עשרות שנים אחרי ה'מהפך', מדינת ישראל עדיין מסתגלת ומתהפכת בעקבות ארבע שנות שלטונו של בגין. קוד הנחה מיוחד לקוראי 'מידה' מחכה לכם בפנים
אפתח בגילוי נאות: את ד"ר משה פוקסמן שע"ל אני מכיר מעל שני עשורים. בהיותי סטודנט לתואר הראשון בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ובעת הנחת התשתית להקמת מרכז מורשת מנחם בגין הוא אף העסיק אותי במשרת סטודנט שכללה איסוף חומרים מעיתונים בני התקופה. בהמשך, כאשר שימשתי כיועץ שר החינוך קידמתי איתו מספר פעילויות חינוכיות – לאומיות בעודו משמש כסמנכ"ל המרכז.
את הדוקטורט שלו עשה ד"ר פוקסמן שע"ל על הימין הישראלי ועל תנועת החרות שהיא המרכיב המרכזי בתנועת הליכוד שקמה ב – 1973 וארבע שנים לאחר מכן עלתה לשלטון בפעם הראשונה לאחר 29 שנים מרירות באופוזיציה. האירוע הוא אירוע מגה דרמטי בפוליטיקה הישראלית ואין תמה שהוא אף מתואר במילה אחת שקוסמת לכל: "המהפך". שכן, הוא חולל שינויים כל כך מהותיים באופי ובמערכות שמניעות את המדינה אך גם בחברה הישראלית. מאז, התרחשו עוד מספר מהפכים פוליטיים אך רק המהפך הראשון נתפס כמהפך אייקוני. אף על פי כן, הספרות שעוסקת בו היא ספרות יחסית דלה ביחס לחשיבות האירוע.
אמנם, על אירועי התקופה ועל האישים שליוו אותה נכתבו ספרים ומאמרים – למשל "בגין" המצוין של ד"ר אבי שילון או כתביו הרבים שמעוררים כל כך הרבה מחשבה של ד"ר אפרים אבן – אך ביחס לנכתב על תנועת העבודה הרי שקיים פער עצום.
האמנם מפלה?
בהקשר הזה ישנה חשיבות רבה לספרו של ארז תדמור, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", שבו טען שמנחם בגין לא הביא מהפך אלא מפלה. קריאה בספר "גבירותי ורבותי – מהפך" של ד"ר פוקסמן שע"ל, מעלה את השאלה – האמנם מפלה?
ראשית, חשוב להבין את מסגרת הזמן של הספר. היא מתחילה ב – 1976 כהקדמה אך עיקר עיסוקה חל מרגעי המהפך, שנה לאחר מכן, ועד ל – 1981. המשימה שלקח על עצמו המחבר היא להסביר כיצד ארבע השנים הללו הן השנים המעצבות של הפוליטיקה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום. הספר מלא בפרטים, מכניס אותנו אל "הקרביים" של המהפך ומבטא בבהירות את השלכותיו מרחיקות הלכת של אותו מהפך.
הפרק הראשון שבספר מביא בפרוטרוט את האירועים הפוליטיים שהובילו לתוצאות הבחירות ב – 17 במאי 1977: החל מ"התרגיל המבריק" שיצר "כדור שלג" שהוביל לבחירות ומשם לפרשות כמו פרשת ידלין ופרשת הדולרים לצד התבססות מפלגת ד"ש. אלא שהמחבר לא מדגיש דיו את השלכות מלחמת יום הכיפורים בדרך למהפך, מלחמה ארורה שהייתה אחת הסיבות לאי אמון שהביעו לא מעט מאזרחי ישראל כלפי השלטון הדקדנטי של המערך. לא זו אף זו, היה נכון לעניות דעתי להדגיש את החשיבות היתרה של עוד שני דברים שיש להם קשר לנכתב : ראשית, על היעדרותו הכמעט מוחלטת של בגין מקמפיין הליכוד שנוהל בהצלחה על ידי עזר וייצמן ואליעזר ז'ורבין. שנית, על תהליכי הדמוקרטיזציה שתנועת החרות עברה ממש באותה מערכת בחירות כאשר הפכה למפלגה הדמוקרטית השנייה בישראל – לאחר ד"ש – משעה שהנהיגה בחירות פנימיות עם שביעיות ופאנלים. כלומר, לא רק שהמהפך הפך את ישראל ליותר דמוקרטית אלא שבחירות דמוקרטיות בתוך תנועת החרות הם תהליך משלים לתהליך הראשון. למעשה, ישראל השנייה הפסיקה להיות שנייה דווקא במרכז תנועת החרות בגלל אותה שיטת בחירות.
עד כמה אירוני שזה יישמע יש לפרק הזה קשר לימינו אנו. שהרי, תומכי מפלגת הליכוד מואשמים לא אחת על ידי יריביהם הפוליטיים בכך שהם פשיסטים ונתניהו הושווה כל כך הרבה פעמים לארדואן. בהקשר הזה מרתק לקרוא בשלהי הפרק הראשון תגובות מופרכות של חברי כנסת משמאל שחששו בכנות שלאור ניצחונו של בגין ישראל תהפוך למדינה חשוכה. בתחרות התגובה המופרכת זוכה שולמית אלוני ללא עוררין שאף חששה שלאחר המהפך "יישרפו כמה ספרים" (עמ' 36).
הפרק השני שנקרא "מסוציאליזם לשוק חופשי" עוסק במדיניות הכלכלית של הליכוד באותן ארבע שנים. דומה כי ראשיתו במפגש הענקים של בגין ומילטון פרידמן – הכהן הגדול של השוק החופשי. מיד לאחר הקמתה החלה ממשלת בגין בשורה של שינויים כלכליים דרמטיים עליהם ניצח שר האוצר הליברלי שמחה ארליך. השינויים הללו יצרו שיפור דרמטי בחייהם של לא מעט מבני עדות המזרח אך פגעו בצורה אחרת בחלק אחר שלהם. הדבר הוביל להתנגדות למדיניות הזאת בתוך תנועת החרות מתוך אלו שהגדירו עצמם חברתיים ורובם היו יוצאי עדות המזרח. הסוגייה הזאת נחתמת בכך שאותם כוחות חברתיים הצליחו לסכל את השלמת המדיניות הליברלית, הובילו להתפטרותו של ארליך ושל הורוביץ – שר האוצר שבא אחריו – והתוצאה היא שישראל לא באמת הפכה לכלכלה בעלת שוק חופשי מלא.
החיבור עם יוצאי עדות המזרח
עד היום ישנם ישראלים שלא מבינים מדוע אנשי הפריפריה ויוצאי עדות המזרח מצביעים בהמוניהם לליכוד. אם יקראו את הפרק שעוסק בחיסול הקיפוח הם יוכלו להבין בדיוק למה. בעמ' 72 מביא המחבר סיפור שסיפר מנחם בגין בנאום המסכם לקראת בחירות 81'. הוא מספר כיצד ניגש אליו ישראל גלילי מההגנה בתקופת תנועת המרי העברי ושאל "איך באצ"ל מצליחים לפתור את הבעיה של עדות המזרח"? בגין נדהם מעצם השאלה והשיב : "איזו בעיה? אין לנו. כולנו אחים. כולנו יהודים. כולנו שווים".
פוקסמן שע"ל מיטיב לעשות את החיבור רב השנים שבין לוחמי האצ"ל שכללו בתוכם מזרחים ואשכנזים שאליהם הצטרפו עולים מארצות ערב לאחר הקמת המדינה. הוא מציין בצדק כיצד התנועה אספה אל שורותיה את יוצאי עדות המזרח, ובעיקר את בני הדור השני, אך הוא מחסיר פרט מאוד חשוב : ליצחק שמיר יש חלק חשוב בהבאתם ובהפיכתם משואבי מים וחוטבי עצים לחברי כנסת לגיטימיים בתנועה. מהרגע שמונה לראש אגף ארגון של תנועת החרות פתח סניפים של התנועה בעוד ועוד מקומות ועל ידי כך צירף עוד ועוד חברים יוצאי עדות המזרח עד שהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הפרלמנטרי בישראל כחברי כנסת וכשרים בממשלת ישראל.
מכל מקום, המחבר מדגיש בצדק שאם בממשלות העבודה ישבו קיבוצניקים ורמטכ"לים הרי שהם התחלפו בממשלת בגין בבני עיירות הפיתוח ובאנשי השוק החופשי. בפרק הזה הוא מביא את סיפור שיקום השכונות ואת החקיקה החברתית הענפה של ממשלת בגין הראשונה – למשל חוק חינוך חובה חינם וחוק הבטחת הכנסה – חקיקה ששינתה ללא היכר את חייהם של אלו שקופחו בעבר.
חרד למדינה
בשנים האחרונות עולה שוב ושוב שאלת ההדתה במדינת ישראל. אלו שטוענים שישראל הופכת להיות כיום דתית יותר מאשר בעבר מוכרחים לקרוא ביסודיות את הפרק "ממדינת היהודים למדינה יהודית". כאשר נבחר בגין הוא נשאל באיזה סגנון הוא הולך לנהל את מדינת ישראל ? הוא השיב : "בסגנון יהודי טוב". פוקסמן שע"ל מתאר את התהליך שבו הסגנון היהודי הטוב היה אפילו סגנון יהודי מצוין שבו הפכה ישראל ממדינה חילונית מובהקת למדינה שבה יש כבוד רב למסורת ואת התהליך הזה הוביל בגין בעצמו. כך למשל, הוא לא נתן לרפורמים ולקונסרבטיבים מעמד דתי כפי שביקשו. הוא התעקש שאל על לא תטוס בשבת ולהגדיל את מכסת בני הישיבות. למעשה, בגין עיגן יותר מכל את המונופול האורתודוקסי על מדינת ישראל. כך למשל, הוא זה שנתן מעמד מכונן למועצות הדתיות. הנה כי כן, החרדים הם הקבוצה השנייה שבגין רותם אל המחנה הלאומי.
החיבור ליו"ש, עזה ורמת הגולן
בשני הפרקים הבאים עוסק פוקסמן שע"ל בפתרון לסוגיה הפלשתינית ובמחיקת הקו הירוק ולפרקים הללו ישנה חשיבות רבה ברטרוספקטיבה מדינית. שהרי, לא מעט פעמים נשמע הטיעון שבקמפ דיויד הקים מנחם בגין את המדינה הפלשתינית. אך קריאה בספר מראה שהמציאות בדיוק הפוכה. בתוכנית האוטונומיה עליה התעקש עשה ככל שביכולתו על מנת למנוע הקמת מדינה שכזאת וניסה למצוא פתרון יצירתי לבעיה. לא זו אף זו, מדיניות ההתיישבות שהוביל ביהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן שתכליתה הייתה מחיקת הקו הירוק סותרת מכל וכל את הטענה הזאת. בדור שבו לרשתות החברתיות ולפייק ניוז יש מקום מרכזי בחייו חשוב לעמוד על המעשים הללו. כמו כן, המדיניות הזאת חיברה לברית החדשה של בגין גם את הציונות הדתית.
סיכום : לא מפלה כי אם מהפך אמיתי
עד ל – 1977 לא היה קיים גוש ימין אמיתי בישראל. זה נכון שהיו מפלגות ימין אך חלקן, כמו המפד"ל, לא היססו לחבור לקואליציות בראשות המערך. בגין לא רק שינה את ישראל מן היסוד אלא עיצב מחדש את גוש הימין כפי שאנו מכירים אותו כיום : אנשי המשפחה הלוחמת, אנשי ישראל השנייה שבינתיים חלק מהם הודות למהפך, הפכו לישראל הראשונה, אנשי השוק החופשי, הדתיים הלאומיים והחרדים.
כאשר מביטים ברטרוספקטיבה על מדינת ישראל קשה שלא להבין את משמעות המהפך. על אף שמפלגות החברות בברית הזאת חברו במשך השנים למפלגות שמאל, על אף הסכמי אוסלו וההינתקות, על אף שבממשלות שמאל נבלעו הערכים היהודיים על ידי ערכים קוסמופוליטיים הרי שהד המהפך והדיו של הערכים שהנחיל הניצחון הזה נשמעים ונראים עד היום. לבני הדור שלנו מאוד קשה להבין זאת משום שהם לא מודעים למה שהיה כאן לפני המהפך. הספר של פוקסמן שע"ל מיטיב להסביר זאת וזה הערך המוסף שהוא מעניק לנו.
משה פוקסמן שע"ל, "גבירותי ורבותי – מהפך", הוצאת שיבולת – סלע מאיר, 2021, 224 עמ'.
הטבה מיוחדת לקוראי 'מידה': 15% הנחה לרכישת הספר בהזנת קוד ההנחה: MidaR15
אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ של מפלגת הליכוד
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
אילו ידע לשלוט היה מעיף את כל השמאלנים מעמדות השליטה שלהם ומחליפם באנשי ימין.
במקום זאת הוא הזמין את הטיפוס הזה – אהרון ברק המזעזע לבוא איתו לקמפ דייויוד ולהמציא עבורנו עם ערבי חדש שלא קיים.
פשוט אוויל וטיפש מטופש שהזיק לנו יותר מכל אחד אחר במבחן הזמן והמציאות.
בגידה היא פשע של תקיפת רשות ממלכתית שאליה אתה חייב נאמנות. זה כולל בדרך כלל מעשים כגון השתתפות במלחמה נגד ארץ מולדתו(שמאלנים), ניסיון להפיל את ממשלתו(הנבחרת), ריגול אחר צבאו, דיפלומטיו או שירותיו החשאיים למעצמה עוינת וזרה (אירופה, אמריקה), או ניסיון להרוג את ראש המדינה (הפריצה לבלפור). אדם המבצע בגידה ידוע בחוק כבוגד (שמאלני,קומוניסט, פרוגרסיבי).
יצחק כצנלסון:
"ארורים אתם בכל העולמות…הן בסתר לבכם הנבוב ידעתם שאינכם ולא כלום,מתוך הכרת דלותכם הרוחנית התעיתם טובים ותמימים מכם,משכתם אותם לעבודות זרות וטמאות:הרעלתם המונים עם שאר רוח ושאר לב …ארורים אתם!…לא את תורת השיוויון ואהבת חופש ודרור לימדתם את המוני עמנו,אלא עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם,את אלוהי ישראל=הלא הם:הצדק,היושר,האמת,והאהבה לכל בצורה ישראלית.לימדתם את המון עם ישראל אהבה סתם,אהבה שלא ממקורה,אהבה שנתרוקנה מתוכה,אהבה מליצה…."!=וכל זה טיפה בים של תוכחה נגד הבוגדים בעם ובמולדת!!!
**************
"אי אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי אלה היהודים המתכחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים, ומחקים את שכניהם בכל דבר… מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים לתת. היהודים אשר נתנו לעולם כולו, היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי אהבתם של הגויים ליהודים מתבטלים בפניהם, היא טבעית ומובנת לכל בעל הרגשה: 'אלה, היהודונים, אם בגדו באלו-היהם, בעמם, באביהם ובאמם – יבגדו גם בנו…" (יצחק כצנלסון, הי"ד, "פנקס ויטל", 24.7.1943).
כתבה זו מדגימה היטב את התופעה החולנית של השינאה העצמית שלקו בה חלקים שוליים וסהרוריים בחברה היהודית ישראלית. הכותבת מעידה על עצמה כי יום העצמאות של מדינת ישראל אינה חג עבורה. לא פחות! באומרה כך הוציאה את עצמה אל מחוץ לגדר ושייכה את עצמה עם שונאי ישראל, אלה שהקמת המדינה וקיומה מהווה עבורם אסון, אלה השואפים לראות בכליונה של המדינה היהודית.הכותבת מזדהה לחלוטין עם הנרטיב הערבי הרואה במפעל הציוניכגורם הרסני ואסוני לערבים שחיו כאן במועד הקמת המדינה. הכותבת אינה מתעכבת ולו לשניה על הגורמים האמיתיים שהביאו ל"נכבה", הווה אומר, התנגדותם הנחרצת של הערבים לחלוקת הארץ והתוקפנות האלימה שנקטו בה כלפי היהודים והמפעל הציוני. הכותבת אינה באה חשבון עם האלימות הערבית שהיא הסיבה האמיתית ל"נכבה". עיניה של הכותבת טחו מראות את המציאות נכוחה והיא ממאנת לראות כי הערבים לא יסתפקו בפחות מאיונה של המדינה היהודית. הכותבת ואנשים כמותה משתפים פעולה עם האויב בזמן מלחמה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3706047,00.html
יש כמה התנחלויות…צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם
את הדברים הבאים אמר מפקד פלוגה בצה"ל:
" יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם… צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה."
ידיעות ל' באב תשנ"ט 12.8.99
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/210311
תגובית 18
רמת ההסתה בשמאל ה"ישראלי", כבר מזמן השאירה הרחק מאחור את גבלס ויוליוס שטרייכר:
פרופסור עוזי בלשן: "צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל!"
("חדשות" 30.12.92).
אורי אבנרי: "הגיעה השעה לקבור אותם" (´העולם הזה´ 10.11.88).
"צריך להיכנס למאה שערים עם זחל"מים ומקלעים אפס חמש ולרסס אותם" (מרואיין בתכנית ´ערב חדש´ 22.12.85)
יהונתן גפן: "גנבו לי את המדינה, אם החילונים רוצים לחיות פה אין להם ברירה אלא לפתוח באינתיפאדה. כן, אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה!" (´מעריב´ 8.5.98).
יעל לוטן: "אנו נגעלים מלבושם השחור, מן הפאות הנכריות שעל ראשי הנשים" (´על המשמר´ 11.6).
אמנון דנקנר: "אני מוכן לארח בביתי בחור ישיבה, שיהיה קשור בחדר, וינבח תהילים כל הלילה" (עיתון ´חדשות´ ינואר 91).
אמנון דנקנר: "לא איכפת לנו שהחרדים ימח שמם עוזבים את הארץ" (´דבר´ 4.7.87).
אורי אבנרי: "רבבות אברכים הם פרזיטים המוצצים את דם המדינה" (´העולם הזה´ 10.11.88).
מוטקה יחזקאלי: "יכולנו לאהוב אותם אילו סגרנו את החרדים בשמורת טבע, ומעבירים ביניהם תיירים תמורת תשלום" (´דבר´ 4.7.87).
"חבל שלא נשרפתם בשואה"! (מעריב 11.5.00). כך צעק מעיין שיינפלד חבר המשק של קיבוץ "כפר חרוב" לעבר קבוצת חרדים, ובנוסף ירק על אחד הרבנים.
"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית" (´דבר´ 24.12.84).
"החרדים עלוקות" (דברי הכנסת 16.6.86).
"צריך לטאטא את הרבנים" (דברי הכנסת 7.10.86)
"החרדים דבקים עלינו כמו עלוקות, וצועקים כל הזמן הב הב" (´חדשות´ 11.3.86).
"השיטה היחידה שהחרדים מכירים היא שיטת האלימות" (דברי הכנסת 16.6.86).
"החרדים יושבים עלינו כפרזיטים, שותי דמנו תרתי משמע מבחינת כסף וצבא, פרזיטים" (דברי הכנסת 3.7.91).
"שר החינוך, יוסי שריד, יו"ר סיעת מר"צ: "יש להקים יחידה למאבק באינתיפאדה של החרדים כמו שהקימו יחידות מיוחדות בשטחים". (דברי הכנסת 23.9.97).
מיכאל רועה, סיעת מר"צ: "הקמנו סיירות אנטי-חרדיות שיורידו לחרדים את הראש" (´זמן ת"א 5.6.98).
פרופסור עוזי בלשן: "לזרוק את כל הדתיים לים" (תכנית ´פוליטיקה´ 30.8.99).
אמנון דנקנר, עיתונאי, סופר ואיש טלויזיה: "הייתי לוקח את כל האנשים המוזרים האלה מש"ס ואגודה ודגל התורה והייתי קושר את כל הזקנים שלהם ביחד ומצית גפרור, אה, כן, גפרור אחד קטן". (´דבר´ 2.12.88).
האמן יגאל תומרקין: 'כשראיתי את שביעות הרצון של השועלים השחורים האלה, שמתחבאים מאחורי הזקנים שלהם, הבנתי שזה הסוף' ('סווטו של דוסים', עיתון 'תל אביב' 1986)
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/211622
תגובית 21
השמאל לא צדק אף פעם. פשוט היה לו המון כוח, ללא אחריות וללא מעצורים.
השמאל ביצע פשע נגד מדינת ישראל כאשר פעל ללא מעצורים בכדי להפיל את שלטון הליכוד מאז 1977, גם במחיר פגיעה במדינה.
כך, מינף בציניות את טבח סברה ושתילה ב-1982, טבח של ערבים בערבים, בכדי להוציא 50 אלף (יש
הטוענים 100 אלף) כבשים פועות לכיכר מלכי ישראל להפגנה "ספונטנית" מאורגנת וממומנת היטב, חתרנית ואנטי-ממלכתית.
"העבודה" שלטה בכל עמדות השלטון למרות המהפך של 1977: התקשורת, הפקידות הממשלתית, ה"אליטה" ה"אינטלקטואלית".
זה לא הספיק להם, והם הכשירו בהדרגה את בתי המשפט ככלי עוקף דמוקרטיה, בכדי לסכל את בחירת העם בימין.
כאשר מפלגת העבודה (של פרס) החלה לבצע פעולות חתרניות בכדי להפיל את ממשלת הליכוד, המדינה נכנסה למדרון תלול של חוסר אחריות לאומית, תוך מתן אפשרות לגורמי השמאל הקיצוני להתברג לזרועות השלטון: התקשורת, בתי המשפט והפקידות הממשלתית.
בשלהי שנות ה – 80 הטפטוף והחדירה של גורמים שמאלנים חתרניים לתוך מסדרונות השלטון הפך למאסה קריטית, תוך מתן עוצמה אדירה לשמאל הקיצוני.
הזרועות עוקפות הדמוקרטיה הצליחו להוריד ממשלת ימין שתיפקדה טוב בראשות יצחק שמיר מהשלטון, תוך תבוסה מוחצת לימין בבחירות 1992.
להזכירכם- אפילו מר"צ הנוראית קיבלה אז 12 מנדטים. הדבר הביא עלינו עשור שלם של תבוסתנות
והפקרות פוליטית-בטחונית- לאורך שנות ה-90, שנות ה"שלום", השקר הגדול.
שנות ההזנייה של כל הערכים הציוניים הכי בסיסיים לטובת "מדינאות ה"שלום"".
אוייב נפש הוגדר "פרטנר ל"שלום", ופטריוטים ציונים הוגדרו-קיצוניים והזויים.
התהליך גם הביא להחלשה משמעותית של עמידות ישראל בלחצים פוליטיים של ארה"ב ואירופה, תוך מסירת קרקעות המדינה לערבים תמורת שקט זמני וסיפוק צורכי ארה"ב ואירופה באינטריגות הפוליטיות שלהן במרחב המזרח תיכוני.
כך נוצר המצב המעוות שכשבוחרים ימין, מקבלים שמאל, אפילו שמאל קיצוני.
אם התהליכים ההיסטוריים האלו ייחקרו לעומק וייחשפו כראוי, נוכל להבין מה קרה ומה נבע ממה – נגיע למצב של דמוקרטיה אמיתית: נצביע ימין-נקבל ימין.
התהליך אכן כבר בעיצומו, והאינטרנט הוא הוא המנוע של ההפיכה העממית בישראל נגד כוחות החושך של השמאל החתרני והבוגד.
שיחה עם פרופ' סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה, שטוען שלשמאל הקיצוני ולאויב הערבי אותה מטרה – חיסולה של מדינת ישראל.
פלאוט אסף ביטויים רבים של אנשי שמאל קיצוני שיש בהם הסתה לרצח ואף הצדקה לרצח של יהודים.
גם השמאל הקיצוני וגם האויב הערבי שואפים לחסל את מדינת ישראל, וחותרים לפתרון של מדינה אחת שתחליף את ישראל, בה יהיו היהודים מיעוט, בדומה למה שקרה ברואנדה, שם חיסל הרוב את המיעוט.
השמאל הקיצוני מזדהה בגלוי עם אנטישמים. אנשי השמאל מצהירים ומצדיקים את הטרור ואת הרצח של יהודים.
פרופ' ניב גורדון מאוניברסיטת בן גוריון טוען שחטיפת גלעד שליט איננה מעשה טרור כי אם פעולה לגיטימית בין 2 צבאות.
השמאל הקיצוני משתף פעולה פוליטית לחיסול המדינה היהודית ע"י קידום זכות השיבה הערבית במטרה לכונן כאן מדינה מוסלמית ערבית שתפגע בחופש הביטוי ובדמוקרטיה.
אודי אדיב, שהיום הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה, אירגן בשעתו טרור והכנת פיגועים נגד יהודים.
ארה"ב, בריטניה וגם מדינות אחרות הגנו על עצמן מפני הגייס החמישי בשעת מלחמה. האמריקנים לדוגמה אף כלאו את היפנים במחנות מעצר במלחמת עולם ה- 2 לצורך הגנה על המולדת. ייתכן שזה מה שצריך לעשות היום עם הגייס החמישי השמאלני שתומך באוייב.
הכנסת כבר חוקקה חוק שנקרא חוק עזמי בשארה המאפשר לפסול אזרחות של בוגדים, אבל לדעתי צריך להרחיבו כך שיכלול לדוגמה גם אנשים כמו מרצים באוניברסיטאות שתומכים בחרם הערבי, ובכלל לפטר אותם.
השמאל קורא לפטריוטיזם פאשיזם, בעת ובעונה אחת שהוא זה שדוגל בבולשביזם מחשבתי, ומחנך לכך שאסור להיות ציוני, ושאסור להתבטא בעד ישראל (שלמה זנד).
המרצים השמאלנים באוניברסיטאות חושבים שתפקידם הוא לשטוף את מוחם של הסטודנטים בשמאלנות אנטי ציונית, ולמנוע מהם חופש דיבור ופלורליזם מחשבתי.
* בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון – יש רק שמאל קיצוני.
* בחוג להיסטוריה באוניברסיטת ת"א – מלמדים רק שמאלנים קיצוניים גרועים אף מאלה המלמדים באוניברסיטת בן גוריון, ויש שם ממש תא של המפלגה הקומוניסטית סטאליניסטית אנטישמית.
* גם החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בעייתי, ובכלל צריך לדעת שיש בעיה קשה של שמאלנות ובוגדנות בחוגים רבים שבתחומי מדעי החברה והרוח.
* באוניברסיטת חיפה, המצב השתפר לאחר ירידתו מהארץ של אילן פפה, אבל עדיין זו האוניברסיטה המעסיקה הכי הרבה ערבים פוליטיים צעקניים.
להלן השיחה עם פרופ' סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה – 24 דק'
להורדה: סטיבן פלאוט השמאל הקיצוני משתף פעולה עם הטרור.mp3
להטמעה:
להורדה מקוצר – 05:40 דק': סטיבן פלאוט השמאל הקיצוני משתף פעולה מקוצר.mp3
להטמעה מקוצר:
חומר המציג התבטאויות שמאלניות רלבנטיות לדיון:
http://www.isracampus.org.il
אנשי אקדמיה: תכירו את המרצים ה"פוסט ציונים"
אנשי אקדמיה רבים משלבים בהרצאותיהם תכנים פוליטיים נגד המדינה. "המטרה היא לגרום לסטודנטים להתחיל לחשוב מחדש", מסביר אחד מהם, אבל יש מי שמתנגד לכך וטוען כי מדובר בהפצת שקרים. כדי להלחם בתופעה, אף הוקם אתר המציג את כל אותם מרצים על מנת "לחשוף בפני הציבור הרחב את המתרחש במימונו באוניברסיטאות"
"באוניברסיטאות הישראליות שורצים אנשי סגל קיצוניים למכביר, שרבים מהם שונאים את מדינתם, מעודדים את אויבי ארצם ומשתפים פעולה עם ארגונים אנטי-ישראליים מסביב לעולם – לעיתים אף עם אנטישמים מוצהרים". (מתוך דף השער של האתר 'מוניטור האקדמיה הישראלי').
סטודנטים רבים למדעי החברה והרוח אולי לא מודעים לכך, אבל חלק מסגל המרצים שלהם פועל במסגרות בינלאומיות נגד הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, עוסק ביוזמות לחרמות אקדמיות ומשתתף בתעמולה פלסטינית מתמשכת נגד מדיניות הממשלה. אותה קבוצת חוקרים ומרצים, אשר זכתה לשם "פוסט ציונים" – סוציולוגים והיסטוריונים ששמו לעצמם כמטרה לחשוף את "הצד האחר" והפחות פופולרי של הציונות – אינה מהססת להעביר במהלך ההרצאות תכנית הקשורים בעוולות המדינה כלפי הפלסטינים, היעדר השוויון האזרחי של ערביי ישראל, מגבלותיה של דמוקרטיה במדינה יהודית ועוד סוגיות ביקורתיות.
דור החוקרים הוותיקים אינו רואה בעין יפה את התופעה ההולכת ומתפשטת וטוען כי מדובר בפוליטיזציה של האקדמיה, בהחדרת סדר יום אנטי ישראלי למוסדות ישראליים ובעיקר, כפי שהוכח במספר מחקרים שבדקו את הנושא, בשיבוש הליכי המחקר התקינים של המדע. כדי להלחם באותה קבוצת מרצים ההולכת וגדלה, הוקם האתר "מוניטור האקדמיה הישראלית", המאגד בתוכו מאמרים והתבטאויות של ה"פוסט-ציונים" מכתבי עת מדעיים וכלי תקשורת שונים, על מנת "להזהיר" את הסטודנטים מפניהם וכדי לחשוף את חומרת התופעה.
דנה ברנט, המנהלת את האתר יחד עם פרופסור סטיבן פלאוט, מסבירה כי מטרתם היא "לחשוף בפני הציבור הרחב את המתרחש במימונו באוניברסיטאות. שמנו לב שישנה פעילות רבה של אנשי אקדמיה ישראלים, המקבלים משכורת מהמדינה אך מנצלים אותה לטובת האידיאולוגיה הפרטית שלהם. הם מפיצים שקרים על ישראל ויש הרבה אנשים בעולם ששמחים לשמוע על זה". לטענתה ברנט, תחת שלל קורסים הפועלים לחשיפת התלמיד ל"דרכי התבוננות אחרות על המציאות הישראלית", מתקיימת למעשה תעמולה אנטי ישראלית.
"יש שקוראים למה שאני עושה שטיפת מוח"
התחושה בקרב אנשי אתר "המוניטור" היא כי המרצים מנצלים את הבמה הסטודנטיאלית שניתנת להם, ועוסקים בנסיונות בלתי פוסקים לעצב פוליטית את קהל המאזינים. כך לדוגמא, ייפתח השנה באוניברסיטת בן גוריון בנגב הקורס "צדק חברתי ומדיניות ציבורית בישראל", המרוכז על ידי פרופסור אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה. יפתחאל ידוע כמבקר חריף של המדיניות הציונית שפעלה ל"ייהוד" הגליל וחלקים אחרים במדינה, הוא היה בין החותמים על מכתבי התמיכה בסרבני השמאל ולקח חלק במאמצים להביא לשחרורה של טלי פחימה.
פרופסור יפתחאל מסביר כי במהלך הקורס ילמד את הסטודנטים תפיסות צדק חברתיות, ימחיש את אכזריות הקפיטליזם ויבהיר כיצד שיקולי הביטחון הישראלי גוברים על מצוקת הכיבוש של הפלסטינים ומצבם של הבדווים בנגב. "אינני משליך את האידיאולוגיה שלי", הוא מבהיר. "אני לא מפחד לומר את הדעות שלי. אף סטודנט לא יישפט אם לא יהיה בדעותיי אבל יש אמת ויש אידיאולוגיה וצריך לנווט בין השניים".
מלבד ההרצאות באוניברסיטה, חתמו פרופסור יפתחאל וכמה מחבריו על אמנה בה הביעו את הערכתם לסטודנטים ומרצים המסרבים לשרת כחיילים "בשטחים הכבושים". באותה אמנה הם התחייבו "לעזור ככל יכולתנו לסטודנטים שכתוצאה מסירובם לשרת בשטחים יתקלו בקשיים לימודיים, כלכליים או מינהליים".
ד"ר לב גרינברג, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היה גם הוא בין החותמים על האמנה והוא מודה כי יש בכך ניסיון "לעגן עמדה אישית בהיסטוריה ובעובדות". הוא מודע לכך שדעותיו אינן מקובלות על פי רוב וגאה בכך שהוא מצליח להשפיע פוליטית על תלמידיו: "המטרה היא לגרום לסטודנטים להתחיל לחשוב מחדש. סטודנטים שבאו לקורס שלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם דעות ימניות, בלי שחשבו על כך הרבה, שינו את דעתם, אך לא בהכרח אימצו את דעותיי. יש שקוראים למה שאני עושה שטיפת מוח".
להיות מרצה אובייקטיבי? לא בשבילי
אבל לא רק אוניברסיטת בן גוריון בנגב זוכה לייצוג בוויכוח אודות לגיטימיות ניצול האקדמיה להשפעה פוליטית. גם באוניברסיטת חיפה פועלים מרצים רבים המופיעים ברשימות אתר ה"מוניטור", כמו למשל ד"ר אילן פפה מבית הספר למדעי המדינה. ד"ר פפה הוא מן הדוברים המובילים בישראל נגד הגדרת המדינה כיהודית וממקדמי רעיון 'מדינת כל אזרחיה'. לאלו הקוראים למרצים לשמור על אובייקטיביות הוא משיב בביטול: "אני אחד המרצים הבודדים האומר בגלוי את דעותיי. אני לא אוהב את החברים האקדמאיים שאומרים שהם אובייקטיבים". הקורסים שהוא מעביר, ביניהם "הנאכּבה של 1948", הם מבחינתו לא פחות מאשר שליחות. "היכן, אם לא באקדמיה, אקדם את האג'נדה הפוליטית שלי?", הוא אומר.
לפי נתוני אתר ה"מוניטור" יש עוד שורה ארוכה של מרצים ישראלים באוניברסיטאות ובמכללות השותפים למגמה. ד"ר אודי לבל, מרצה לפסיכולוגיה פוליטית ממכון בן גוריון בשדה בוקר ובמכללת ספיר, ערך מחקר בנושא והעלה כי אכן התופעה תופסת תאוצה. הוא אסף את חומרי הקריאה (סיליבוס) של קורסי המבואות במדעי החברה והרוח בעשור האחרון מאוניברסיטאות בישראל ומצא כי משנה לשנה מתרבים השיעורים התומכים ברעיון הפוסט ציוני.
"תחת שלל מותגים כמו 'זכויות אזרח', 'זכויות אדם', 'פמיניזם' או 'צדק חברתי' – מועבר מסר כי בכל הרעות החולות של החברה אשמה לא אחרת מאשר הציונות", מסביר ד"ר לבל את הבעייתיות שבהרצאות רבות. "מדובר בפסילת הרעיון הלאומי".
לטענתו של ד"ר לבל לא מדובר רק על אופנה אקדמית אלא על חוסר מקצועיות: "הסטודנט הישראלי למדעי המדינה נחשף לתיאוריות ביקורתיות אך לא לרעיון הלאומי או לתורת הציונות". הוא גם יודע להסביר מהיכן, בין היתר, צמחה התופעה ומכנה זאת 'היעדר ריבונות של האקדמיה הישראלית'. "הערכת המרצה הישראלי המעוניין בקידום נעשית בחו"ל, כאשר מרצים אירופאים ואמריקאים הם השופטים את פרסומיו. לפיכך נוצרת אצלו מוטיבציה להשביע את רצונם, והמשמעות היא הצגת עמדות ביקורתיות נוקבות ולעיתים אף כאלו השוללות את זכות קיומה של המדינה".
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3316844,00.html
השמאל פנה לגרמנים ודרש שיתגברו על רגשי האשם ויחרימו את ישראל / סבר פלוצקר
בתחילת חג הפסח שלחה קבוצת אקדמאים בכירים מישראל מכתב ל'מפלגת השמאל' הגרמנית.
הנידון: הטלת סנקציות על ישראל.
'מפלגת השמאל' הגרמנית, שמורכבת מהמפלגה הקומוניסטית לשעבר, וממפלגת שמאל סוציאליסטית נוספת, נמצאת עתה בעיצומו של משבר פנימי חריף.
השיא היה ביטול הרצאותיו של ההיסטוריון האנטי-ציוני, נורמן פינקלשטיין, בברלין.
חלק ממנהיגי המפלגה פנו בשנתיים האחרונות לתמיכה נלהבת בישראל ובציונות; החלק האחר נותר עויין.
אותם אקדמאים ישראלים ביקשו לנזוף בחבריהם הגרמנים על נטייתם הציונית והציעו צעדים קונקרטיים כנגד ישראל.
לא מדובר בקבוצה שולית וקטנה.
למעשה, מדובר בפרופסורים ובחוקרים ידועים במדעי הרוח והחברה, בצד פעילי שמאל ידועים.
בין החותמים על העצומה מופיעים פרופסור גדי אלגזי, ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב;
הקולנוען אודי אלוני;
ראובן אברג'יל, איש 'הפנתרים השחורים';
פרופסור חנן חבר, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית;
אדם קלר, דובר ארגון 'גוש שלום';
ד"ר אורלי לובין מהחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב;
ד"ר ענת מטר מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב;
פרופסור יהודה שנהב מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב;
העיתונאי גדעון ספירו; ופרופסור משה צוקרמן מ'מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות' באוניברסיטת תל-אביב.
הפרשה החלה, כאמור, בשערורייה התורנית של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין.
פינקלשטיין, תלמידו של נעם חומסקי, הוא היסטוריון אנטי-ציוני ידוע ופרופסור למדע המדינה. דעותיו האנטי-ציוניות ידועות וכך גם תרומתו להכחשת השואה.
פינקלשטיין, 55, פירסם לפני כעשור את ספרו השערורייתי, "תעשיית השואה", שבו טען כי ישראל מנצלת את השואה לצרכיה.
לאחר קמפיין אגרסיבי שניהל נגדו המשפטן היהודי האמריקני, אלן דרשוביץ, הבינו גם בארצות הברית שהמרחק בין פינקלשטיין ובין הכחשת השואה, שקול למרחק שבין אחמדיניג'אד ובין הכחשת קיומם של תאי הגזים.
פינקלשטיין – שהביע בעבר הזדהות עם החיזבאללה וכניסתו לישראל נמנעה בסוף מאי 2008 בשל התבטאויותיו והתנהלותו הכוללת, לפי טענות ישראל, קשרים עם "גורמים עוינים" בלבנון – פוטר מאוניברסיטת דה-פול בשיקגו. גם במדינת חופש הביטוי הבינו שיש גבול להסתה ועשו את מה שנדמה שהישראלים לא יעשו לעולם באוניברסיטאותיהם.
פינקלשטיין, שטען כי הוא יהודי בעצמו ובן לניצולי שואה, לא הצליח למנוע את פיטוריו.
ב-26 בפברואר אמורות היו להתקיים בברלין שתי אסיפות פומביות בהשתתפותו: האחת, במשרדי 'קרן רוזה לוקסמבורג' והשניה בכנסייה מקומית בהזמנת 'קרן היינריך בל' המזוהה עם מפלגת 'הירוקים' הגרמנית (בל היה אחד ממייסדי המפלגה). בשתי הפגישות תמך ארגון בשם 'קולות יהודיים למען פתרון צודק במזרח התיכון'.
כדי לסבר את האוזן, 'קרן רוזה לוקסמבורג', המפעילה משרד בתל אביב, היא ארגון חזית קומוניסטי של 'מפלגת השמאל' הגרמנית, ה'לינקספארטיי', שנוסדה ביוני 2007 על ידי 'מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי' (לשעבר המפלגה הקומוניסטית השלטת במזרח גרמניה) ומפלגת 'האלטרנטיבה האלקטוראלית למען עבודה וצדק חברתי' הפופולארית. ל'מפלגת השמאל' יש 76 צירים בבונדסטאג ו-8 צירים בפרלמנט האירופי. רוב חבריה, כ-76 אלף, הם פנסיונרים מעל גיל 60 של 'מפלגת האיחוד הסוציאליסטי' ששלטה במזרח גרמניה עד לנפילת החומה והונהגה על ידי אריך הוניקר.
פינקלשטיין אמור היה לשאת דברים באסיפה תחת הכותרת "ישראל, פלשתין ודו"ח גולדסטון". במפתיע הרצאותיו בוטלו; בחוגי השמאל הברלינאי קמה שערורייה. אחד מבכירי 'קרן רוזה לוקסמבורג', היינץ ויאצה, אמר כי ארגונו "לא העריך נכונה את הנפיצות הפוליטית" של ההרצאות של פינקלשטיין. ארהרד קרום, בכיר נוסף בארגון, שתמך בקיום הרצאותיו של פינקלשטיין, פרסם מאמר בעיתון הגרמני "יונגה וולט", שבו טען כי ההרצאה בוטלה לאחר שנודע כי תומכי ישראל ב'מפלגת השמאל' מתכננים לקיים מחאה נגד פינקלשטיין. מנהלי הקרן, שחששו מן האופוזיציה הפנימית, העדיפו לסגת.
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=2083299601253&set=o.107836625941364&type=1&ref=nf
בכירים באקדמיה פנו לגרמנים: הטילו סנקציות על ישראל
דוד מרחב – כל הזכויות שמורות @
פורסם ב-9.4 במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון".
תגוביות:
3.צריך לפטר את המרצים הללו!
5.חייבים לקחת את כל האנשי רוח האלה ולהעיף אותם לכל הרוחות!
6.זו הקבוצה הקבועה. אפילו הגרמנים סולדים מהם.
7.השמאלנים הללו, זו תוצאה ישירה של הקאפו אחרי השואה. הם היום חיים בתוכנו, וזו התוצאה.
למידע נוסף:
משפטי הקאפואים במדינת ישראל
עם השנים התפתחו דיונים ומחלוקות רבות על תפקידי הקאפואים, בעיקר סביב שאלת גבולות המוסר וההתנהגות האפשריים בעת המאבק על החיים. לאחר הקמת מדינת ישראל הועמדו בה לדין מספר קאפואים יהודים שעלו לארץ (ההיסטוריונית חנה יבלונקה מעריכה את מספרם בארבעים) על-פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, אך מרביתם שוחררו או נידונו לעונשים קלים. יוצא מכלל זה היה מקרה, בשנת 1952, בו נידון קאפו בשם יחזקאל אינגסטר, שהיה אחראי על אסירים בשני מחנות-משנה של מחנה גרוס-רוזן לעונש מוות[3]. העונש ניתן גם עם קביעת השופטים כי אינגסטר, למרות מעשיו הנוראים במחנה, היה נרדף וחי בתנאים לא-אנושיים ממש כקורבנותיו. לבסוף הומתק עונשו למאסר של שנתיים[4]. אינגסטר מת זמן קצר לאחר שחרורו[5]. המשפטים סוקרו בצורה מצומצמת בעיתונות באותה תקופה, ומרבית המשתתפים בדיונים היו ניצולי השואה.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%90%D7%A4%D7%95
הגיס החמישי ועוזריו הם המטרה המסומנת הבאה של העם היהודי בישראל!
שום עם ושום מדינה בעולם אינה מאבדת את הצפון שלה לעולם.
המדינה היחידה שעשתה זאת היא אך ורק מדינת ישראל, באדיבות "מנהיגים" שקרנים ובעלי אינטרסים נסתרים, או בעלי פחדים עמוקים ממערכת "המשפט" האוליגרכית, המשליטה טרור ופחד, כפי שמעיד פרופ' דיסקין.
מדינת ישראל מאז עלותו לשלטון של "שודד הים" ו"נפוליאון" כהגדרת פרופ' פוזנר – אהרון ברק – סטתה ממסלולה הלאומי, והחלה לנווט בין סלעים מתנשאים שקרעו מספינתה חלקים, ופערו בה חורים, שבגללם היא החלה לטבוע, כשהיא מוצפת במי ים.
עתה התבהר לרב החובל הישראלי בנימין נתניהו, שהגורם האחרון שהוא ציפה שימנע את טביעתה הסופית ושקיעתה למצולות, מימשל ארה"ב, שהוא קיווה שאף ישלה אותה מהים המאיים להטביעה, דווקא הוא מעמיס על הסיפון המחורר שלה, עוד ועוד סלעים כבדים שיזרזו את שקיעתה.
גילוי מזעזע זה שינה אצל רב החובל נתניהו עמדה ופאזה נפשית, והוא החליט שמלחיו ונוסעיו – העם היהודי ציוני בישראל – הם ולא אחרים, יצילו את הספינה משקיעה במצולות.
הוא גייסם לעלות לסיפון על מנת להתחיל לסתום את החורים, ולתקן את הפרצות בגוף הספינה, בעודו מנווט אותה החוצה אל הים הפתוח, הרחק מאיזור הסלעים והשירטונים לשם ניווטו אותה כל מנהיגי המדינה ב – 30 השנה האחרונות (אלה שהפכו אותה למדינה ואסאלית של ארה"ב.
אלה שהסכימו שהיא תהיה חסרת רצון משלה, חסרת עצמאות וחסרת כבוד לאומי כלשהו, תוך שינון מנטרה שהגעילה את הציבור, על היחסים המיוחדים שלנו עם ארה"ב, שהיו כסות להתבטלות עצמית שניתנה מרצון ולא מאונס, כולל אלה שנאמו לנו יום יום, שנים, שעלינו להבליג ולא לתקוף כשמפציצים אותנו, כי הבלגה זה כוח, ותקיפה זו חולשה).
חבל שרב החובל שלנו עשה כך רק דקה לפני הטביעה, ושלא זו היתה משימת חייו, אך לאור הלחצים של מערכת משפט מעוותת ומושחתת, הפועלת לייצר את חזונו של שודד הים – אהרון ברק – "מדינת כל אזרחיה" על גווייתה של המדינה היהודית, ובשל נורמה סטאליניסטית שקבעה לה מושב במוסדות המשפט והתקשורת שלנו, המשתמשת בהכפשה כאמצעי יעיל לשלוח כל מי שיוצא כנגד האג'נדה שלה, לגולאג פוליטי שם הוא מחוסל סופית, ברור שהפעם לא היתה לרב החובל כל ברירה.
הסכין היתה מונחת על צווארו – צווארנו – וזה היה מצב של להיות או לא להיות.
הוא בחר להיות.
תגובתו של הציבור הציוני היהודי המתגייס להצלת הספינה השוקעת היא טבעית לחלוטין.
הציבור מרגיש כבר 30 שנה שמשהו רע קורה במדינה הזאת, והוא מר נפש על כך.
הציבור לא מסכים לכך שנבחרי ציבור נבחרים עם אידיאולוגיה א', ואחרי הבחירות מתהפכים ונוהגים על פי אידיאולוגיה ב'.
הציבור מתעב את בייניש והחונטה המוברגת והמשובטת שלה תוצרת אהרון ברק, ואת כל החלטותיהם המובילות לחיסול מדינת היהודים על מזבח הדמוקרטיה ושיוויון הזכויות.
לא באנו להקים פה דמוקרטיה, באנו להקים מדינה יהודית. העם היהודי הוא מטבעו דמוקרטי. אין צורך בשום הצהרות שלא ניתן לקיים ממילא. לא יכולה להיות פה לעולם דמוקרטיה במובן של רמטכ"ל ערבי, או ראש ממשלה מוסלמי שיפנה למכה ויתפלל במסגד שנבנה עבורו בבית ראש ממשלתנו. לעולם לא נסכים לכך, וזה רק נורמלי אם חפצי חיים אנחנו.
סקרים הבודקים את עמדות הציבור ויחסו למערכת המשפט, מציגים את קלונה הברור. אין לה גיבוי בשום מקום, והכל דורשים שינוי ומהפיכה.
הציבור ממש שונא את מערכת המשפט והעומדים בראשה.
לצמרת צה"ל – בה התמקמו אך ורק אנשי שמאל הזויים ותבוסתנים – אין גיבוי ציבורי. הציבור מתעב את עמדותיהם הזוחלות כלפי האוייב, את החדרת תחושת האשם בקרב חיילינו, את דרישותיהם המטורפות לכביכול טוהר נשק ועו"ד על כתפו של חייל, מושג מטומטם שפירושו אחד ולא אחר – נכונות למות למען אי פגיעה באוייב.
הציבור שערותיו סמורות באופן של קבע נוכח תקשורת לא נורמלית, לא בריאה מבחינה נפשית, ולא לגיטימית, המנהלת מסע חיסול גלוי נגדו ונגד המדינה, בלי פחד ובלי מורא, הכל לאור היום.
כולם מחכים לדו-קרב העתיד להגיע, ולחסל את התופעה המפלצתית הזו.
הגיס החמישי שפעל במסתור 30 שנה, באין מפריע ובחסות בג"צ, שסיפק לו פסקי דין הפוכים לצורכי המדינה היהודית ושלומה, התגלה בפתאומיות במלוא גודלו, אחרי דו"ח גולדסטון והתחקירים השונים שהוא גרר בעקבותיו. נחשפו ההרס והחבלה שחשנו בהם אך לא הבנו מה הם, מאיפה הם באים, מי או מה גורם לתחושה ההיא.
דו"ח גולדסטון נשלח לנו משמים כמתנה שלא תסולא בפז, כחבל הצלה לפני טביעה, על מנת לעורר אותנו להציל את עצמנו מטביעה בטוחה בעודנו ישנים.
עכשיו יש רק שני מחנות בישראל.
שני מחנות ותו לא משני צידי מתרס ענק וגבוה –
יש את מחנה "הלנו אתה" –
ויש את מחנה " אם לצרינו אתה" –
המלחמה נגד המחנה של אלה שהם "לצרינו" יצאה לדרך, והיא מתעצמת וצוברת תאוצה כל יום.
למרבה הזוועה ניצבים בועדת החקיקה של הכנסת 4 חברי כנסת שמאלנים מהליכוד, דן מרידור, מיכאל איתן, בני בגין וגדעון סער, ומנסים בכוח לעצור את הדו-קרב הבלתי נמנע, באמצעות מסמוס ובלימת כל יוזמת חקיקה של המחנה הלאומי, שתעזור להציל את המדינה.
שאלת מיליון הדולר עכשיו היא, מי יגלה לנו מי תקע אותם שם, ומי ידאג להעיף אותם משם, על מנת שהציבור הלאומי ציוני יהודי יחזור וישחרר את מדינת היהודים שלנו ואת גרוננו, מלפיתת השמאל המחסל, למעננו ולמען הדורות הבאים, לפני שהיא תיגנב מאיתנו ללא שוב.
*******************************
פרופ' דיסקין: יש שלטון טרור ואימה של בית המשפט העליון. על הכנסת לשנס מותניים ולחוקק את החוקים המתאימים על מנת לשנות את המצב.
2.פרופ' פוזנר: "אהרן ברק שודד-ים"
מקור ראשון: 4 חברי ליכוד תומכים בשלטון העל של בג"צ ופועלים לשמרו
חשיפה: 4 שרי ליכוד הם שמונעים ביד ברזל חקיקה נגד שלטון הטרור של בג"צ
4. כיצד איבדתי את האמון בתקשורת הישראלית / ד"ר גיא בכור
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=998
בגידה בימינו או: מיהו בוגד?
בראיון עם ד"ר גדי אשל, בעקבות מספר אירועים פוליטיים שאירעו בימים האחרונים, הוא מציע לכנסת לדון במושג הבגידה המיושן כפי שהוא קיים בחוק הישראלי, ולהתאימו למציאות הנוכחית.
לאחרונה – אומר ד"ר אשל – אתה שומע בתקשורת התבטאויות שמעלות בליבך את התהייה לגבי מושג הבגידה.
אתה שומע למשל את יונתן שפירא, שהניף דגל פלסטיני באושוויץ, ותומך במשט הקרוב נגד ישראל, כאשר הוא מרואיין באחת מתחנות הרדיו הישראליות על תקן של אדם חיובי.
המראיין מתייחס אליו באותה חביבות שבה מתייחסים לאחרונה לאנשים כמו ענת קם, חנין זועבי וכיו"ב – כאילו אין בפעולותיהם כל בעייתיות.
אתה שומע על המסתננים הסורים שהגיעו למרכז הארץ בעקבות הפגנות ה"נכבה", מבלי שאיש מתייחס למעשיהם של השמאלנים שהגניבו אותם לתל-אביב, ונראה שלא עולה על דעתו של איש לעצור אותם לחקירה, או לבדוק אותם.
כאשר אתה שומע את אורי אבנרי אומר שזה לא בסדר שצה"ל לא "מאזן" את מספר הנפגעים שלו עם מספר הנפגעים של הערבים, אתה שואל את עצמך אם נותרה משמעות למושג "בגידה" המופיע בחוק, כשאנשי התקשורת "הישראלית" מקבלים גישה מסוג זה באופן כל כך חיובי ותומך.
כששומעים את ההתנהלות הזו של המרואיינים והמראיינים כאחד, עולה ספק באשר למושג "אנחנו".
לאיזה מחנה הם שייכים ומי זה "אנחנו"?
האבסורד שנוצר ממצב שבו פונים הפוסט ציוניים והאנטי ציוניים הללו נגד מדינת ישראל, אך אין נגדם שום גישה שלילית, מוכיח בעליל שהם מתעלמים ומצפצפים על מושג הבגידה שרוקן ממשמעות, נטחן עד דק, ונזרה לכל רוח.
לדעת ד"ר אשל, היחס החביב של התקשורת לעושי המעשים האלה, גרם לכך שהגדרת הבגידה בחוק איבדה את משמעותה המעשית, והחוק הזה אינו יכול עוד לשמש אותנו על מנת להגן על עצמנו מפני האנשים האלה ומפני מעשיהם האנטי ציוניים.
הדבר קרה לדבריו, במסגרת מגמת הפוסט-מודרנה.
במונחים אורווליאניים ניתן להגיד שאנשי המגמה הפוסט מודרנית כפו על הציבור הישראלי, "שיחדש" מקומם, בסגנון 1984 – (ספרו של אורוול), שבינו לבין עמדות הציבור הציוני אין שום קשר, אך לציבור אין שום אמצעי להילחם ב"שיחדש" ההרסני הזה, היות והוא מופץ בתקשורת ונתמך על ידי אנשיה העוזרים בהשרשת ה"שיחדש" הזה.
"אני חושב" – הוא אומר – "שצריך לשנות בחוק העונשין את המשמעות של חוק הבגידה בסעיפים 97 ו- 99 , על ידי שימוש במילה "מהרס" במקום במילה "בוגד", כי צורת ההגדרה הקיימת היום בלשון החוק איננה מסוגלת להתמודד עם האירועים העכשוויים.
אני מציע את המונח "מהרס" המוכר לנו מאימרת חז"ל "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", כיוון שהוא מגדיר היטב את מטרת ה"שיחדש" הזה, שהיא הרס המדינה היהודית.
במושג "בגידה" אנו מניחים שמישהו חובר לאויב על מנת לפגוע בנו, כלומר במדינה או בעם – בדרך כלל בפגיעה במלחמה או ב(הסכם) השלום.
בוגד מוגדר בחוק הבגידה כ"מי שעסק בכוונה לפגוע בריבונות המדינה", ועונשו לפי החוק יכול להיות עד מאסר עולם, כלומר מדובר במעשה שיש בו להביא לאובדן ריבונות המדינה.
"וכאן נשאלת השאלה האם למשל, מי שעוסק בתעמולה למען נסיגה לגבולות 67, שחלק מהם הוגדרו במסגרת ריבונות ישראלית בחוק, אינו צריך להיות חשוד בפעולה המוגדרת כבגידה על פי החוק?"
"מבחינה זו" – אומר ד"ר אשל – "בגידה היא גם פעולה שאיננה קשורה ישירות לאויב".
"כל פעולה של פגיעה בריבונות ישראל יכולה להיחשב כפעולה של סוס טרויאני בגלל שמטרתה לפגוע בסופו של דבר בריבונות ישראל".
כלומר גם פעולות עם מטרה הרסנית למדינה, המבוצעות על ידי סוסים טרויאניים, חייבות לקבל מענה בחוק העונשין.
על הכנסת לטפל בכך.
תגובית:
לדברי ד"ר גדי אשל יש בעיה חמורה עם הגדרת המעשים של אנשים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, העוסקים ביצירת דה-לגיטימציה למדינה היהודית, וכיום, במצב החוקי שנוצר אי אפשר להענישם באמצעות חוק הבגידה הקיים.
יש לשנות את המשמעות של המושג בגידה, למושג של "מהרסות", כי "חוק העונשין בגידה" כפי שהוא מוגדר היום, אינו מסוגל להתמודד עם הפוסט מודרנה שפועלת כסוס טרויאני ליצירת דה-לגיטימציה למדינה יהודית.
חובה להתמודד עם התופעה ועם האנשים המייצגים אותה, באמצעות חקיקה חדשה, שתגדיר את מעשיהם של אנשים כמו מאיר דגן, ענת קם, יונתן שפירא, חנין זועבי אורי אבנרי ודומיהם, באמצעות מונח משפטי חדש.
לשם כך יש להוסיף לספר החוקים הגדרות חדשות לגבי מהן הפעולות ההרסניות שהמדינה לא תאפשר לבצע נגדה ונגד זכות קיומה.
אנשים הפועלים ליצירת דה-לגיטימציה יוגדרו כ"מהרסים" שכוונתם זדונית, והחוק החדש שיחוקק יגדיר עונשים ברורים כנגד פעילותם.
תגובית:
"ארץ ישראל היפה" – א"י בזמן שלוט מפא"י.
"ארץ ישראל הישנה והטובה" – ישראל לפני שהמזרחים "הרימו ראש".
"אמיץ" – מנהיג שמאל המבצע מדיניות שמאל אבדנית.
"אנשי רוח" – אמנים מהשמאל.
"אפרטהייד" – יהודים מתגוננים מהבאים להורגם.
"בג"צ" – הדאוס אכס מאכינה (הפתרון האלוהי המפתיע) של השמאל.
"הגדה המערבית" – בל נאמר יהודה ושומרון כדי שההדיוטות לא יזכרו שזאת ארץ אבותינו.
"גזעני" – אחד שאומר לערבים את האמת על עצמם.
"דיכוי" – נסיון לאכוף החוק במגזר הערבי.
"דיקטטורה" – מצב בו הימין בשלטון.
"הסכם אוסלו" – גשר המכביה של המדיניות הישראלית, ה"פל קל" של הדיפלומטיה הישראלית.
"הסתה" – ביקורת שמשמיע ימני על אנשי שמאל.
"הסתה בוטה" – ימני הטוען כי אנשי שמאל מסויימים מעודדים טרור.
"האיחוד האירופאי" – מקורות הנילוס של השמאל.
"ועדת חקירה" – השלב האחרון של כל מבצע צבאי המנוהל ע"י ממשלה ימנית.
"זכות השיבה" – אף מראיין בתקשורת לא ישאל מרואיין ערבי היא מה עמדתו בסוגייה כדי לא לקלקל את הקונספציה שההתנחלויות הן המכשול לשלום.
"חקירה פלילית" – חומר להסרת יריבים פוליטיים.
"חברה צודקת" – מה שיהיה כאן כשהשמאל יגיע לשלטון ולא היה כאן כשהשמאל היה בשלטון.
"חוק עוקף בג"צ" – סימן לכנסת מתמרדת.
"טרור" – ענף יצוא בכלכלה הפלסטינית – סטארטאפ פלשתיני.
"יחסים עם ארה"ב" – עד להגעת טראמפ היחסים היו השוט לנפנף בו נגד הימין, מועמדי השמאל התחרו ביניהם מי יהיה יותר מתואם עם ארה"ב. עליית טראמפ הינה שיברו של החלום.
"הכיבוש" – נראטיב ערבי שיקרי שהתנחל בלבבות השמאל.
"ליברלי" – אדם בעל השקפות שמאליות.
"ליברליזם פרוגרסיבי" – הליברליות אינה עניין של בחירה אלא של כפייה.
"לאומי" – לאומני לייט.
"לאומני" – איש ימין המאמין בחזון הציוני.
"מנהיגות" – תכונה שמפגין רק ראש ממשלה מהשמאל או כזה שחצה את הקווים שמאלה. הנחיות לשימוש: אם המנהיג מתנהג בפזיזות יש להוסיף את המילה "אמיצה", אם הוא היה זריז בגרימת נזקים היסטוריים יש להוסיף את המילה "נחושה".
"מגוון דעות" – מגוון הדעות של מחנה השמאל.
"מעגל דמים" – הם יורים, טובחים ופוגעים ואנחנו מגיבים – גם אם לא נגיב הם ימשיכו לירות. מוצג בשמאל כמעגל, כדי לשמור על "סימטריה מוסרית".
"מפלגות המרכז" – מפלגות השמאל שמיתגו עצמן מחדש.
"מדמנה פוליטית" – מצב המתאר מערכת פוליטית בה יש רוב לימין והמערכת הפוליטית אינה מפיקה את התפוקות להן מצפה השמאל.
"נאור" – בעל השקפות שמאליות.
"הציבור הנאור" – מחנה השמאל.
"נחישות" – ביצוע ויישום מדיניות שמאל תוך גרימה מהירה של נזקים היסטורים – ראה אובמה שהיה נחוש מאוד.
"נרטיב" – אין אמת. הכל סובייקטיבי.
"הנרטיב הערבי" – השקרים והאגדות שהערבים אוהבים לספר על עברם.
"נכבה" – ה"טרגדיה" הערבית. הנחיות לשימוש: אין להזכיר את העובדה כי הערבים איימו בריש גלי לרצוח את כל היישוב היהודי בא"י, וזאת כדי לא להקהות מעוצמת הטרגדיה. כמו כן אין לציין כי רוב הערבים ברחו לנוכח קריאה של מנהיגיהם ולנוכח החשש שלהם כי היהודים יעשו להם בדיוק מה שהם תכננו לעשות ליהודים.
"נישול" – הריסת בתים שנבנו שלא כחוק.
"סרוב פקודה" – מימין – גורר דיון בשאלת אחדות העם והצורך לכבד הכרעות הרוב, חובה לציית לדין מלכות וסיכון ערך צה"ל כצבא העם. משמאל – גורר דיון בגבולות שלטון הרוב על המיעוט והנכונות לשלם את מחיר המצפון.
"סרבן גיוס" – אם חרדי אז מדובר בטפיל חברתי. אם שמאלני אדם מצפוני הנכון לשלם על מימוש השקפת עולמו.
"עוול היסטורי" – סירוב היהודים להיטבח ב-48 ו-67.
"פתרון צודק" – שם קוד למימוש "זכות השיבה".
"פליטות" – אחד מענפי הכלכלה העיקריים ברשות הפלשתינית.
"פרוגרסיבי" – לשון נקייה לפאשיסטיקלי קורקט.
"פירות השלום" – מושג הלקוח מימי אוסלו העליזים שרבין ושר אוצרו בייגה שוחט ניהלו כלכלת בחירות גרעונית ביותר כדי לגרום לציבור לחוש ב"פירות השלום". זה כמעט הסתיים בקריסה נוסח יוון וארגנטינה. נתניהו נאלץ להציל את ישראל מקריסה.
"פלורליזם" – סובלנות למגוון הדעות שאינן סובלניות לאחר, כמו הליברליות, הניאו ליברליות, הפרוגרסיב – ליברליות והאיסלם.
"קרבנות השלום" – חללי אוסלו.
"שלום של אמיצים" – הסכם נטול שיקול דעת עליו חותם מנהיג שמאל.
"שמאל" – אחד מענפי הייצוא של ישראל. אולי כל עמותות וארגוני השמאל מלעיזים, אך מבחינה כלכלית הם מכניסים כסף זר ארצה.
"יהדות התפוצות" – מיעוט של ספק-יהודים עשירים ליברלים, תומכי אובמה, הילרי וסורוס, ג'יי סטריט, שמנסים לכפות דעתם השמאלנית קיצונית על ישראל והתקשורת מציגה את הדעות ההזויות שלהם כ"משבר בין ישראל ליהודי העולם, בגלל ביבי והחרדים".
"שנוי במחלוקת" – כל אדם מפורסם בעל דעות ימניות שאי אפשר להגדיר אותו מיד כמתנחל דתי קיצוני מסוכן, ייכנס לקטגוריה של "שנוי במחלוקת".
עבודה עברית היא גזענות וזמנים אפלים הם כל דבר שימני עושה. כל מה שרציתם לדעת על השמאל ולא היה לכם את מי לשאול
אמיץ – אמן גאוני (ע"ע) המעז לצאת כנגד פוליטיקאי גזעני (ע"ע), שאין לו כל השפעה על הקריירה שלו. האמיץ חוזר בפרהסיה על הקלישאות הנאורות האופנתיות, שמשננים בהתלהבות השכם והערב כל האנשים שיקבעו את גורל הקריירה שלו: שכניו, עמיתיו, מנהליו, מפריסי הפרסים והעיתונאים.
בור – כל מי שלא מצטט את הסיסמאות העבשות שניסחו כמה אינטלקטואלים צרפתים מעורפלים ואומללים לפני ארבעים שנה.
בחירות – לפניהן – שנה של ביטחון עצמי הולך ומסלים בניצחון השמאל; אחריהן – שנה של הטחת עלבונות בימין, במסווה של חשבון נפש (ע"ע).
גאוני – איש השמאל הקיצוני.
גזעני – איש הימין, או אפילו השמאל הציוני הוותיק.
דיכוי – רעל סמוי הזורם בכל מסגרת חיים שיש בה שמחה, סיפוק ומשמעות: משפחה, קהילה, עם. הדיכוי הוא ערמומי מאוד, ואפשר לראותו רק אחרי הכשרה אינטנסיבית בעגה הפוסט־מודרנית. לכן הבורים (ע"ע) לא רואים אותו.
הדרת נשים – כל הפרדה בין נשים לגברים, בפרט במקומות שבהם היא נהוגה מימים ימימה, כמו בצבא ובבית הכנסת; חוץ מאשר בתחומים שבאמת חשובים, כמו כדורגל.
ויכוח לגיטימי – מחלוקת בין זהבה גלאון לדב חנין.
זכויות האדם – כל דבר שמישהו רוצה ויכול להתפרש כקריאת תיגר כנגד מוסדות מסורתיים הופך מיד לזכות.
זכות להורות, זכות לאהבה חופשית, זכות למימוש עצמי, זכות לריבונות לאומית, אלא אם כן זה הלאום שלנו.
זמנים אפלים – כל דבר שימני עושה מזכיר זמנים אפלים, כי גם היטלר אכל ארוחת בוקר. אגב, חשוב מאוד לא להזכיר שמרבית המשטרים האפלים במאה העשרים היו משטרי שמאל.
חופש אקדמי – הזכות המוקנית למרצה להטיף לקהל השבוי של הסטודנטים את דעותיו המשונות כנגד רוב אזרחי ישראל בנושאים שאינם קשורים לשיעור, ובתמורה לקבל משכורת עד אחרית ימיו מכספי האזרחים הללו.
חופש הביטוי – הערך העילאי. אלא אם כן מדובר ברב קרים, או ברב לוינשטיין, או בח"כ סמוטריץ', או באדם דתי שרוצה לארגן ערב שירה לגברים. לסיכום: צריך חופש דיבור מוחלט, כל עוד מדובר בוויכוח לגיטימי (ע"ע).
חלון הזדמנויות היסטורי לשלום – כל רגע נתון. בארבעים וארבע שנות חיי, מעולם לא שמעתי איש שמאל אומר: חלון ההזדמנויות סגור עכשיו, יאללה – תתנחלו.
חשבון נפש – התבצרות בעמדות השמאל הקיצוני, במסווה של הכאה על חטא: "לא הצלחנו לרדת אל העם", "לא מספיק להיות צודקים", "אנחנו אינטלקטואלים מדי".
טיפשות, טירוף, טמטום – מישהו שהעז לחשוב לבד.
ימין קיצוני – ימין.
כבוד האדם – שמאל.
לאומיות – פשיזם, תועבה, אשליה, קהילה מדומיינת.
לאומיות פלסטינית – עובדה היסטורית, הישג נפלא של רוח האדם, בשביל זה שווה להילחם.
מדינת שב"כ – ליבוביץ' חזה זאת ב־67', ובלי ספק היה נביא. הנה, בדרך לעבודה עצרו אותנו אנשי שב"כ במחסום באיילון, וירו בכל אדם שלישי. טוב, זה לא, אבל פעם ראיתי מרחוק שב"כניק.
נאור – כל מצביעי מר"צ הם נאורים. עובדה: הם הצביעו מר"צ.
סובלנות – הנכונות לסבול כל דעה, אפילו הקיצונית והמרגיזה ביותר, כל עוד היא מרגיזה אחרים ולא את הנאור עצמו. אשוח נוצרי – כן, דוכן חב"ד – לא; שוברים שתיקה בבתי ספר – ודאי, רבנים בגני ילדים – על גופתי.
עבודה עברית – גזענות (ע"ע).
פתיחות – וולטר אמר: אני לא מסכים לאף מילה מדבריך, אבל אני מוכן למות למען זכותך לומר אותם. הנאור העכשווי אומר: אני לא מסכים לאף מילה מדבריך, ולכן תשתוק.
צדק חברתי – הכינוי הנאור לחברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קנאה: עדיף שכולנו נרוויח פחות, ובלבד שהעשירים לא ירוויחו הרבה יותר ממני.
קפיטליזם חזירי – הכינוי הנאור לחברה שדורשת חמלה לעניים ממני וממך, במקום להפוך אותה למונופול סוציאליסטי של פקידי משרד החמלה הממשלתי.
רצח רבין – דומני שהצעירים כבר מאמינים שביבי ממש לחץ על ההדק.
שלטון החוק – החובה לציית לכל חוק, אלא אם כן הוא ממש לא מוצא חן בעיני הנאורים. חוקים שלהם חייבים לציית: חוק ההתנתקות, חוקי תכנון ובנייה ליהודים ביש"ע. חוקים שלהם לא צריך לציית: איסור פתיחת חנויות בשבת, איסור נישואין מחוץ לרבנות, איסור על עישון סמים, חוקי תכנון ובנייה לערבים.
תגנה! – דרישה פולחנית־טקסית מכל איש ימין, אם מישהו שקצת דומה לו ביצע פשע. אורי אורבך היה נוהג להשיב: גיניתי במשרד.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/884/614.html?hp=1&cat=479&loc=10
תגוביות:
1.שנון ובמקום ואם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. מכל מקום, חבל על המאמץ. הנאורים בעיני עצמם לא קוראים אותך ולא סופרים אותך, ואילו הבורים, נחמדים מכדי לעזור לך נגד ההשתקה.
2.גינויי השמאל מופעלים בעיקר נגד הימין ומעט מאוד נגד פשעי חבריהם…
3.מושג חשוב שהושמט ממילון-הנאורים:
הדתה: כינוי כאילו-אקדמי ונייטרלי, בעל ניחוח אנטישמי מובהק, לכל סממן מסורתי ואפילו הבסיסי ביותר. מינוח הפוך אינו קיים משום מה.
4.מושג הפוך ל"הדתה": שלטון השמאל לדורותיו.
5.ומי בעיקר אחראי להתקבעות המושגים הללו כפי שהשמאל מפרש אותם, אם לא אתם, הפובליצסטים הימניים, שבפורומים עם השמאל, אתם עוברים לסדר היום כאשר מושמעים הביטויים הללו? מתי נתתם בשיניים לדובר שמאלני שמחלחל לתודעה של כולנו דמורליזציה בצורת אמירה "כולנו יודעים איך ייראה הפתרון"? מתי מחיתם כאשר מושמע הביטוי השפל "הגדה המערבית"? מתי מחיתם כאשר נשמע הביטוי "כיבוש", כאילו מדובר בעובדה מדעית? מתי נתתם בשיניים
לשמאלני שמדבר על "החוק הבינלאומי" כאשר כולנו יודעים שמדובר במינוח שקרי? האשימו רק את עצמכם.
6. 100 שנים של בולשביזם בצורות שונות שתכליתו: כל מי שחושב בשונה מהם מוקע על עמוד הקלון וכל מי שמונע מהם לשלוט – עובר מסע דמוניזציה.
7.מי שמסכל כל מגמה לאומית יהודית בחקיקה במדינה הזו הם אוסף החלאות מבג"צ.
8."יהדות התפוצות" – מיעוט של ספק-יהודים עשירים, ליברלים, תומכי אובמה, הילרי, סורוס וג'יי סטריט, שמנסים לכפות דעתם השמאלנית קיצונית על ישראל והתקשורת מציגה את הדעות ההזויות שלהם כ"משבר בין ישראל ליהודי העולם, בגלל ביבי והחרדים".
9.עמוס עוז: על גוש אמונים: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף". ( ידיעות אחרונות, 8.6.89 )
ישעיהו לייבוביץ': "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם".
( הארץ, 27.9.85 )
זאב שטרנהל: "אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכח. וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון-מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". ( "דבר" 1988)
"אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות…כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק…". ( "הארץ" 2001 )
דוד גרוסמן: "אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש". (הארץ, 12.3.03)
מאיר שלו: "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש" ( ידיעות אחרונות, י"ט בחשון תשס"ג )
"התותח הקדוש" – כך כונה התותח בו השתמשו לרצח 16 יהודים באניה אלטלנה.
יהונתן גפן: "…שלוש שנים, ויצחק עדיין נרצח. הוא עדיין נרצח משום שאלה שהסיתו נגדו בנאומי בחירות כשארון המתים שלו עובר ברקע, בעוד האיש חי ורודף שלום, ומשום כך הם אחראים לפחות מבחינה מוסרית וציבורית להירצחו, לא תאמינו, עדיין מכהנים בממשלת ישראל ומנהיגים אתכם".
( סופשבוע, מעריב, 30.10.98 )
10.חופש עיתונאי זה להוריד את מסכות הצביעות מפרצופי השמאל הישראלי, שממציא את השפה העברית לפי השקפת עולמו החשוך, מתוך תקוה להשתלט על הגיונם של אנשי מחנה השפויים הענק התומך בימין.