מאה שנים לפרסום הרומן של אליה ארנבורג, "הרפתקאותיו של חוליו חורניטו". הספר, שהציג את תמונת החיים באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה – הפך לכמעט נבואי
במהלך מלחמת העולם השנייה רווחה במוסקבה שמועה: אדולף היטלר נשבע לתלות שלושה אנשים בכיכר האדומה לאחר שיכבוש אותה. הראשון היה סטלין. השני היה המלחין דימיטרי שוסטקוביץ', שחיבר את הסימפוניה השביעית שלו לכבודה של לנינגרד הנתונה במצור. השלישי היה אליה ארנבורג, העיתונאי הנקרא והמשפיע ביותר בימי מלחמת העולם השנייה, שעשה יותר מכל איש רוח אחר לחזק את רוחו של הצבא הסובייטי.
המתקפה של הצבא הגרמני על ברית המועצות בקיץ 1941 והמערכה הצבאית שפרצה בין שתי מעצמות הרשע הייתה הרגע המכריע בחייו של היהודי הרוסי אליה ארנבורג. הייתה זו שעת משבר. הוורמאכט עשה שמות בצבא האדום, ובתוך חודשים ספורים נהרגו כשלושה מיליון מחייליו ועוד ארבעה מיליון נלקחו בשבי. בלרוס, אוקראינה והמדינות הבלטיות נפלו. לנינגרד הייתה מכותרת ומוסקבה עמדה בפני כיבוש. סטלין היה חייב לאסוף את עצמו ואת נתיניו בכדי לעמוד מול גרמניה הנאצית מתוך נקודת שפל איומה.
הפעולה הנדרשת לא הייתה מעשית בלבד, נחוצה הייתה גם הפחת רוח חדשה בצבא ובעם, וזו הפכה להיות משימתו של אליה ארנבורג. במשך השנים הבאות הוא כתב אלפי מאמרים עיתונאיים שמטרתם אחת: ליבוי שנאה נגד הפולש הגרמני וקריאה להבסתו. בזכות הרטוריקה הכובשת שלהם הפכו מאמריו הפטריוטים והאנטי נאציים של ארנבורג לחומר קריאה חובה עבור מיליונים. בזמן קצר הוא הפך להיות דמות נערצת בקרב הכוחות הלוחמים וכונה "מכונת יריה ספרותית". הייתה זו תופעה מיוחדת במינה.
מבולשביק לאיש העולם הגדול
אך אליה ארנבורג לא היה תמיד איש של מילים המגויס באופן מוחלט לעניין הסובייטי. עשרים שנים קודם לכן, בשנת 1921, הוא חי במציאות שונה בתכלית. ארנבורג היה אז בראשית שנות השלושים לחייו, ומזה למעלה מעשור חי בפריז לאחר שהפנה עורף לרוסיה מולדתו, והפסיק את קריירת נעוריו הבולשביקית במסגרתה אף בילה זמן מה במאסר. בעיר האורות השליך ארנבורג את הפוליטיקה מעליו, הטיל עצמו לחיי בוהמה בהם בילה שעות בבתי הקפה, כתב שירה והתרועע עם פיקאסו, מודיליאני ושאגאל. במקביל פיתח גם יכולת כתיבה עיתונאית וקנה לו שם בזכות סיקורו את מלחמת העולם הראשונה.
זו הייתה המציאות מתוכה נולד הרומן הראשון של ארנבורג ושמו "הרפתקאותיו המופלאות של חוליו חורניטו ותלמידיו". הספר ראה אור לראשונה בפריז ב1921, וכעבור שנה הופיע בברית המועצות. היצירה היא סאטירה פרועה שבמרכזה דמותו של חוליו חורניטו – אנרכיסט מקסיקני, נטול אמת ומוסר שמטרתו הריסת החיים האירופאיים על כל יסודותיהם האידיאולוגיים והפוליטיים. המספר – בן דמותו של ארנבורג – הופך להיות תלמידו הראשון של חוליו חורניטו ואליהם מצטרפים דמויות שונות ומשונות: קברן צרפתי, אמריקני המעריץ את התנ"ך ואת הדולר, רוסי מלא רחמים עצמיים, איטלקי בטלן, אפריקאי תמים, וגרמני לאומני וסוציאליסט. החבורה נוסעת ברחבי אירופה, חולפת בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה ובזירת ההתרחשות של המהפכה הבולשביקית. לאורך הדרך משמיע חוליו חורניטו את רעיונותיו המהפכניים והלעגניים בעיני כל המעוניין לשמוע.
עיקר חשיבותו של הספר עולה משני עניינים שנכללו בו. העניין הראשון הוא נבואה על השמדת יהודי אירופה. העניין השני הוא עמידה על הקשר העמוק שבין הטוטליטריות הקומוניסטית לבין המנטליות הגרמנית שתוצאתה היא הנאציזם.
התופעה המכונה 'הטרמת השואה', מוכרת בחקר הספרות וההיסטוריה. בין הדמויות שכתבו על השמדתם של יהודי אירופה לפני השואה ניתן למנות את בנימין זאב הרצל, אורי צבי גרינברג דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי. בחוליו חורניטו מצטרף ארנבורג לרשימה זו של חוזים. בפרק האחד עשר של הספר, המתאר שלב מוקדם של שיטוטי חבורת האנרכיסטים, מכין חורינטו עבור תלמידיו הזמנה ובה כתוב:
בעתיד הלא רחוק, תתקיימנה הצגות חגיגיות של השמדת השבט היהודי בבודפשט, קייב, יפו, אלג'יר ובמקומות רבים אחרים. בתוכנית יוכללו, נוסף על הפוגרומים המסורתיים האהובים על הקהל הנכבד גם חידושים ברוח התקופה: שרפת יהודים, קבורת יהודים חיים בתוך האדמה, ריסוס שדות בדם יהודים…הכניסה חינם. על המקום והזמן תבוא הודעה מיוחדת.
(אליה ארנבורג, הרפתקאותיו של חוליו חורניטו, תרגם אברהם סלמן, עמ' 75).
בהמשך מסביר חורניטו שהיהודים היו שעיר לעזאזל לאורך כל ההיסטוריה וכעת – במאה העשרים ה"עליזה", "הסוערת" ו"חסרת העכבות", היהודים יהיו הראשונים להיות מחוסלים. לפנינו אינטואיציה מעמיקה ומרחיקת ראות הקושרת בין טירוף המערכות הפוליטי – תרבותי של אירופה לבין התנפלות רצחנית על עם ישראל.
העניין השני – הקשר בין קומוניזם לנאציזם – מתואר ברומן באמצעות דמותו של בן החבורה הגרמני הלאומני והסוציאליסט ששמו קרל שמידט. דמות זו מתוארת כמי שחולמת על שעבודן של רוסיה, צרפת ואנגליה לתוך "גרמניה גדולה", מציאות שסופה להפוך את העולם למאושר ומושלם. לשם השגת מטרה זו מוכן שמידט להקריב גם "עשרת אלפים תינוקות". הנה כי כן, ארנבורג ראה בעיני רוחו את זהותו של הגרמני הנאצי, וזאת למעלה מעשור לפני שטיפוס זו הופיע במציאות.
חוליו חורינטו האנרכיסט מתפעל משמידט וקובע שתקוותיו עתידות להתגשם במהרה, וכאשר החבורה כולה מגיעה למוסקבה באמצע המהפכה הקומוניסטית, הגרמני הלאומני שמידט מזדהה עם השלטון בחדש ונעשה קומיסר. שמידט מבין שהקומוניזם הוא הכוח החשוב ביותר שיוכל לכפות צורת חיים אחידה ואוטופית באירופה כולה. הנאצי מוצא את מקומו בין הבולשביקים.
בין נאציזם לקומוניזם
התהייה על השונה והמשותף לקומוניזם והנאציזם העסיקה מדינאים, הוגי דעות וחוקרים לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה, והמסקנה מורכבת. מצד אחד האידיאולוגיה האוטופית הנאצית הייתה מבוססת על עליונות הגזע הארי וזכאותו לשלטון עולמי, ואילו האידיאולוגיה הקומוניסטית הייתה מבוססת על ביטול המעמדות החברתיים, ביטול מדינות הלאום ויצירת אחווה בינלאומית. מתוך כך רצח העם שבוצע על ידי הנאצים היה על רקע גזעי, ואילו חיסול ההמונים ברוסיה הקומוניסטית היה על רקע "מעמדי". היטלר ראה את תורת מרקס כאויבת האנושות וכתב בטירוף כנגד ה"בולשביזם היהודי". הנאצים נלחמו במפלגה הקומוניסטית בגרמניה לאורך שנות השלושים והפלישה לברית המועצות, אותה מערכה אדירה בה מילא ארנבורג תפקיד כה חשוב, נתפסה אצל הפיהרר כ"מסע צלב אלוהי".
ומצד שני היה לשני המשטרים היריבים הרבה מהמשותף. שניהם פיתחו אידיאולוגיה שהקיפה את כל ההיבטים של חיי היחיד. שניהם שאפו להרוס את החברה כפי שהיא בהווה ולהביאה למצב סופי ואוטופי. שניהם ראו עצמם כמשטרים דמוקרטיים המגשימים את רצון העם. שניהם העמידו בראשם אדם אחד, מרושע במיוחד, שנהנה מפולחן אישיות, ושתחתיו פעלה היררכיה אוליגרכית ובירוקרטיה מפותחת. שניהם עשו שימוש בשליטה מוחלטת על אמצעי התקשורת על מנת להפיץ תעמולה. שניהם שאפו לעוצמה על ידי הפעלת יכולות גבוהות של פיקוח, דיווח ושליטה על בני אדם, ועל אלימות טרוריסטית משולחת רסן ונטולת עכבות מוסריות או חוקיות. שניהם שמו דגש על חינוך הנוער לצייתנות. שניהם טענו למונופול על האמת והיו עוינים למתינות, לסדר, למוסר, ולהומניזם. שניהם רחשו איבה עמוקה למדינות המערב הליברליות וניהלו מדיניות חוץ צינית ואגרסיבית.
אליה ארנבורג לא היה מלומד בתחום מדע המדינה, אך ברומן שלו, חוליו חורניטו, הוא עמד באופן אינטואיטיבי, כמעט נבואי, על הזיקה העמוקה שבין שני המשטרים הטוטליטריים: הגרמני בעל האידיאולוגיה הנאצית בהחלט עשוי למצוא את מקומו הנכבד במנגנון הקומוניסטי ברוסיה.
מהתרסקות לנסיקה
בשנות העשרים והשלושים המשיך ארנבורג לנהל חיים סבוכים ושנויים במחלוקת בצל האידיאולוגיות הקומוניסטיות, הפשיסטיות והנאציות. את עיקר זמנו בילה במערב אירופה, אך פעל כסופר וכעיתונאי סובייטי. לאורך שנות השלושים לחם בעליית הפשיזם וסיקר מתוך עמדה זו את מלחמת האזרחים בספרד. נאמן לאידיאולוגיה השלטת במולדתו הוא מעולם לא גינה את הטיהורים הגדולים של סטלין, גם כאשר חברים קרובים שלו הוצאו להורג.
כאשר נכרתה הברית השטנית בין הנאצים – לסובייטים, ערב מלחמת העולם השנייה, ארנבורג כמעט התמוטט ובמשך שמונה חודשים איבד את היכולת לבלוע אוכל מוצק. כעבור שנתיים, עם פלישתה של גרמניה לברית המועצות בקיץ 1941, תפס העיתונאי את מקומו כאחד מגדולי הכותבים שהפיחו רוח בצבא האדום נגד הוורמאכט, והיה לאגדה.
התנגשות עולמות
אך במהלך המלחמה מצא ארנבורג את עצמו פעם נוספת בצבת שבין הנאציזם לסטליניזם, והפעם כיהודי. יחסו של ארנבורג לזהותו היהודית היה מורכב. מצד אחד הוא היה יהודי מתבולל, רחוק משפה או מנהגים יהודיים, ויותר מכל ראה עצמו כרוסי. מצד שני הוא היה רגיש לאנטישמיות ונלחם בה, ומתוך כך הביע בפומבי את גאוותו בזהותו היהודית. בתקופת המלחמה התחזק ארנבורג ביהודיותו היה לחבר בולט ב"וועד היהודי האנטי פשיסטי", שקיומו אושר על ידי סטלין על מנת לעודד את המאמץ המלחמתי ולגייס תמיכה עולמית בברית המועצות.
הוועד היהודי העביר ליהודי ארצות הברית מידע על רצח היהודים תוך כדי המלחמה, וכמה מנהיגים יהודיים הציעו לכתוב ספר שיתעד פשעי הנאצים. הוועד היהודי קיבל על עצמו את המשימה, וארנבורג היה בין מוביליה. עשרות סופרים אספו בהנחייתו עדויות של ניצולי מאזורי הכיבוש הנאצי בשטח הסובייטי, והוא עצמו קיבל אלפי מכתבים מיהודים שסיפרו לו את אשר עבר עליהם, ביקשו עזרה וקראו לנקמה. מהחומרים האלה נוצר "הספר השחור" – תיעוד ראשון מסוגו של השמדת מיליוני יהודי ברית המועצות על ידי פלוגות הירי הגרמניות.
ואולם גורלו של הספר היה מר. משטרו של סטלין אסר על הפצתו משום שלא היה מעוניין בקביעת מורשת על פיה היהודים סבלו באופן מיוחד כעם נפרד. התיאור הנכון בעיני השלטון היה שהיהודים נרצחו כאזרחים סובייטים כמו כל מי שנשא בסבלה של אמא רוסיה. בנוסף, השלטונות לא היו שבעי רצון ממבול העדויות שתיארו כיצד נרצחו יהודים בידי בני ברית המועצות האוקראינים והליטאים, מה שהעמיד את בני העמים "הסובייטים" הללו כמשתפי פעולה עם האויב. הספר השחור הושמד, זיכרון שואת היהודים הועלם ברוסיה, ולנגד עיניו של ארנבורג הופיעה פעם נוספת ברית שטנים בין הרצחנות הנאצית לבין היכולת הסובייטית לשנות, לעוות ולעצב את המציאות ואת זיכרון העבר.
לאחר המלחמה נגזר על ארנבורג לראות כיצד התפתחה בברית המועצות אנטישמיות קיצונית ורצחנית שעמדה בנורמות הנאציות. יהודים ניצולי שואה ששבו לבתיהם לאחר שנת 1945 נתקלו בשנאה ואלימות. יהודים רבים סולקו מתפקידיהם בתעשייה, בממשל ובאקדמיה. האמירה "חבל שהיטלר לא גמר אתכם", נשמעה בכל מקום. החל משנת 1948 החריפה העוינות. הקמת מדינת ישראל, החשש מפני הזדהות יהודי ברית המועצות עם מדינת היהודים והתגברות הפרנויה של סטלין, הובילו למאסרם של סופרים יהודיים רבים – כנראה מאות. בקיץ 1952 נשפטו והוצאו להורג עשרים וחמישה מהם ("ליל רצח המשוררים"). באותה שנה נערכו "משפטי פראג" בהם הועמדו לדין ארבע עשר חברים בכירים במפלגה הקומוניסטית הצ'כית בהאשמת שווא של קשירת קשר להפלת הקומוניזם המזרח אירופאי: אחד עשר מהם היו יהודים. בשנת 1953 נאסרו ונשפטו תשעה רופאים יהודיים בהאשמת קשר לרצוח מנהיגים סובייטים שהיו בטיפולם. בכל רחבי ברית המועצות פרץ בשנה זו גל של אנטישמיות חסרת מעצורים, וסטלין כבר תכנן גירוש המוני של יהודים מערי רוסיה האירופאית לסיביר ולבירוביג'ן. ארנבורג ניסה למנוע את המהלך וכתב לסטלין מכתב על מנת לבלום אותו, הוא לא קיבל תגובה. בחמישי במרץ 1953 לקה העריץ הסובייטי בשטף דם במות ומת, והתוכנית השטנית לא יצאה לפועל. ואולם המציאו היהודית הייתה קשה. אחרי השואה הנאצית ואחרי האנטישמיות הסטליניסטית הם נתרו ללא שפה, ללא תרבות, וללא מוסדות וארגונים. רק כצל מוזר נעה עמם זהותם המיוחדת ממנה לא יכלו להימלט.
אליה ארנבורג ראה אפוא את התגשמות שתי נבואותיו ברומן הראשון שפרסם: גם את השמדת יהודי אירופה וגם את מערכת הזיקות האפילה שבין נאציזם לקומוניזם. הוא חי עד יום מותו בברית המועצות, והמשיך להיטלטל בין אהבתו לרוסיה ואהדתו לקומוניזם מכאן, לבין איבתו לדיכוי ולרצחנות המשטר מכאן. ארנבורג זכה להערצה מרבים אך גם הוטחו בו האשמות כבדות על שיתוף פעולה עם השלטון האכזרי. בד בבד הוא נע תמיד בין זהותו הרוסית החזקה לבין תחושת שייכותו לעם היהודי, מלחמתו באנטישמיות ואפילו שמחתו על ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים זמן קצר לפני שהלך לעולמו. כאשר שמע על ניצחונה של ישראל כתב: "טוב שלא נתנו לערבים להשמיד אותם, כמו שקרה בימיו של היטלר".
למאמרים נוספים של עשהאל אבלמן – לחצו כאן.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
יש קו מקשר בין כל האידאולוגיות המהפכניות והוא הנכונות לבצע פשעים נוראיים על מנת להשיג את המטרה. היהודים תמיד היוו מטרה חלשה ונוחה לבריונים ולכן מדינת ישראל היא היום על הכוונת של השמאל הקיצוני. נתניהו הבין את זה ולכן הוא שינה את האסטרטגיה מהצטדקות מתנצלת ותלות במעצמות להפיכת המדינה למעצמה. זאת הסיבה שעמותות השמאל במימון אירופאי וגורמים בשמאל האמריקאי עושות הכל על מנת להכשיל את שני הפרוייקטים הכי חשובים בתהליך והם כריית הגז ופרוייקט הצוללות. חבל שעדר השמאלנים הבורים ושטופי המוח בישראל לא מסוגלים להתעלות מעל העלבון הקטנוני שנובע מהעובדה המצערת שלא הם הובילו את המהלך ולהבין ששני הפרוייקטים הללו הם לא צעצועים מבריקים של ילד אחר בשכונה.
שלטונותטוטליטריים ורמסניים מגיעים בעל הצורות: משמאל(גרמניה הנאצית) ומימין(ספרד של פרנקו), דתיים(איראן), ואנטי-דתיים(רוסיה הקומונויסטית), לאומנים(איטליה הפאשיסטית) וגלובליים(סין הקומוניסטית), דיקטטוריים בגלוי(צפון קוריאה) ומוסווים כדמוקרטיה(פרוגרסיביות מערבית פוסט-מודרנית)-
לכולם דבר אחד במשותף: האמונה המתנשאת כאילו הם כבר יודעים את התשובה המלאה לגבי שאלות של מוסר.
ברגע שאתה מחליט שידוע לך מה נכון, הרי שמי שסובר אחרת הוא רשע (לפחות יחסית) ולכן אין סיבה טובה להקשיב לו ואפילו מותר וצריך להילחם בו. מכאן הדרך קצרה לכל הפשעים האפשריים נגד האנושות.
מי שמאמין שהכל יחסי, שאין מוסר, הוא מי שחסר כל עקבות. לפחות במקרה של אידיאולוגיות קולקטיביסטיות שונות, הרעיון הוא בעצם להיפטר מאלו-הים על מנת לתפוש את מקומו ולקבל את הכח להכתיב את המוסר. לכן אלו-הים הוא אויב הקומוניזם ואויב הנאציזם, ולכן היטלר היה חייב להיפטר מכל היהודים עלי אדמות, שכן הם נושאים בתוכם את הרעיון המוסרי.
יישר כוח על המאמר. אוסיף רק כי בעיני יהודי ברה"מ של לאחר "מלחמת המולדת הגדולה" ואחרי שסטאלין הוציא להורג בירייה או בתאונות מבוימות את אחרוני המנהיגים של "יהודי הדממה", הפך איליה ארנבורג עבורם לכתובת ולמוקד הזדהות עיקרי. כמו כן במכתב שציינת ובו הוא פונה לסטאלין ומסביר שתכניתו לגרש את היהודים לא תתפרש נכון במערב ותפגע באינטרסים הסובייטיים, היה בו מעין מעשה אסתר המלכה. הרי כשהוא סירב לחתום על עצומת תמיכה בתכניתו של סטאלין ועוד שלח לו מכתב ובו הסתייג מכל התוכנית, הוא שם נפשו בכפו ועיכב בכך את המזימה עד שבפורים 1953 קיבל הצורר הקומוניסטי שבץ ומהר מאוד נחשף שכל הפרשה הייתה שקר גמור.