נחום ברנע הוא מראשי משחיתיה של העיתונות בישראל

"הדמוקרטיה מתה בחושך" אומר המוטו של הוושינגטון פוסט. לכן מסוכן כל כך השינוי שעברה העיתונות כשנטשה ברובה את שליחותה הישנה, השאיפה לדיווח מהימן ככל האפשר, ואימצה במקומה שליחות אקטיביסטית חדשה: חינוך הציבור כדי שיאמץ את עמדותיהם ה"נאורות" של העיתונאים. אם חושך במוטו של הפוסט פירושו חוסר ידיעה, אז האקטיביזם מקדם את מותה של הדמוקרטיה, מפני שסופו שהוא הופך את העיתונאים לסוכני בורות. כך הופכים כלבי השמירה של הדמוקרטיה למהרסיה.

המשברים העזים שחוות הדמוקרטיות הם במידה רבה תוצאה של מותה של העיתונות המסורתית. במקום עיתונות יש לנו עכשיו ברוב הדמוקרטיות המערביות אקטיביזם פוליטי בשירותו של מעמד גבוה, פוסט-לאומי, שהבוז לאזרחים נמוכי המצח הוא לחם חוקו. ולא רק שהוא לא שומר על הדמוקרטיה, הוא בז לה. ולא רק שהוא כבר לא משרת את האזרחים, הוא סולד מהם. לכן לא צריך לעדכן אותם צריך לעשות בהם מניפולציה שתוביל אותם למסקנות שהטובים מהם כבר החליטו בשבילם שהן ורק הן ראויות.

הנתיב הזה מוליך בהכרח אל השקר. מה שמתחיל בנטישת האידיאל של דיווח מהימן ומאוזן לטובת חינוך הציבור, סופו שהוא מייצר תמונה כוזבת של המציאות. ואם העיתונות מסתירה את המציאות במקום לשפוך עליה אור, השיח הציבורי הופך מסולף והמסקנות שאליהן מגיעים אזרחים, הנדרשים להצביע בקלפי מנותקות מן המציאות. כך קורה עכשיו בכל המערב. וכך גם אצלנו. לעיתונות הזאת קורא חוקר העיתונות אנדרי מיר "פוסט-ג'ורנליזם". בישראל, כפי שכתבתי במאמר בהארץ, המעבר לפוסט-ג'ורנליזם פחות או יותר התמסד כשהאליטה הישראלית נחלצה להגן על חלום השלום שלה מפני העובדות ("לעיתונות מהסוג הזה קוראים אקטיביזם פוסט-ג'ורנליסטי" 7.1.22). דברי קוממו את נחום ברנע, שהוא, כך כתבתי, אחד ממובילי המפנה.

ברנע הקדיש את רובו של עמוד 2 בידיעות אחרונות ב 10.1.22 להפרכת הטענה ("מעשה בשקר אחד"). לדבריו זו "תיאוריית קונספירציה". יש לו חדשות בשבילי, כתב. "אין אליטה, בוודאי לא בתקשורת. אין קנוניה. יש עיתונאים. הם מיומנים במקצועם, בלתי-תלויים, תחרותיים, והם משקיעים את כל כישרונם בחשיפת עובדות, נוחות ולא נוחות. לפעמים הם מסתכנים בביטחונם, אולי גם בחייהם: כך בעולם; כך גם בארץ".

אם זו אכן תיאוריית קונספירציה, דומה שברנע מפנה את חיציו לכתובת הלא נכונה. את הטענה שרוב העיתונות פועל למען מטרה פוליטית משותפת, גם הרבה אחרי אוסלו, הבאתי מפיו של רביב דרוקר, עיתונאי שברנע חולק לו שבחים. "כן, אדוני ראש הממשלה", כתב דרוקר לנתניהו ב-2015, "אתה צודק. הכוחות שפועלים להדחתך עצומים. רוב התקשורת עובדת בזה" ("כן נתניהו, הכוחות עצומים", הארץ, 16.3.2015). אז אולי זו לא קנוניה, אבל זו כנראה כן רוח משותפת. והמטרה הפוליטית הזאת כה חשובה לדעתו של דרוקר, שהיא מצדיקה את נטישת האידיאל של סיקור מאוזן. "הרגילו אותנו שתקשורת צריכה להיות 'מאוזנת', סימטרית," דרוקר הוסיף. "אבל מה אם שולט בנו ראש ממשלה רע במיוחד, שהמשך שלטונו מסכן את כולנו? האם גם אז התקשורת אמורה להגיד 'מצד אחד' ו'מצד שני?'"

ראוי לשים לב. אנחנו לא מדברים פה על הטיה פוליטית או פוזיציה. מובן מאליו שלעיתונאים מכל המחנות ישנה פוזיציה, ודעות פוליטיות, וגם כשאינם רוצים זאת במודע, עמדתם משפיעה על האופן שבו הם מבינים את המציאות, ולכן גם על האופן שבו הם מתווכים אותה. כאן מדובר תופעה אחרת, או אם תרצו, שליחות אחרת: כאשר עיתונאי רואה עצמו כאקטיביסט הוא מפסיק להיות כפוף לסטנדרטים של מקצועו. אם המטרה הפוליטית משמשת היתר להפר סטנדרטים כמו דיוק, איזון, בדיקת מקורות, היא בעצם הופכת הרשאה לסלף במודע. סילוף מודע הוא דבר אחר לגמרי מהטיה פוליטית הטבועה באופן שבו אדם רואה את העולם. פוסט-ג'רנליזם מוליך בנתיב שמוביל בסופו להונאה. המדרון הוא לא רק חלקלק, הוא גם תלול. באתוס החדש הונאה הופכת מעבירה כל כללי המקצוע לכלי עבודה שגרתי.

את הרעיון הזה, הרעיון שמותר לעוות ביודעין את תמונת המציאות בשירות המטרה הפוליטית, אימצה העיתונות הישראלית לפני התגייסותה להדחת נתניהו. כור המצרף של המגמה הזאת, כך כתבתי, היה שנות אוסלו הראשונות . העיתונות ברובה הגדול הסתירה מהציבור את האמת על יאסר ערפאת. ברנע, כתבתי, הוא דוגמא מובהקת.

אין הפתעה בכך שהדברים לא נעמו לאזניו. אבל מה שהפתיע אותי במאמרו היה שהוא בעצם מודה בעיקר, או קרוב לכך. אמנם המאמר זועק כנגד ה"שקר" שטפלנו לו – יגאל כרמון, בני בגין, חנן עמיאור ואני – אבל כשקוראים את הדברים בקפידה מתברר שאין תוכו של המאמר כברו. זו התחבולה שהיתה נהוגה בידי עוזריו של ריצ'רד ניקסון. הם כינו אותה the non-denial denial – ההכחשה הבלתי מכחישה.

מאחר שאלוהים נמצא בפרטים, הבה נדייק בהם: מאמרי הביא את דבריו של יגאל כרמון, קצין בכיר באמ"ן בדימוס, יועץ של שני ראשי ממשלה לענייני טרור (שמיר ורבין) והיום ראש ממר"י. כרמון סיפר שהביא לברנע בראשית ימי אוסלו תרגומים מנאומי ערפאת בערבית, שבהם קרא ערפאת לג'יהאד נגד ישראל. ברנע סירב לפרסמם. לפי כרמון הוא נימק זאת בטענה ש"אין אמת. כל ידיעה צריכה להיבחן לפי השאלה את מי היא משרתת, ואתה (כרמון) משרת את אויבי השלום". ברנע כינה את הדברים "שקר".

מונופול של השמאל

לנחום ברנע יש כישרון כתיבה שאין להכחישו. אבל סגנונו מלא החן, אותה שנינות מפוטפטת השוזרת בתפרים של אירוניה דקה עובדות פוליטיות, אבחנות פסיכולוגיות, ציטוטים ספרותיים, אנקדוטות ממזנון הכנסת וסיפורי סבתא, הוא כלי נוח לטשטוש, לא להבהרה. כך נראית ההכחשה הבלתי מכחישה שלו:

"יום אחד פנה אליי (כרמון)" ברנע כותב, "וביקש שאבקר במשרד שלו ברחוב המעלות בירושלים. לא התלהבתי. ערבית איננה שפתי; יש מומחים גדולים ממני למה שאומרים מנהיגים ערביים. אני מוטרד יותר ממה שהם עושים. בכל זאת באתי. כרמון רצה שאפרסם משהו בעיתון: כך הוא משיג תורמים. הצעתי לו לפנות לאהוד יערי".

לכרמון עוד לא היה משרד ברח' המעלות ב 1994, כשהפגישה הנדונה התרחשה. הוא עוד לא הקים את ממר"י ועוד לא היה לו צורך בתורמים. מתברר שלא כדאי לסמוך על הזיכרון של ברנע בכל הנוגע לסיפור הזה. אבל לא זה מה שמוזר כאן. מה שמוזר הוא שברנע לא מכחיש את העיקר, הוא רק מורח: המידע הקריטי הזה אכן הגיע לידיו, והוא לא פרסם אותו. מחיר כבד מאד שילמנו על כך שהבנו רק באיחור את כוונותיו של ערפאת. העיתונות מעלה בשליחותה, והיא נושאת באחריות כבדה לאיחור הזה. אבל ברנע, כך נדמה, אינו מעוניין בחשבון נפש. במקום זה הוא מתווכח על מה אמר, לא על מה עשה, כלומר על הנימוק לסירוב שכרמון מייחס לו. לדבריו הנימוק אחר. "לא התלהבתי". "ערבית אינה שפתי". אז "הצעתי לו לפנות לאהוד יערי".

זו לא הפעם הראשונה שברנע מנסה לספק הסבר אלטרנטיבי למחדל הזה, השם ללעג את פרס ישראל לעיתונות שקיבל. בסיבוב הקודם ההסבר היה תמוה עוד יותר. "כן, סירבתי לכרמון", הוא כתב בידיעות ב 23.3.2015. "כשכתבתי על פשעי ערפאת, וכתבתי הרבה, התבססתי על מקורות רציניים יותר". מוזר. כי אם יש לו לברנע מקורות רציניים יותר על ערפאת מערפאת עצמו, הוא לא סיפר לקורא מה הם. כרמון הגיב לאחרונה למאמרו החדש של ברנע ב"ישראל היום" (13.1.22). הוא חזר מילה במילה על הנימוק שייחס לברנע במקור. "עד עצם היום הזה הוא לא תבע אותי", אמר לי כרמון בטלפון.

בשורה התחתונה מאמרו של ברנע מחזק, לא מחליש, את טענתי: התקשורת, שבה היה לשמאל מונופול כמעט שלם על הנרטיב, הפכה שחקן פוליטי מודע, והתגייסה להסתיר מהציבור את האמת על הסכמי אוסלו. ברנע לא היה לבד. ד"ר דן שיפטן מספר שהביא את אותם נאומים מתורגמים של ערפאת בקלטות וידאו, לערוץ הראשון. גם שם סירבו לפרסם.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. כי הוא קשור לא רק למה שעשה ברנע בעבר, אלא גם לסדר היום שלו בהווה. לאחרונה מגייס ברנע את כוח השפעתו כדי לתמוך בחוק של גדעון סער שיאפשר צנזורה ברשתות. גם בסוף מאמרו הנוכחי הוא חוזר לנושא זה: "בעידן הרשתות החברתיות האמת איבדה את המונופול שלה", התלונן. "השקר זריז יותר, בעיקר כשהוא נופל לידיהם של פוליטיקאים מתלהמים ותועמלנים חסרי בושה".

אבל האם המונופול שאליו מתגעגע ברנע הוא אכן המונופול שהיה, לדבריו, לאמת? או שמא הוא מתגעגע למונופול אחר לגמרי, לזה שהיה לו ולחבריו לכפות נרטיב שאינו אמת? רמז לתשובה אפשר למצוא בפתיחת מאמרו של ברנע, המזכיר לנו את יחסו של המחבר למושג האמת: האיש יוצא להגן על יושרתו, אבל פותח את המאמר שאמור לעשות זאת, בלי למצמץ, בהונאת הקורא. והכל, כמובן, באותו סגנון מפוטפט, מתחכם וחביב:

"השקר הוא יצור מדהים" כתב ברנע. "גם לאחר שמולקים את ראשו רגליו ממשיכות לרוץ. במרץ 2015, ערב הבחירות לכנסת ה-20, הופיע בני בגין במסיבת עיתונאים דרמטית בבית סוקולוב. הוא הגיע לשם בשליחותו של בנימין נתניהו. ימים אחדים קודם לכן חשפתי ב'ידיעות אחרונות' שורה של הצעות מפתות שהעביר נתניהו לאבו מאזן, במסגרת ערוץ שיחות חשאי שפעל ביניהם. אף שצילומי המסמכים הוצגו בעיתון, בגין התנדב להכחיש. 'אבי השקר הוא העיתונאי המשקר, נחום ברנע', אמר בפתוס".

צילומי המסמכים אכן הופיעו בעיתון. אבל אלה לא היו הצעות של נתניהו לאבו מאזן. אלה היו הצעות פשרה אמריקאיות, כפי שהבהיר מיד דניס רוס. דרור אידר, היום שגריר ישראל באיטליה, פרסם את דבר ההכחשה של רוס בתגובה לברנע ב"ישראל היום" ("כן, בני בגין הוא איש של כבוד", 24.3.2015). אבל ברנע ממשיך עד היום להוליך שולל את קוראיו כאילו לא קרה דבר. ואולי כדאי לזכור גם את זה: ברנע פרסם את הסקופ המדומה הזה ערב הבחירות, כאשר הנזק שהיה יכול להיגרם לנתניהו היה מרבי. ממש באותם ימים קבע דרוקר ש"רוב התקשורת עובדת בזה".

כמו כפפה ליד הבובאי

כדאי לגזור ולשמור את המאמר הזה של ברנע, כדי לזכור שהוא לא בעמדה להטיף למישהו על יושר. וגם את זה אסור לשכוח: ברנע לא רק מתגעגע למונופול ההוא על "האמת". הוא גם מנסה לשקם אותו. זו הסיבה לכך שהוא מקדם חוק אנטי-דמוקרטי להצרת חופש הביטוי ברשתות. מתברר שיותר משהוא מכחיש את ההונאה, הוא מתגעגע אליה. מדובר ביריב מר של העיתונות החופשית, ואחד מראשי משחיתיה. הוא מתאים לידיעות אחרונות וידיעות אחרונות מתאים לו: אנחנו הרי יודעים איך הבעלים של העיתון הזה רצה להחזיר לעצמו את שליטתו בשוק. זה לא היה בשם האמת. ברנע רוצה אותו דבר אבל בכסות אחרת. הוא דווקא כן קורא לזה, בשפה אורווליאנית, "מונופול של האמת".

היה פעם עיתון כזה שקראו לו "האמת" ואכן היה לו מונופול. "פרבדה", ביטאון המשטר הסובייטי. שוחרי דמוקרטיה לא צריכים להתגעגע לעיתונות מהסוג הזה. הם צריכים לשאוף לשוק תקשורת פלורליסטית, לגוון וריבוי דעות לא למונופולים. ולא לתקשורת שרובה "עובד בזה" ויהיה "זה" איזו מטרה פוליטית שלא יהיה.

למאמרים נוספים של ד"ר גדי טאוב – לחצו כאן

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: