במקום לעודד חשיבה חופשית מדעי הרוח הפכו להסחת דעת. כפי שמוכיחה ההיסטוריה, השלב הבא בהתפתחותם תלוי בעיקר בנו
"חלק מהתשובה לשאלה מדוע מדעי הרוח נמצאים במשבר תמידי טמון בעובדה שאנחנו צריכים שהם יהיו במשבר"
את ההצהרה הפרובוקטיבית הזו השמיע צ'אד וולמון, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת וירג'יניה, בדברים שנשא בחודש יוני כחלק מסדרת הרצאות. בנאום שהתבסס על ספר חדש לכתיבתו היה שותף ונושא את הכותרת 'משבר תמידי: מדעי הרוח בעידן ההתפכחות', וולמון הציג מבט רחב על ההיסטוריה המורכבת והמקוטעת של מדעי הרוח.
הוא פתח את ההרצאה עם תזה מרכזית: מדעי הרוח אינם מייצגים מסורת המתמשכת מימי הרנסנאס ועד ימינו אנו, אלא התפתחו באופן עצמאי דרך שורת משברים חברתיים ואינטלקטואליים. השינויים התרבותיים שעיצבו את מדעי הרוח כוללים את מהפכת התיעוש, התפתחות טכנולוגיות חדשות, עליית הקפיטליזם מול התבססות ברית המועצות, התפתחות מדעי הטבע וההתפתחות החביבה על וולמן: "מצולות הזמן הפנוי" עליהן הוא מרחיב בהמשך.
אך לפני שהוא צולל לפרטים, וולמון מסביר כי המניע העיקרי לחיבור הספר היה "להראות כי מערכת הידע האוניברסיטאית הנוכחית, על מנהגיה, רעיונותיה ומידותיה, לא נוצרה כדבר הכרחי, ולכן הייתה יכולה ועדיין יכולה להיות אחרת".
כדי להדגים זאת הוא סוקר מספר תחומים שהשפיעו במיוחד על תהליך התפתחות מדעי הרוח. המסע נפתח בפירנצה של המאה ה-15, שם אזרחים, אנשי דת ומורים באוניברסיטה התכנסו בקבוצות פרטיות וחוץ-מוסדיות כדי לקרוא טקסטים ספרותיים והגותיים עתיקים ולדון בהם. פרנצ'סקו פטרארקה ומלומדים הומניסטים אחרים החזיקו בעמדה אנטי-אוניברסיטאית מכיוון שראו "במילה הכתובה, בדיאלוג, בדרשה – אמצעים מועדפים לתקשורת" על פני הקשיחות הדוגמטית של המוסדות הרשמיים.
למרות זאת, כמה מאנשי הרוח החלו לשאוף להתקבל למשרות באוניברסיטאות בשל היציבות וההטבות שהגיעו עמן. לבסוף, גם הוגי רוח שמיאנו בתחילה הצטרפו למוסדות ההשכלה הגבוהה כדי ליצור את “studia humanitatis” – לימודי דקדוק ורטוריקה, שירה והיסטוריה ופילוסופיה של המוסר. הכרת הנושאים האלה נראתה כהכרחית עבור כל הומניסט, ולימודי מדעי הרוח הלכו והתפשטו ברחבי אירופה. המעבר מלימוד פרטי ולא-רשמי להתמסדות מדעי הרוח היה "ארוך ומתמשך", אך הוא סלל את הדרך למה שנודע בהמשך כ"תור הזהב" של ההומניזם. וולמון מציין כי:
"בתחילה, המונח studia humanitatis לא סימן את החיפוש אחר ידע תיאולוגי, מטאפיזי או פילוסופי, או כפי שחלק מהפרשנים כיום מגדירים את מדעי הרוח המודרניים – הכשרת הנשמה כמטרה בפני עצמה. בתחילה הם הציעו תפיסה צנועה יותר: כישורים טכניים וידע בכתיבה, קריאה ודיבור אשר סייעו להכין את הסטודנטים למעבר ללימודים גבוהים יותר, כמו גם לחיים כאזרחים פעילים".
תפיסה צנועה זו הובילה לבסוף לפיחות במעמד מדעי הרוח במהלך המאות ה-17 וה-18. על פי וולמון, חוקרים ואנשי אקדמיה החלו להתייחס בזלזול למדעי הרוח מכיוון שהם לא הכינו את הסטודנטים לעשות דבר מסוים, אלא פשוט הציעו ידע כללי שנועד לטפח אליטה. עוד טוען וולמון כי מדעי הרוח הפכו בסופו של דבר ל"אומנות בלתי שימושית", וכתוצאה מכך אנשי הרוח זכו לשכר נמוך יותר ולמעמד אקדמי נמוך. ההומניסטים מצאו עצמם בתחתית הפירמידה בה משלו בכיפה משפטנים, תיאולוגים ורופאים. הוא ממשיך:
"בעוד בתי הספר העל-יסודיים לקחו בהדרגה את תפקיד ההכנה והכשרת התלמידים ברטוריקה ובתחומי רוח אחרים, ההרשמה לפקולטות דעכה לקראת סוף המאה ה-18, במיוחד בתחומי האומנות והפילוסופיה, עד למצב של כמעט אפס. בחלק מהמדינות הדוברות גרמנית המצב נותר כך עד לראשית המאה ה-19".
וולמון מסמן את המאה ה-19 כנקודת מפנה עיקרית באבולוציה של מדעי הרוח. במהלך העשורים הראשונים שלה, אנשי הרוח (ובמיוחד פילוסופים) החלו לשנות מן היסוד את מדעי הרוח ל"פרויקט מוסרי ופילוסופי מפורש". וולמון מצביע על מפנה משמעותי מן התפיסה של מדעי הרוח כ"הכשרה מוגבלת אך הכרחית עבור בני האליטה התרבותית מצד אחד, ומשאב מוסרי בר-קיימא מן הצד השני".
אך החזון החדש של מדעי הרוח עמד בפני תחרות קשה על תשומת הלב של התלמידים, בעיקר מצד התחום העולה של מדעי הטבע. יחד עם תהליכי תיעוש וקדמה טכנולוגית מואצים, מדעי הטבע הפכו באופן מובן לנתיב החינוכי המועדף על סטודנטים רבים. כפי שניסח זאת חוקר גרמני אותו מצטט וולמון:
"בתרבות גרמנית הנשלטת בידי הדחף לרווח כספי ומוקדשת לתיעוש, חקלאות, מסחר וייצור, הידע הטכני והמכני גבר על ידע טהור ולא-שימושי, והשחית מוסדות חינוכיים ודתיים, את המסורת וכל מרכיב בהתפתחות אנושית מוסרית".
במטרה להסתגל ולהצדיק את קיומם בחברה שקידשה התמחות ובירוקרטיה, מטרת מדעי הרוח הלכה והשתנתה. בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, המהפכה התעשייתית הותירה פער רוחני וחברתי שרבים ניסו למלא. מדעי הטבע והטכנולוגיה השיגו התקדמות אדירה בבניית חברה חומרית יותר, אך יצרו גם תחושה תועלתנית "בה ערך האדם נקבע בידי תועלתו החומרית". וכך, טוען וולמון, מדעי הרוח המודרניים התפתחו כ"פיצוי תרבותי עבור החוסרים המוסריים והרוחניים שיצרה עליית מדעי הטבע והטכנולוגיה".
עד שנות ה-50 של המאה שעברה, מדעי הרוח כבר השלימו את תהליך ההתמסדות ברוב האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. המאמץ למסד את מדעי הרוח, הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית, הואץ בסיוע השגשוג החומרי הנרחב והמלחמה הקרה. בעוד הטכנולוגיה מתקדמת כל העת, שבוע העבודה התקצר ושעות הפנאי התארכו. המשמעות של זמן פנוי רב יותר, יחד עם החוסר הרוחני והמוסרי אותו חוו אנשים בחברה ממוקדת טכנולוגיה, הובילו למה שוולמון ואחרים מגדירים כ"מצולות הפנאי": חוסר נוחות ואדישות בקרב האמריקנים, המלווה בתסיסה חברתית וחוסר בתחושת מטרה. את התהום הזו ביקשו אנשי מדעי הרוח למלא. על פי וולמון:
"מדעי הרוח ניתנים לשימוש מקומי או פדרלי, כסם רוחני וחשוב מכך – פוליטי; הסחת דעת חשובה מהתסיסה בקרב בני הנוער, שהלכה והתפשטה בקמפוסים ברחבי המדינה"
בסיכום דבריו מדגיש וולמון את שאט הנפש שהוא חש מהגדרת מדעי הרוח כהסחת דעת, ומצביע על שינויים אחרים בתחום כתגובה ל"משברים" שונים כסבירים ומובנים. על פי תפיסתו, תהליכי הבירוקרטיה, ההתמסחרות, הרציונליזציה והחילון במדעי הרוח סייעו לעצב את "התנאים לחיים אינטלקטואליים" שאפשרו לאנושות "להבין את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר באמצעות קריאה, כתיבה ושיחה".
אך וולמון מוסיף עוד כי השלב האחרון בתגובה למשבר הפנאי היה "מרושע בגלוי". הוא טוען כי פנאי אמיתי "זקוק לתשומת לב, דאגה ואהבה – ההפך מהסחת דעת, ההפך ממה שיש לזקק". אך במקום זאת, לדבריו, לימוד מדעי הרוח הפך לאמצעי של הסחת דעת במקום שיהיה דרך לעודד חשיבה חופשית באמת. והשימוש הזה במדעי הרוח, כפי שוולמון מציין בבוטות, "אינו דבר טוב".
סקירתו המקוצרת של וולמון על האבולוציה של מדעי הרוח מדגישה את טבעם המקרי והבלתי-יציב. מה הם באמת מדעי הרוח? מה הם אמורים לכלול? נראה כי התשובות לשאלות האלו משתנות כל העת ופתוחות לוויכוח מתמיד. לעתים, מדעי הרוח נדמים כהפכפכים. אך מנגד, הגמישות שבהגדרת "מדעי הרוח" גם סייעה להם להסתגל בדרכים הגיוניות לנסיבות החומריות, החברתיות והטכנולוגיות המשתנות.
אם יש לקח שניתן ללמוד מכל זה, הוא שמטרת מדעי הרוח והשימוש בהם אינם דברים קבועים, והאופן בו יעוצבו בעתיד לא חייב להיות דומה לאופן בו הם מעוצבים בהווה. ניתן לטעון כי כיום הפונקציה העיקרית אותה ממלאים מדעי הרוח היא סוג של פדגוגיה רעיונות נוחה למדי. האם זהו גורלם הסופי? שאלה זו תוכרע רק בעתיד, בחלקה על ידי בני אדם ובחלקה על ידי משברים חברתיים חדשים, אלה המאיימים להתרחש ואלה שאולי כבר מתרחשים.
נטליה מיורגה היא סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת צפון קרוליינה. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר 'מרכז ג'יימס מרטין להתחדשות אקדמית'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
במציאות של ימינו, מדעי ה"רוח" הם לא יותר מזרוע פרופגנדה ססמולנית אולטרה-קיצונית. חוד החנית של הטירוף הססמולני, הנתמך ע"י כסף מזוהם מבית סורוס ושות'
מאמר מעניין, המעניק נקודות רבות למחשבה. תודה!
הבעיה של מדעי הרוח היתה בהחלטתם ׳לפצות׳ על החסר המוסרי שבתועלתנות במקום לאמץ את המוסר הזה בזרועות פתוחות.
התוצאה היא ניתוק מהמציאות בה חיים רוב האוכלוסיה.
ומכאן הדרך קצרה לירידת הרלוונטיות וההתעניינות עד כדי הפיכת מדעי הרוח לתרבות פנאי והסחת דעת.
אין חיים ללא מוסר נשמה הרמונית מודעת לקפיצה אחדותית קוונטית כיחידה אחת מצפן מצפון לצמיחה אין סופית האלטירנטיבה הינה הכחדה פיספוס הטבע ההרמוניכשנישאר טבע ללא הרמוניה זה מכוער בזויי ולא מידתי חייתי אחד אוכל את השני איכסססס לכן חינוך לטבע הרמוני דחוף ללמד עוד מהגן ומהבית דחוף
מאמר מעניין ומחכים. חסרה כמובן מסקנה או כיוון לפתרון. לומר על משהו שהוא התפתח ולכן ימשיך להתפתח מבלי להציע לאן הוא אמור להתפתח זה כמו לומר לנהג מונית שיתחיל לנסוע מבלי לומר לו לאן. מסקנתי כאדם העוסק בתחומים אלו כבר עשרות שנים היא שבסיס הבסיסים לכל מדעי הרוח הוא היסטוריה, תחום ידע שרוב האנשים שאני מכיר במדעי הרוח לא רק שלא יודעים בו כלום ולא רק שהם לא יודעים שהם לא יודעים ולא רק שהם חושבים שאם הם יודעים שהם לא יודעים שזה לא חשוב שהם לא יודעים כי היסטוריה הרי זה 'נראטיב', אלא שכל טיעוניהם כמעט מבוססים על נדבכים היסטוריים, מה שהופך את רוב טיעוניהם לקש וגבבה. לימודי תואר ראשון בכל מחלקה של מדעי הרוח והחברה חייבים להיות רק ואך ורק היסטוריה, ומשם אפשר יהיה להמשיך לתחומי משנה כמו סוציולוגיה כלכלה תקשורת וגיאוגרפיה.