ביוגרפיה מקיפה מנסה לפתור את חידת סרגיי פרוקופייב, המלחין הפופולרי שבחר לשוב מרצונו לזרועות משטר האימים הסובייטי
בשנת 1936 סרגיי פרוקופייב שם קץ לשני עשורים של גלות במערב ושב לברית המועצות. הוא היה היחיד שבחר לעשות זאת מבין המלחינים הרוסים הרבים שהיגרו מערבה לאחר המהפכה הבולשביקית, והחלטתו עוררה סערה בינלאומית. אחרי הכל, פרוקופייב לא נאלץ לשוב למולדתו תחת לחץ או איומים על משפחתו שחיה עמו במערב. מדוע אם כן אמן שהיה ידוע בחשיבתו העצמאית יבחר מרצון לחיות במדינה טוטליטארית? מה גרם לו לנקוט בצעד הזה?
באופן טבעי, אוהדי הקומוניזם במערב היללו את שיבת פרוקופייב כחלק ממה שנתפס כניצחון תעמולה חשוב עבור הקרמלין. אך איגור סטרווינסקי, עוד מלחין גולה, הפגין בוז גלוי להחלטת עמיתו הצעיר וראה בה כמבוססת בלעדית על הבטחות כספיות שניתנו לפורוקפייב מצד הסובייטים. הוא סיפר לידידו המנצח רוברט קראפט כי פורוקפייב "העניק קורבן לאלילה המרושעת… הוא חזר לרוסיה, וכאשר הבין לבסוף את מצבו שם כבר היה מאוחר מדי".
למשך שארית חייו של פרוקופייב, וזמן רב לאחר מותו, יצירתו תיבחן דרך עדשות פוליטיות מעוותות, ומבקרים ברוסיה ובמערב ינהלו ויכוחים מרים בהשוואת לחנים לפני ואחרי 1936. העובדה שחלק מאותם מבקרים החזיקו באג'נדה פוליטית משלהם סיבכה את עוד יותר התמונה, כמו גם העובדה שפרוקופייב אכן חיבר כמה יצירות פוליטיות מובהקות לאחר שובו לברה"מ. כיצד ניתן לפרש למשל את הקנטטה מ-1939 שזכתה לכותרת 'הללו את סטאלין'? והאם העובדה שפרוקופייב חיבר שיר הלל לאחד מהרוצחים הגדולים בעת המודרנית משפיעה כלל על שאר יצירתו?
אך כדי לשאול את השאלות האלה יש גם לקחת בחשבון כי למרות שלל הסוגיות שהעסיקו את המבקרים, מרבית חובבי המוזיקה המערביים כלל לא הוטרדו מן האמונות הפוליטיות של פרוקופייב אם בכלל היו מודעים להן. משנות השלושים ואילך הוא דורג באופן קבוע בצמרת המלחינים המודרניים שיצירתם פנתה לקהל הרחב. סוליסטים ידועים כמו ולדימיר הורוביץ ויאשה חפץ ניגנו את הסונטות והקונצ'רטי שלו, בעוד יצירותיו התזמורתיות בוצעו בידי מנצחים מפורסמים בכל רחבי אירופה ואמריקה. אמנים אלה והקהל שלהם לא עשו את ההבחנה בין יצירות מלפני 1936 ואחריה, למרוות שיצירות התעמולה המובהקות של פרוקופייב לא מצאו קהל ממש מחוץ לרוסיה. בכל מקרה, יהיו מוקדמות או מאוחרות, יצירותיו של פרוקופייב מבוססות היטב כיום ברפרטואר הקלאסי הבינלאומי, ואינן מראות סימני דעיכה בפופולריות גם יותר מחצי מאה לאחר מותו.
מה שמציב לנו מורכבות נוספת. פרוקופייב הוא מלחין נגיש ביותר, ולפחות בקרב חלק מן המבקרים הנטייה המודרניסטית נגד נגישות ופופולריות השפיעה ללא ספק על השיפוט נגדו. וישנו גם עניין האישיות. בשנים האחרונות הופנתה תשומת לב רבה יותר לדימיטרי שוסטקוביץ', עמיתו הצעיר של פרוקופייב, בין השאר משום שהמוזיקה שלו מכילה מרכיב של וידוי שהיה זר לפרוקופייב קר הרוח. ב-1979 ראה אור במערב ספר הזיכרונות של שוסטקוביץ' שעורר דיון סוער לגבי אישיותו ועמדותיו הפוליטיות לא פחות מאשר יצירותיו. מנגד, האישיות של פרוקופייב תמיד הייתה סוג תעלומה, למרות שהיה סופר מוכשר שהותיר אחריו זיכרונות, כמות מכובדת של מכתבים ומסמכים אחרים.
למרבה ההפתעה, הספר שפרסם לאחרונה דיוויד נייס מהווה את הביוגרפיה המקיפה הראשונה באנגלית המתבססת כולה על מקורות ראשוניים, וכוללת חומרים חשובים שנחשפו לאחר התפרקות ברה"מ.[i] זהו הכרך הראשון מתוך שניים מתוכננים, והוא מסתיים בשובו של פרוקופייב לברה"מ ומותיר שאלות חשובות רבות ללא פתרון. אך הספר בכל זאת מציע תיאור בהיר של ילדותו ושנות ההתבגרות, ומניח את התשתית עבור מה שאמור להיות הסבר מאיר-עיניים לגבי השאלה מה הוביל את פרוקופייב להשתעבד לרצונו של יוסף סטאלין.
***
במבט ראשון נראה כי פרוקופייב היה אמור להיות האדם האחרון שייפול במלכודת החנופה של סטאלין. הוא גדל במשפחה בורגנית מושלמת, אביו האגרונום ניהל עזבון של חבר אמיד, וסרגיי הצעיר (שתי אחיותיו הגדולות מתו בטרם נולד) נהנה מסביבה נוחה יחסית מבלי שתדבק בו הסטיגמה של בן המעמדות הגבוהים.
כמו רבים מן המלחינים החשובים גם פרוקופייב היה ילד פלא. הוא החל לחבר מוזיקה עוד לפני יום הולדתו השישי, והתברר גם כבעל כישרון טבעי בנגינה על פסנתר בה סגנונו הייחודי הקנה לו תהילה בינלאומית.[ii] פרנסיס פולנק שהיה ממעריציו השווה מאוחר יותר את נגינתו של פרוקופייב ל"שחרור היציב של קפיץ המניע שעון מדויק". למרות שזכה לחינוך מוזיקלי מסורתי בקונסרבטוריום של סנט פטרסבורג, לצד מלחינים כמו ניקולאי רימסקי-קורסקוב וריינהולד גליאר, פרוקופייב הפגין נטיות מודרניסטיות מובהקות כבר מגיל צעיר, ויכולתו לכפות את רצונו על מוריו הייתה כה רבה עד שהוא הורשה לבצע קונצ'רטו לפסנתר משלו (1912) כעבודת גמר.
כבר מראשית הקריירה פרוקופייב נתפס כמי שיוצא נגד ההשקפה המקובלת, בין השאר בשל האינטליגנציה הגבוהה (הוא היה שחקן שחמט ברמה תחרותית) והתנהלות אישית מנוכרת (הוא נודע לשמצה בגסותו ובחוסר טקט). אך המוזיקה שלו, למרות הרושם המטריד שעשתה על קהלים רוסיים פרובינציאליים, הייתה למעשה שילוב לא-שגרתי של מרכיבים מודרניים ורומנטיים. לצד מקצבי אוסטינטו תוקפניים והרמוניות פוליטונאליות שהעניקו צליל "מודרני" ליצירותיו המוקדמות, פרוקופייב נותר נאמן מושבע של טונאליות פונקציונלית כבסיס המבנה המוזיקלי. מעל הכל הוא בורך במתנת המלודיה. ביצירותיו המוקדמות כמו הקונצ'רטו הראשון לכינור (1917) והקונצ'רטו השלישי לפסנתר (1921), הוא נהג לשלב בין עיטורי קצב בסגנון טוֹקָטָה לבין מלודיה לירית ממריאה – כאילו כמו להדגיש את הצדדים המנוגדים באישיותו המוזיקלית.
במובן מסוים, המוזיקה של פרוקופייב הייתה מודרנית על פני השטח ומסורתית מתחתיו. הנטיות המודרניסטיות שלו הפכו מודגשות יותר לאחר שהיגר למערב והחל לעבוד עם להקת 'באלט רוס' שפעלה בצרפת והייתה בית הגידול המוביל באירופה למודרניזם תיאטרלי. היה זה בלהקה כאשר פרוקופייב שמע בפעם הראשונה את 'פולחן האביב' של סטרווינסקי, יצירה שאת סגנונה הרדיקלי הוא פישט וחיקה ב'סוויטה הסקיתית' (1915). אך הוא מעולם לא הפנה את גבו לטונאליות, אפילו ביצירות דיסוננטיות כמו הקונצ'רטו השני לפסנתר בסול מינור (1913) ובאופרה 'מלאך האש' (1923). באותה העת בה התנסה בקיצוניות הרמונית, פרוקופייב גם היה חלוץ הזרם המודרניסטי שנודע בהמשך כנאו-קלסיציזם.
האופן בו המלחין עצמו תיאר למשל את הסימפוניה "הקלאסית" ברה מז'ור (1917) פרי עטו, שהייתה מעין מחווה משעשעת למוזיקה של המאה ה-18, שופכת מעט אור על סגנונו המוזיקלי:
חשבתי שאם היידן היה בחיים כיום הוא היה מחבר אותה מוזיקה כפי שעשה בעבר, אך יחד עם זאת היה כולל בה משהו חדש בסגנון ההלחנה. רציתי לחבר סימפוניה כזו: סימפוניה בסגנון הקלאסי"
***
בעוד פרוקופייב הלך והתבגר, נטייתו לנתץ איקונות הלכה ופחתה והוא החל לפשט את השפה המוזיקלית שלו, תוך שהוא מתרחק מן ממרירות הלחנים הישנים שהושפעו מסטרווינסקי. אמנם המוזיקה שלו תמיד שמרה על מידה של גוון הרמוני חריף או ישירות ריתמית, אך הליריות שתמיד הייתה מרכזית באופיו המוזיקלי תפסה כעת במה רחבה יותר.
פרשנים סובייטים יטענו כי השינוי הסגנוני היה תוצאת של "משבר יצירתי" אותו לכאורה פרוקופייב פתר באמצעות שיבה לברה"מ. אך כפי שדיוויד נייס מבהיר היטב, השינוי הזה התממש עוד קודם ל-1936. למעשה, כמה מן היצירות ה"סובייטיות" ביותר של פרוקופייב, כולל פס הקול לסרט 'לייטננט קיז'ה' (1934), הקונצ'רטו השני לכינור בסול מינור (1935), ומוזיקת הבלט עבור 'רומיאו ויוליה' (1936) נכתבו כולן במערב.
פרוקופייב עצמו הסביר את שינוי הכיוון הזה במאמר שפורסם בעיתון הרוסי 'איזבסטיה' ב-1934, שנתיים לפני חזרתו לברה"מ. אפילו כאשר לוקחים בחשבון את הצנזורה הסובייטית או את הצנזורה העצמית של המחבר, זהו טקסט העומד בקנה אחד עם הדברים שסיפר המלחין במשך תקופה ארוכה לעיתונאים מערביים:
בברה"מ המוזיקה מכוונת למיליוני אנשים שבעבר לא היה להם כל קשר אליה. זהו קהל ההמונים החדש אליו המלחין הסובייטי חייב לנסות ולהגיע… ומציאת הסגנון המיוחד עבור מוזיקה כזו אינה משימה קלה. היא אמורה להיות בעיקרה מלודית, והמלודיה עצמה צריכה להיות ברורה ופשוטה מבלי להפוך חזרתית או טריוויאלית… הדבר נכון גם לגבי הטכניקה והצורה – היא חייבת להיות ברורה ופשוטה אך לא סטריאוטיפית. זהו סוג חדש של פשטות, והיא יכולה להיות מושגת רק לאחר שהמלחין התמחה באומנות החיבור של מוזיקה רצינית ומשמעותית, ובטכניקה של ביטוי עצמי במונחים פשוטים אך מקוריים"
פרוקופייב לא היה המלחין היחידי שנאבק באותה העת עם הבעיה של חיבור מוזיקה "רצינית-קלילה" שתצליח לפנות לקהלים חדשים. נטיות דומות נראות במוזיקה של מחברים רבים אחרים משנות ה-30. יתכן כי חלקם, כמו המלחין היהודי-אמריקני אהרן קופלנד, עשו זאת בין היתר ממניעים פוליטיים; רבים אחרים, כולל בלה בארטוק ופאול הינדמית, נמנעו מכך.[iii] וזה מביא אותנו לשאלה בה פתחנו: בהתחשב בעובדה שהתרבות המערבית כולה נפרדה במהירות מהמודרניזם ההרמטי של שנות ה-20, מדוע פרוקופייב חש דווקא צורך לשוב לרוסיה במסגרת מסלולו הסגנוני החדש?
העובדות הידועות נתונות לפרשנויות שונות, אם כי לפחות אחת מהן – טענתו של סטרווינסקי כי פרוקופייב חזר לברה"מ מכיוון שלא הצליח להתפרנס במערב – לא עומדת במבחן המציאות. יתכן כי פרוקופייב התמים מבחינה פוליטית ראה בברה"מ את המנגנון התרבותי הדרוש כדי ליצור קהל רחב יותר למוזיקה קלאסית. אך הוא לא הצליח לראות את צרות האופקים וגסות הרוח של פקידי המפלגה הסובייטים שפיקחו על פעילותו המוזיקלית לאחר 1936. כמו מרבית האמנים, פרוקופייב היה אופורטוניסט, ומעולם לא עלתה בדעתו האפשרות שהבירוקרטים אשר פיתו אותו לחזור יעזו לפנות נגדו מתוך התקף קנאה של אדם נחות שסוף סוף הצליח להתגבר על האדם הטוב ממנו.
יתכן מאוד גם שאהבת הזרקורים של פרוקופייב שכנעה אותו לחשוב שדווקא בברה"מ הוא יהיה יכול לחבר אופרות, וחשוב מכך – להעלות אותן על הבמה. עד אז הוא כבר השלים כתיבה של שלוש כאלה – 'המהמר' מאת דוסטוייבסקי (1917), 'אהבה לשלושה תפוזים' (1919) ו'מלאך האש' (1927) – אך אף אחת מהן לא הופקה במערב. לכן המחשבה כי יזכה לסיכוי טוב יותר להצליח במערכת התיאטרון המסובסדת של רוסיה הייתה יכולה להיראות סבירה.[iv]
***
יהיו אשר יהיו הסיבות, פרוקופייב אכן החליט לבסוף לשוב לברה"מ ובמשך זמן קצר פרח תחת המשטר החדש. הוא אף הורשה לטוס בעולם וב-1938 ביקר בארה"ב. אך בהמשך דרכונו הוחרם והוא החל לחוש את העול המוחץ של הלחץ הסטליניסטי ללכת בתלם. למרות שהצליח איכשהו להפיק כמות מפתיעה של מוזיקה איכותית בטרם מותו ב-1953 (באותו היום בו סטלין מת), כולל יצירות כמו הסונטה השביעית לפסנתר (1942) והסימפוניה החמישית בסי במול (1944), הוא נאלץ לבלות זמן רב מדי בעבודה על תעמולה ירודה שהייתה מצופה מכל אמן סובייטי נאמן, ושנותיו האחרונות התאפיינו בעיקר ברדיפה פוליטית ומצב בריאותי מתדרדר.
עם התמוטטות ברה"מ וקץ המלחמה הקרה, נעשו ניסיונות לשקם כמה מהיצירות הפוליטיות יותר של פרוקופייב כמו האופרה 'סמיון קוטקו' (1939) שאף זכתה להפקה מחודשת בפסטיבל בניו-יורק. אך אלה התקבלו לרוב ביחס פושר, ונראה כי לא צפויה בקרוב הערכה מחדש כוללת וביקורתית של יצירות פרוקופייב לאחר 1936.
במקום זאת, אנו צפויים לקבל בעיקר הערכה מחודשת של המחקר לגבי חייו של פרוקופייב תחת המשטר הסובייטי. כיצד הוא התנהל כאשר הזמנים היו קשים? האם היה אמיץ או פחדן? האם הטונים האפלים והטרגיים של יצירות כמו הסימפוניה החמישית או הסונטה הראשונה לכינור (1946) שיקפו מידה גוברת של וידוי מוזיקלי בסגנון שוסטקוביץ' למשל?
שאלות אלה ייענו כנראה בכרך השני של הביוגרפיה מאת דיוויד נייס. אך ללא לקשר לשאלה איזה אדם היה בסופו של דבר סרגיי פרוקופייב, אנחנו כבר יודעים איזה מלחין הוא היה: מודרניסט טונאלי שיצירותיו הפכו טהורות וישירות יותר ככל שהתבגר ומצא את מרכז הכובד הסגנוני שלו. או במילותיו של נייס:
שום משבר יצירתי לא עמד מעל ראשו של פרוקופייב בטרם לקח את ההימור הגדול בשובו לרוסיה ב-1936. זה ברור מכתביו מאותה עת ומן המוזיקה שלו; הוא האמין לחלוטין בכל מה שיצר ופשוט ניסה למצוא אדרת חדשה לביטוי העצמי הלירי שעבר כחוט השני דרך כל חייו כמלחין"
בעוד קריסת הקומוניזם אפשרה לנו להבין טוב יותר את חייו של פרוקופייב, כך קריסת האוונגרד המוזיקלי לאחר מלחמת השנייה הסירה כל מכשול שנותר בדרך להערכת המוזיקה שלו. אין צורך יותר להתנצל אם אתה נהנה מיצירות כמו הקונצ'רטו הראשון לפסנתר או 'רומיאו ויוליה', ואין צורך להעמיד פנים שלא מדובר ביצירות מופת מודרניות, אומנות שהיא "פופולרית" במובן הטוב ביותר של המילה המושמצת הזו. העובדה שהן נכתבו בידי אדם שלא עמד בפיתוי ושילם על כך את המחיר אינה הופכת אותן לאהובות פחות.
***
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' באוקטובר 2003.
[i] ספרו של נייס הושלם בטרם הפרסום של יומני פרוקופייב ב-2002. היומנים שנכתבו במקור בקוד תקציר מתעדים את השנים שבין 1907 ל-1933 וטרם תורגמו לאנגלית.
[ii] כישרונו של פרוקופייב כפסנתרן עשוי להסביר את משיכתו ארוכת השנים למלודיות דיאטוניות, אולי אחד מהסדקים היחידים בשריון הטכני שלו. למרות שאימן את עצמו להלחין הרחק מהפסנתר ולפתח סגנון תזמורתי צבעוני וייחודי, הטקסטורות של יצירותיו התזמורתיות נתפסות לעתים קרובות במונחים "פסנתריים" ולכן עשויות להישמע מגושמות למדי בביצוע של אנסמבל רחב.
[iii] לדיון ביחסים בין תנועת הסטליניזם למהפכה הסגנונית של קופלנד, ראו מאמרי בעניין מינואר 1997.
[iv] למעשה, האופרות של פרוקופייב כשלו מכיוון שלא היה לו חוש מתאים לכתיבה ווקאלית. למרות שהקדיש זמן ואנרגיה רבה לחיבור אופרות לאחר שובו לרוסיה, אף אחת מארבע היצירות שהשלים שם (כולל גרסה בימתית נרחבת ל'מלחמה ושלום' של טולסטוי) לא זכתה להתקבל בקרב קהלים מערביים.
"הוא לא הצליח לראות את צרות האופקים וגסות הרוח של פקידי המפלגה הסובייטים"
נו באמת, הוא ראה מה קרה לשוסטקוביץ' אחרי שסטאלין צפה באופרה שלו "ליידי מקבת' ממחוז מצנסק", אופרה שבה סטאלין אפילו לא היה המושא לביקורת שאליו כיוון המלחין. עם ההבנה המוסיקלית שלו הוא הבין את המצוקה שהייתה לשוסטקוביץ' כשהאחרון כתב את הסימפוניה החמישית שלו (לכאורה יצירה שמתיישרת על פי רוח המפקד, אך המוסיקאים יבינו את המסר הנסתר). אם היה רוצה לברוח מברית המועצות הוא היה נשאר בארצות הברית ב-1938, עובדה שלא עשה זאת…
ואוו! איזה שפה גבוהה! איזה ביטויים! שורות שלמות שלא הבנתי.
כמה מילים על יצירות עם 75,000 צפיות ביוטיוב. (בשעה שלהיט פופ בעברית זוכה לפי 100 צפיות).
ניסיתי להקשיב ליצירה… המלך הוא עירום -זה סתם סידרה של תרועות… החצוצרות תוקעות משהו ואז הכינורות מיללים משהו, ואז כל הכלים ביחד בתרועה עוצמתית דרמטית ואז איזה חליל מצפצף בשקט משהו עדין וחוזר חלילה וזה לא נגמר במשך עשרות דקות… מה זה החרטא הזה?
לא על כל דבר חייבים להגיב…צא ולמד
טוב שסיפרת לנו שלא הבנת שורות שלמות. זה, באמת (אבל ב-א-מ-ת) ממש מעניין, אפילו מרתק! אנא הקפד לומר לנו תמיד מראש מה תבין ומה לא, מה חביב עליך ומה לא, כדי שכ-ו-ל-נ-ו ניישר מיד קו אחר סמכותך המופלגת.