוח. מרכזים אלה מציפים את התודעה שלנו בכל קשת הרגשות – שנאה, אהבה, אשמה, פחד ואחרים – בהם פילוסופים של המוסר הוגים כאשר הם מבקשים לתהות על הסטנדרטים של טוב ורע. אז אנו חייבים לשאול אם כן, מה יצר את ההיפותלמוס ואת מערכת הלימבית? התשובה – הם התפתחו באמצעות ברירה טבעית"
בסגנונו הספרותי והמרתק, מטרת הספר הייתה בבירור להפוך את מחברו למפורסם, וזה עבד. הספר גם הצית סערת ענק בהרווארד, שם חברי סגל מן השמאל כמו ריצ'רד לוונטין וסטיבן ג'יי גולד פרסמו אז מכתב מן הסוג שהפך מוכר מאוד בשנים האחרונות. באמצעות עיוותים שטחיים ואנלוגיות כוזבות, המבשרים המוקדמים של תרבות הביטול שייכו את וילסון לזרם הדטרמיניזם הביולוגי בו נהגו תימהוניים שונים להשתמש כדי להצדיק זוועות כמו עיקור כפוי, הגבלת הגירה ואפילו את השואה.
אך וילסון מעולם לא טען כי כל התנהגות אנושית היא נגזרת וקבועה מראש. הוא בסך הכל הצביע על כך שלנטיות התנהגותיות הנצפות בכל המינים החברתיים יש השלכות אבולוציוניות, ולכן יש להן מימד אבולוציוני אותו יש לחקור. סוציוביולוגיה הייתה פשוט פסיכולוגיה אבולוציונית בקנה מידה רחב יותר.
המדענים המרקסיסטיים לא הצליחו לבטל את וילסון, בעוד מדענים ידועים אחרים ורבים מתלמידיו יצאו להגנתו – וב-1978 הוא הכה בחזרה עם אחד מספרי המדע הפופולרי הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם, 'על טבע האדם', שזיכה את מחברו בפרס הפוליצר הראשון. בספר וילסון מסביר מדוע, למשל, ההימנעות ממקרי גילוי עריות בין אחים ואחיות אינה רווחת בקרב בני אדם בלבד אלא נצפית גם בצמחים ובעלי חיים בהם פגמים בגנטיקה עלולים להיות תוצאה של זיווג בתוך המשפחה. פעם נוספת וילסון התגלה בחיבור זה במלוא חוכמתו, צניעותו וביטחונו העצמי. בהקדמה חדשה שהוסיף לספר ב-2004, הוא נזכר בתגובה הראשונית לספרו הראשון:
הלך הרוח האופנתי באקדמיה היה זה של השמאל המהפכני. אוניברסיטאות העילית המציאו את התקינות הפוליטית, וכפו אותה באמצעות לחץ חברתי ואיום במחאות סטודנטים. באווירה הזו, רעיונות המרקסיזם והסוציאליזם היו בסדר גמור. מהפכה קומוניסטית הייתה בסדר גמור. המשטרים בסין ובברית המועצות היו, בתיאוריה לפחות, בסדר גמור. נטייה למרכז הייתה מקור לבוז מחוץ ללשכת הדיקן. אנשים בעלי דעות פוליטיות שמרניות רתחו מבפנים, ולרוב לא העזו לדבר.
מרצים רדיקליים ופעילים אורחים, הגיבורים של הקמפוס, חזרו שוב ושוב על אותו הנאום: הממסד הכזיב אותנו, הממסד הוא מכשול בפני הקדמה, הממסד הוא האויב. "כוח לעם" אבל עם טוויסט אמריקני. מכיוון שהפועל הפשוט נותר שמרן להכעיס במשך כל מהפכת-ארגז-החול הזו, הפרולטריון החדש במאבק המעמדות היה חייב להיות מורכב מסטודנטים. רבים מהם לא הצליחו לדמיין את עתידם כסוחרי מניות, פקידים או מנהלי מכללות, ופשוט צייתו לקוד"
דברים אלה נכונים עוד יותר בהווה מאשר בשנות ה-70, עם ההבדל העצוב שהיום אותם מרקסיסטים וסוציאליסטים השתלטו לחלוטין על הממסד באוניברסיטאות היוקרתיות. וילסון התגבר על ההמון הנאור והזועם של זמנו מכיוון שתרומתו המדעית הייתה כה חלוצית וחשובה, ומכיוון שקנה לו מעריצים רבים בחוגי האקדמיה ומחוץ לה. האם היה מסוגל לשרוד מתקפה כזו באווירת הביטול וחוסר הסובלנות המוחלט בימינו? זו שאלה אמיתית.
וילסון עורר עוינות גם בקרב שמרנים אמריקנים בשל התבטאויותיו נגד דתות. למרות שלא היה אתאיסט ממש (הוא הגדיר את עצמו כ"דאיסט זמני"), וילסון נשא דברים נוכחים נגד "אמונה דתית". הוא הביע ביקורת על "פילוסופים של המוסר" ההוגים בלא יותר מרגשות לא-מדעיים בעודם מבקשים לחדד את ההבדלים בין טוב לרע.
ב-1991 וילסון חזר לחקר עולם החרקים עם עוד ספר עב-כרס ומקיף, 'הנמָלִים', וביחד עם שותפו לכתיבה ברט הולדובלר זכה פעם נוספת בפרס פוליצר. כפי שריץ' לאורי הסביר, הכרך בן 700 העמודים היה ככל הנראה "אחד הזוכים המוצדקים בפרס אי-פעם". ואין בכך הפתעה. הספר הוא, כמו רוב כתיבתו של וילסון, מרתק לאין קץ. הנה פסקה אחת:
בכל סטנדרט אפשרי כמעט, המאפיין החשוב ביותר של התנהגות חברתית בחרקים הוא קיומו של מעמד פועלים שאינו יכול להתרבות. הפעולות האלטרואיסטיות של קבוצה זו מגבשות את הקן ומאפשרות לחברים אחרים בו להתמחות בתפקידים מסוימים. הבסיס לתפקיד הנמלה הפועלת מוגדר בידי המלכה, אשר ברוב המינים עדיין מתנהגת באופן פרימיטיבי המזכיר צרעות בודדות. היא לבדה חוצה את מעגל החיים של המין כולו. פועלת כחרק בודד, היא עוזבת את מושבת האם, מתרבה ובונה קן.
במהלך תקופה זו האנטומיה שלה והפיזיולוגיה שלה הן למעשה אלו של צרעה, ודפוסי ההתנהגות שלה מורכבים בהתאם. רק כאשר הגל הראשון של פועלים בוקע, היא הופכת למתמחה ומצמצמת את הרפרטואר כמעט בלעדית לתפקיד הטלת ביצים. בניגוד לכך, הנמלים הפועלות עוברות התמחות לאורך כל חייהן, כאשר חלק גדול מפועלן מוקדש לרווחת המלכה וצאצאיה"
לאחר זמן מה היה נראה כי התהילה מתאימה יותר לווילסון מאשר מחלוקת, והוא אימץ בהדרגה גישה נטורליסטית כוללת ומתגברת. בספרו מ-1998 אותו הכתיר בשם 'פיוס', הוא מציין כי בזמן שהידע האנושי נוטה להתפצל לתת-מחלקות של התמחות, ההתקדמות התרבותית הגדולה ביותר התרחשה דווקא מסינתזה של תחומים שונים; כך למשל הייתה "הסינתזה החדשה" בחקר הביולוגיה של האבולוציה והגנטיקה, שאפשרה את לידת הרפואה המודרנית. וילסון היה פוטוריסט בעל מחשבה קלאסית, שערג לשיבה אל מחקר רציני של היסטוריה, ספרות ומדע, דרישה אותה אוניברסיטאות היוקרה דרשו בעבר מחניכיהן. "רק מעבר שוטף בין הגבולות", כך כתב, "יספק לנו מבט בהיר על העולם כפי שהוא באמת".
בעשורים שלאחר פרישתו מהארוורד ב-1996, וילסון התמקד בעיקר בהגנה על רעיון המגוון הביולוגי. הוא ראה את עליית ההומו-ספיאנס כאירוע הכחדה המונית הדומה להשמדת הדינוזאורים בידי מטאור לפני 65 מיליון שנים, מן הבחינה של כמות האדמה שהוסבה לחקלאות במשמרת שלנו. וילסון טען שבאמצעות הפיכת חצי משטח כדור הארץ לשמורת טבע ענקית, נוכל להציל ככל הנראה תשעים האחוזים ממיני בעלי החיים ביבשה.
אבל בשביל מה? זהו הדבר האחד שווילסון לא הצליח להסביר באופן שיטתי, אפילו כאשר הצורך במגוון ביולוגי והסיכונים של שיבושים אקולוגיים נראים ברורים. יותר מהכל, וילסון האמין בהשערת הביופיליה – אהבה לכל הדברים החיים. במובן מסוים, אלה הן אותן הרגשות והאינסטינקטים שעליהם מתבססות אמונה דתית והגות במוסר.
זהו פרדוקס ששווה לדון בו בעודנו מהרהרים בחייו ופועלו הדגולים של אדוארד וילסון. הוא היה כופר אדוק ומדען חסר פחד, אך תמיד שמר על יראת כבוד רוחנית כמעט לתפארת החיים וביטא תחושה זו בכתביו. יתכן שעמוק בתוכו גם וילסון הסכים בסופו של דבר עם המלט – "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, אֲפִלּוּ צִפּוֹר הַנּוֹפֶלֶת אַרְצָה".
גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
