ימי הרדיו הטוטליטרי

רב המרגלים מרקוס וולף (1923- 2006) היה ראש מנהל הביון של השטאזי – המשטרה החשאית במזרח גרמניה – במשך למעלה משלושים שנה. בקרב שירותי הביון במערב הוא נודע כ"איש ללא פנים", משום שבמשך שנים רבות תמונה שלו לא הייתה בנמצא. מקובל על רבים שוולף היה מקור ההשראה לדמותו של "קארלה", יריבו האימתני של ג'ורג' סמיילי בכמה מספרי הריגול של ג'ון לה קארה.

אביו של וולף היה יהודי בעל השקפות קומוניסטיות שהיגר לברית המועצות, ובתקופת מלחמת העולם השנייה קיבל מרקוס הצעיר הכשרה בקומינטרן – הזרוע הבינלאומית של המפלגה הקומוניסטית. עם סיומה של המלחמה העולמית החל וולף, צעיר בן 22 בלבד, את תפקידו הראשון בשירות הקומוניזם על אדמת מזרח גרמניה בתחנת הרדיו של ברלין.

השלטון במוסקבה קבע שהרדיו יהיה אחד הגורמים המרכזיים להכשיר את הלבבות להשתלטות האדומה על גרמניה המזרחית: "הרדיו חייב למלא תפקיד ישיר, אופרטיבי וארגוני בשינוי החיים בגרמניה", כך הוסבר, ובאמצעות המסרים שלו תפותח בציבור מה שכונה על ידי הקומוניסטים "הבנה עצמית דמוקרטית".

ואולם הקומוניסטים ידעו שפעולת התעמולה שלהם צריכה להיות מעודנת ומסווה. הגרמנים לא היו קהל קל לקליטת מסרים רדיקליים, בוודאי לא מסריה של המדינה הסובייטית נגדה ניהלה גרמניה מלחמת השמד זה עתה. לנוכח אתגר זה פותחה שיטת עבודה מתוחכמת בתחנת הרדיו בברלין. בשגרת השידור הרדיופוני נשמרו מאפיינים מוכרים עבור הגרמנים אוהבי הסדר, וניתנה תרכובת של שידורים שעניינם "תרבות רצינית" ומוסיקה קלסית. יתרה מכך, במסגרת דיונים שונים נשמרה אפשרות להשמעת "קולות מגוונים" בנושאים שונים. ואולם בד בבד ואט אט, הושמעו לאוזניהם של מיליוני המאזינים רעיונות שהדהדו ברכות אידיאולוגיה קומוניסטית. הטענה העקרונית המרכזית שהושמעה כתוכן סמוי הייתה שהעתיד הגרמני יהיה טוב יותר רק בזכות הקומוניזם.

מרקוס וולף היה אחד המשווקים הבולטים של הקומוניזם הרך הזה. במשך חודשים אחדים במהלך שנת 1945, שידר וולף תוכנית בשם "אתם שואלים, אנחנו עונים", ובו שמר על קשר עם מאזינים ששלחו לו מכתבים, ענה לשאלותיהם, ואגב כך, הרביץ בהם בנועם את תורת הקומוניזם. בלי התבטאויות קשות וללא שימוש במונחים המרקסיסטיים המסובכים, הוא התמיד לשבח מעל גלי הרדיו את גבורתו והודו של הצבא האדום, ואת הצלחתה של הכלכלה הסובייטית.

אך דרכי העבודה הללו לא התמידו לאורך זמן. בשנת 1946 נבהלו הקומוניסטים מכישלון שנחלו בבחירות לעיריית ברלין, ושינו את דרכי עבודתם. מתוך הלחץ הפכו המסרים ברדיו לאגרסיביים וקשוחים, והקשרים של מנהלי הרדיו עם השלטון במוסקבה נעשו גלויים לציבור.

כאשר החלו מאזינים למחות נגד הקו החדש, וכיוונו את מכשירי הרדיו שלהם לגלים נעימים יותר ששודרו משטח הכיבוש האמריקני, נדרשו התועמלנים הסובייטים לבדק בית. היו מי שטענו שהרדיו נעשה אליטיסטי ומנותק הציבור ושיש צורך בגיוס של כתבים חדשים. ואולם קול אחר וחזק יותר גרס שאין מקום לפשרה בהטפת הרעיונות הקומוניסטיים. הם קבעו: דרושה יותר אידיאולוגיה.

וכך היה לתמיד. עד סוף המאה ה-20, כבר רכש לעצמו הרדיו של מזרח גרמניה – כמו כל אמצעי התקשורת בגוש הקומוניסטי – מוניטין של אמצעי שידור נוקשה, המפיץ תעמולה מגוחכת וידיעות שאין להם קשר עם המציאות ומשרת את המשטר העריץ והשקרן.

ברבות הימים הולידה המציאות הזו ציניות מרירה ומפוכחת בקרב מרבית הציבור, שידע שאת האמת לא ישמע מהתקשורת הנשלטת על ידי האידיאולוגיה השמאלית השלטת. אך בתוך הציניות והמרירות היו מי שסירבו לקבל את המוסכמות הרווחות והשקריות ולא וויתרו על האמת ועל החירות. הייתה זו עמדה מסוכנת. אך כאשר מסך הברזל נפל, הם היו בצד המנצח.

שיטת עבודה

בספרה "מסך הברזל – ריסוק מזרח אירופה", חידדה ההיסטוריונית אן אפלבאום נקודה שאינה מובנת לגמרי בימינו. סטלין היה מעוניין להשליט את הקומוניזם על המדינות המזרח אירופאיות, אך בראשיתם של דברים הפעולה הזו לא נעשתה בתוקפנות. למעשה, הקומוניסטים היו כה בטוחים בצדקת דרכם ובהיותם "נאורים" ו"דמוקרטיים", עד שלא היה להם ספק שבבחירות חופשיות שיערכו במדינות השונות, הרוב יצביע עבורם.

רק לאחר שהתקווה הזו לא התממשה – כמו במקרה של הבחירות העירוניות בברלין ב1946 – הם החלו להפעיל את שיטותיהם הקשות ביותר: השתלטות מלאה על התקשורת, הפצת תעמולה בוטה ולוחמנית, רדיפת יריבים פוליטיים, העצמת כוחה של המשטרה החשאית שאחת מהתמחויותיה הראשיות הייתה האזנות סתר, פיקוח על החינוך, השתלטות על האוניברסיטאות, עריכת משפטי ראווה ולבסוף הפעלת מחנות הכפייה ואף חיסולם של מתנגדי המשטר.

בזכות הפעלת כלים אלו, התבסס הקומוניזם בפולין בה הייתה מסורת אנטי קומוניסטית מבוססת, בהונגריה בעלת האוריינטציה התרבותית – מערבית, ועל גרמניה המזרחית שזה עתה נשלטה במשך למעלה מעשור על ידי הנאציזם.

רבותיי ההיסטוריה חוזרת

ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה, כמו כל סיפורו ההיסטורי הנורא של "רעם השמאל" בכל מקום  בו הופיע, נראה לנו כעת רחוק ובלתי מובן. אדם בן זמננו חושב בדרך כלל שהאירועים הללו, הטמונים בספרי היסטוריה, בסרטים ובתמונות שחור – לבן ובמוזיאונים מחרידים, אינם יכולים להיות מנת חלקו. ומתוך כך הוא סבור שאין לו אפשרות להבין את אשר עבר על אזרחים שעברו חוויה כה תוקפנית ורומסת.

המרחב המזרח אירופאי שנפל לידי סטלין לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, היה עולם הרוס, כולו שכול, פליטות, טראומה, קהות חושים ופשע נטול מעצורים. מה לנו, בני החברה החופשית והמוגנת בראשית המאה ה-21, ולמציאות כה קודרת. הרגש, האינטואיציה והשכל הישר אומרים: על בני הדור האומלל הזה יכול היה המשטר הטוטליטרי להשתלט. לנו זה לא יכול לקרות. אנו חיים במציאות פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית שונה בתכלית.

ואולם האמת היא שהדברים אינם כה רחוקים מאיתנו ולמעשה, ייתכן שהם קרובים הרבה יותר ממה שניתן להניח ולקוות. העבר הוא אמנם ארץ זרה, אך יש לפעמים שהמתרחש בהווה עשוי ללמד את האדם היטב כיצד התרחשו דברים אי פעם בעבר.

למאמרים נוספים של עשהאל אבלמן – לחצו כאן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: