זיכרונות מהאביב של פראג

כאשר האימפריה הסובייטית במזרח אירופה התפוררה לה בשנת 1989, וברה"מ עצמה התפרקה סופית שנתיים לאחר מכן, פרשנים נבונים ציינו כי התפתחויות אלה לא התממשו יש מאין ובין לילה. הן היו תוצאה סופית של אירועים בעלי חשיבות קריטית אשר התפרסו על פני שבעה עשורים של קומוניזם סובייטי. אחד מאותם אירועים אשר בחשיבותו כדאי להיזכר התרחש בראשית השנה הסוערת של 1968, ונודע ברחבי העולם כאביב של פראג.

צ'כוסלובקיה, לפחות על הנייר, לא הייתה נראית באותה העת כמקום שבו יצמח אתגר משמעותי לשלטון הקומוניסטי. מבחינה היסטורית הצ'כים ראו בגרמניה את המדכאת העיקרית שלהם. המערב, במיוחד בריטניה וצרפת, הגישו את צ'כוסלובקיה לנאצים כדי להשיג "שלום בימינו" בשנת 1938. רגשות אנטי-רוסיים מעולם לא רווחו במיוחד במדינה, ולאחר מלחמת העולם השנייה הצ'כים העניקו למפלגה הקומוניסטית קולות רבים יותר בבחירות מאשר כל מדינה אחרת במזרח אירופה. כפי שמארק אלמונד ציין בספרו, צ'כוסלובקיה "הייתה נדמית כמדינה פרו-סובייטית שקטה עמוק לתוך שנות השישים".

אך אימפריות נופלות בדרך כלל באופן מפתיע ומוזר. זרעי הפירוק נטמנים בידי בוני האימפריה בעצמם, כאשר הם כופים את רצונם באיומים של כוח. הכעס מבעבע מתחת לפני השטח. רעיונות של התנגדות חוברים לחזון עבור עתיד טוב יותר ומתפשטים לאיטם. האומץ צובר תאוצה בקרב המדוכאים, ומנהיגות צומחת ממקומות לא-צפויים. מסה קריטית מצטברת והאירועים יוצאים משליטה, ולפתע המשטר שנראה בלתי מנוצח הופך להיסטוריה. כל זה עלול לקחת זמן רב, אך בדיוק כפי שחורבות אימפריות העבר הן רבות מספור, כך גם הזמן מרפא את כל הפצעים.

הקיפאון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה החל להפשיר זמן קצר לאחר שמנהיג המפלגה המזדקן אנטונין נובוטני הועבר לתפקיד הזניח של נשיא בינואר 1968. במקומו עלה עסקן מפלגתי צעיר בשם אלכסנדר דובצ'ק, שהיה נדמה כהימור בטוח מבחינת מוסקבה ונחשב למי שלא אמור לנענע את הסירה. אך באותה העת החלו לנשוב במדינה לחשושים רבים על "רפורמה" להחייאת הכלכלה הצ'כית, שבעבר התחרתה עם העשירות שבכלכלות אירופה אך צללה למיתון עמוק תחת השלטון הסוציאליסטי. כמעט מיד, דובצ'ק צודד ברפורמיסטים והודיע על תוכניות להרחבת חופש הביטוי, אפשרויות להחזיק ברכוש פרטי ועידוד יזמות. הלחץ מצד המחנה הרפורמי, שנתמך בידי הפגנות ציבוריות גדולות, דחף את נובוטני להתפטר מכל תפקידיו הממשלתיים בחודש מארס.

החודשים אפריל, מאי ויוני 1968 הביאו עמם שינוי עוצר נשימה. ביום ה-5 באפריל, המפלגה הקומוניסטית הצ'כית קראה ל"דמוקרטיזציה" של המערכת הפוליטית ופרסמה תוכנית לבחירות עתידיות בהן מפלגות נוספות היו אמורות להתחרות בחופשיות. גם כתבים ועורכים בתקשורת שנשלטה בידי הממשלה הרגישו עידן חדש באוויר והחלו לבטא באופן חופשי את דעתם, הביעו ביקורת על הסוציאליזם ותמכו ברפורמות נוספות. ביום האחד במאי, בו העולם הקומוניסטי נהג לחגוג בשירי הלל את דת המדינה, הצ'כים יצאו בהמוניהם וחגגו ברחובות את החירות החדשה. בפעם הראשונה ברחבי הגוש המזרחי, מוסד הצנזורה בוטל רשמית ב-26 ביוני. העולם צפה בתופעה הצ'כית בתדהמה, ותהה עד מתי הסובייטים יאפשרו לה להימשך.

בעוד אביב החירות של פראג הגיע לשיא פריחתו, בקרמלין לא שקטו על השמרים. בשלהי חודש מאי ביקרה בצ'כוסלובקיה משלחת של בכירי הצבא האדום, וקיימה פגישות תכנון של תרגילים צבאיים במסגרת ברית ורשה. שישה שבועות לאחר מכן, בכירים קומוניסטים מברה"מ, הונגריה, בולגריה, מזרח גרמניה ופולין נפגשו בוורשה ושיגרו לדובצ'ק אזהרה חמורה: "המצב בצ'כוסלובקיה", כך הכריזו, "מסכן את האינטרסים החיוניים של מדינות סוציאליסטיות אחרות".

בראשית חודש אוגוסט המנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב נפגש עם דובצ'ק בברטיסלבה, ופרס בפניו את "דוקטרינת ברז'נייב" שהכריזה בבסיסה: "פעם מדינה סוציאליסטית, תמיד מדינה סוציאליסטית". יחד עם זאת, ברז'נייב התייחס בביטול לאפשרות של פלישה רוסית.

אלא שב-20 באוגוסט, העולם המזועזע חזה באחת הפעולות המכוערות והבוגדניות של עידן המלחמה הקרה. כחצי מיליון חיילים מצבאות ברית ורשה הסתערו על הגבולות הצ'כים, והתקדמו לעבר עיר הבירה ונקודות אסטרטגיות אחרות ברחבי המדינה. תוך שהם עושים את דרכם, החיילים חילקו למקומיים עלונים בהם נטען כי הגיעו ""לעזור למעמד הפועלים ולכל אנשי צ'כוסלובקיה להגן על הישגיהם הסוציאליסטים". עד לסוף החודש, מנהיגי הרפורמות ובראשם דובצ'ק הודחו מכל תפקיד משפיע. צעדי הליברליזציה הכלכלית והפוליטית בוטלו והצנזורה הוטלה מחדש.

מול הכוח הפולש האדיר, הצ'כים השיבו מאבק לא באמצעות קליעים אלא באמצעות הפגנות. המחאה הטרגית ביותר התרחשה ב-16 בינואר 1969, בכיכר ואצלב במרכז העיר פראג. בנקודה המסומנת כיום בצלב עץ קטן ולוחית זיכרון, סטודנט בן עשרים בשם יאן פאלאך הצית את עצמו בלהבות. ההקרבה האישית הזו זיכתה אותו במעמד הקדוש המעונה ביותר של האביב של פראג.

כאשר אחד מדובריו של מנהיג ברה"ב מיכאיל גורבצ'וב נשאל ב-1987 מה ההבדל בין הרפורמות שמוביל גורבצ'וב לבין אלו של האביב בפראג, הוא השיב ביובש: "19 שנים". הרוח שסחפה את האומה הצ'כית ב-1968 לא מתה מעולם; למעשה, היא כבשה לבבות בכל רחבי הגוש אותו הגדיר רונלד רייגן כ"אימפריית הרשע". החירות שיורטה בכוח ב-1968 ניצחה לבסוף ב"מהפכת הקטיפה" של נובמבר 1989, אז השליטה הסובייטית איבדה סופית כל לגיטימציה מוסרית או כוח רצון, והתפוגגה בעוד מיליוני צ'כים רוקדים באושר ברחובות.

אני מודה כי אני חש רגשות אישיים עמוקים לצ'כים האמיצים של 1968. בתור תלמיד בית ספר בן 14 באותה העת, האביב של פראג הצית את דמיוני. ההלם מן הדיווחים הראשונים על הפלישה הסובייטית נותר אחד הזיכרונות החזקים של חיי. בתוך ימים ספורים התאספתי עם מפגינים נוספים בפיטסבורג כדי לדרוש נסיגה מליאה של כוחות ורשה. בכך החלה גם מחויבות ארוכת-שנים לערכי החירות והשוק החופשי. למדתי במהרה שלנופף בשלט זה פשוט לא מספיק כדי להיות אנטי-קומוניסט מוצלח. כדי להביס רודנות, קודם כל עליך להבין את מהות החירות.

למען זכרו של יאן פאלאך, למען העמידה האמיצה של העם הצ'כי ולמען מסר ההתנגדות לרודנות באשר תהיה, אסור לנו לתת לאירועי האביב של פראג לחלוף ללא הרהור במשמעותם וללא הכרת תודה לתרומתם לשחרור הסופי של חצי מיבשת אירופה.

הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: