נגד האיבה המוכרזת והתוקפנות האפשרית של אויבינו, דרוש לישראל כל כוח הרתעה אפשרי
מאמר זה מאת מנחם בגין ראה אור לראשונה בעיתון 'היום' ביום ה-11 במרץ 1966. אנו מודים למרכז מורשת מנחם בגין על האישור לפרסומו במסגרת ציון יום השנה ה-30 למותו.
***
עולמנו עומד על בלימה. תרתי משמע. הבורא תלה ארץ על בלימה, ואילו מי שנברא בצלמו מסוגל להחזירה לתוהו ובוהו. בבלימה ההדדית של כוח ההשמדה, אשר כמוהו לא היה בידי אנוש מימי בראשית, תלוי המשך החיים וצמיחתם.
במידה שעדיין ניתן לחלק את האנושות לשני מחנות, יכול כל אחד להשמיד את יריבו, ומשום כך לא ישמיד איש את רעהו. מבחינתן של שתי המעצמות הגרעיניות העיקריות, אמריקה ורוסיה, אין עוד תועלת, או תוחלת, במחשבה, של מהלומת חיסול קודמת. חיסול לא יהיה, חלק עצום של הכוח הגרעיני נמצא, משני עברי הפחת והפחד, לא רק מפוזר על פני הקרקע אלא גם חבוי בעמקי בטנה, לא רק על פני המים אלא גם מתחתם. מובטחת לה, איפוא, למדינה התוקפת, מהלומה חוזרת. אך למשחית לא ייאמר עדיין הרף. עודן מובטחות, ותרבינה, המהלומות החוזרות. מכל צד. כך הגענו, בלשון התקופה המוזרה, לחישוב מספר ההשמדות האפשרי. אמריקה, אומרים, מסוגלת להשמיד את רוסיה מספר פעמים כפול, מכפי שרוסיה יכולה להשמיד את אמריקה. והן "להשמיד" מספיק פעם אחת בלבד. נסתרות הן דרכי ההשגחה העליונה. גם בריבוי הזה צפונה הבלימה המצילה.
יש גם ריבוי גרעיני אחר. עוד לפני עשרים שנה היתה מעצמה אחת בלבד בעלת הסוד והיכולת של ייצור פצצות אטומיות. נוספו עליה, בתקופה כה קצרה, שתי מעצמות במערב ושתיים במזרח. ודאי, הכמויות, העומדות לרשותן של כל אחת מחמש המדינות האטומיות, שונות הן. אבל בשטח זה, כמות מסויימת, המגיעה לכושר השמדה, ולו אחת "בלבד", הופכת לאיכות חדשה, ביחס לכל כלי נשק אחר, הקרוי מקובל. האם גם בתפוצה זו של הנשק הגרעיני ישנה הבלימה הפודה ממוות?
עם שאלה זו יש לפנות למזרח. איש לא יעלה על דעתו כי הנשק הגרעיני, הנמצא בידי אנגליה או צרפת, יופנה אי-פעם מערבה, או יופעל "מעצמו" מזרחה. אבל מה על סין? נשער בנפשותינו, כי היא עודנה בעלת ברית, אידיאולוגית, מדינית וצבאית, של רוסיה. גם המאגר הגרעיני המשותף של שתי מעצמות אלו לא היה מבטל את כושר המהלומות החוזרות של ארצות הברית ובעלי בריתה. יתכן, כי בתנאים כאלה היתה קמה סכנה אחרת. "המטריה" האטומית המשותפת הרוסית-סינית היתה אולי מאפשרת לכוחותיהן המקובלים להתקדם בכיוונים שונים. אבל עובדה היא כי בין פקין ובין מוסקבה חלה היפרדות מוחלטת בכל השטחים. איומיה בכוח של סין אינם מופנים עוד כלפי אמריקה בלבד. כך שבה וקמה הבלימה המיטיבה לא רק בין מזרח למערב, אלא גם בתוך המזרח עצמו.
***
יש, בתוך החמישיה האטומית, הטוענים, כי אין עוד להוסיף עליה. יתכן, הם אומרים, כי מוטב היה, לו אך שתי מעצמות בלבד היו מחזיקות בנשק זה, על מנת שלא להפעילו לעולמים. אך מאחר שלהשערה זו אין עוד סימוכין במציאות, יש, לפחות, להקיף בחומה, לאו דוקא סינית, את מועדון החמישה. אם צרה היא, בה דיינו.
אין להתעלם מן החרדה הכנה מפני תפוצתו של נשק השמדה. הסכסוכים בין העמים לא תמו בימינו; להיפך, הם רבים והולכים. המלחמות, הקרויות מקומיות, הן אכזריות גם אם הן מתנהלות בכלי נשק המכונים קונבנציונליים. אך מה היה קורה, באיזור זה או אחר, לו על הכלים הישנים היו נוספות אי אלו פצצות אטומיות "קטנות", הקרויות טקטיות? (פצצות גדולות מתכבדות בשם אסטרטגיות). הסכנה בהפעלתן צפויה לא רק לתושבי האיזור. כרוכה בה אימת הקרינה, שאינה מתחשבת בעמודי גבול דוממים. אין גם לשכוח סכנה אחרת. האדם נוטה להתרגל, לטוב או לרע. המחשבה על הפעלה נוספת, אחרי הירושימה ונגסקי, של נשק אטומי מחרידה, כמובן כל לב, אבל אחר השימוש הנוסף, "הטקטי", המקומי, היו מתחילים להתרגל. המחשבה עלולה לחזור ועמה המעשה הנורא. החששות הם, איפוא, מוצדקים לחלוטין.
לא כן, הנימוקים. דוברים מסויימים של מעצמות אטומיות, טוענים לרגש האחריות המיוחד הפועם בלבם של שליטיהן. חזקה, הם אומרים לנו, על מדינאים, החולשים על מעצמות גדולות, כי לא יתנו את הצוו המאמלל להטיל את האטום המשמיד. לא כן אלה הניצבים בראשן של מדינות קטנות. הללו עלולים לגלות פחות אחריות ותבונה; בפזיזותם האפשרית הסכנה.
להבדלה זו בין שטח לבין תבונה, בין כוח לבין שכל, בין ריבוי אוכלוסין לבין מיעוט באחריות – אין כל יסוד. עינינו ראו את נוויל צ'מברלין בבריטניה, את הארדינג וקלידיג' בבית הלבן בוושינגטון, ולהבדיל, את סטלין בקרמלין של מוסקבה. לעומת תועים וריקים ועריצים, אשר עמים גדולים הולידום, צמחו, מקרב אומות קטנות, מדינאים אדירי תבונה ורבי אחריות. מקרב עמנו המפוזר עלו הרצך, נורדוי, וז'בוטינסקי; העם הצ'כי הוליד את מסריק; בפיידמונטי הקטנטונת גדל קאבור, שתימרן, בהצלחה רבה, בין שני קיסרים אדירים, בני תקופתו. רשימת העמים הקטנים, מהם יצאו מדינאים גדולים, ארוכה היא, אולי לא פחות, מרשימת העמים הגדולים שהולידו מדינאים קטנים.
מבחני האחריות, גם לנשק גרעיני, שונים הם. מדוע, למשל, כה קשה היא ההתנגדות, לא רק במזרח אלא גם במערב, למתן נשק זה בידי הגרמנים? לשאלה זו ניתן להשיב בנימוקים מדיניים רבים. הגרמנים לא השלימו עם המחיר, שהיה עליהם לשלם, החל ממאי 1945, בעד תריסר השנים, בהן הם הלכו, רובם ככולם, אחרי התגלמות הרשע בימינו. נציגיהם ודובריהם אומרים במפורש, כי שאיפתה הקבועה של גרמניה היא להחזיר לעצמה את אשר נלקח ממנה, על פי הצדק ההיסטורי, על ידי הרוסים, הפולנים והצ'כים. וסכסוך מזויין אפשרי בלבה של אירופה אינו כסכסוך בקצה, הצפוני או הדרומי, של אסיה. בקוריאה, על אף ההתערבות הסינית, אותרה האש וכובתה; בוויטנאם עדיין אין התערבות סינית ישירה, ואופיה המקומי של המלחמה נקבע, עד עתה, על ידי השנים הרבות, בהן היא נערכת. לא כן כל דחף גרמני חדש מזרחה. פירושו, ממש מן הרגע הראשון; מלחמה בין-מעצמתית כללית. כל העמים רוצים למנוע אפשרות של שואה כזו. מכאן ההתנגדות, העקשנית, לא רק בוורשה ובמוסקבה אלא גם בפריז ובלונדון. לכל צורה של זיונה האטומי של גרמניה.
אולם אם יש את נפשנו להביא לידי תמצית מסכמת את נימוקי ההתנגדות הזאת, אשר אנחנו, היהודים, חייבים להיות בין נושאיה, נאמר, ונשנן, כי עם האחראי לפתרון הסופי, אסור שיינתן בידיו הנשק הסופי.
***
על עמים אחרים, גדולים וקטנים, דברנו בפרקים הקודמים. הגיע תורה של ישראל. לאחרונה נתפרסמו בחוץ לארץ ידיעות, לפיהם יכול שיהיה לנו, באחד הימים, כושר, לא רק הילכתי, לייצר נשק אטומי. נוכח ידיעות אלו, המלווה בקריאה המקובלת נגד תפוצה (Proliferation) של נשק זה מחוץ למחזיקים בו, יש להבהיר שתי שאלות.
הראשונה היא, האם ישראל, במצבה המיוחד, עלולה להיות זקוקה לכוח הרתעה כזה, הנוצר, בידוע, על-מנת שלא להשתמש בו. לשאלה זו אפשר לתת תשובה הילכתית או מעשית. להלכה, לא יתכן פקפוק ביחס לצורך. הוא נקבע על-ידי יחסי הכוחות, הקיימים והמתפתחים, בינינו ובין אויבינו. אם המערב נימק, מבחינה מוסרית, את הכורח להחזיק ולפתח נשק אטומי משום העליונות, בכוח האדם, של המזרח, על אחת כמה וכמה אנחנו לגבי אויבינו. רבים הם מאתנו: והם יהיו, באופן יחסי, עוד יותר רבים בעתיד. אם חשש המערב מפני החיל המשולב של המדינות הקומוניסטיות פן ישטפהו; ואם הוא מוסיף לחשוש מפני חילותיה של סין, איך נעלים אנחנו עין מן הפער העצום, המוסיף להתרחב, בינינו ובין המון אויבינו? כוח ההרתעה, אומרים אנשי המערב, העומד לרשותנו הוא הבולם את התוקפנות האפשרית; משום כך, הם מוסיפים, לא נסכים בשום אופן לפירוק נשק אטומי בלבד. פירוק נשק כללי, מוחלט, ניחא. אבל על כך, כידוע, מדברים בג'נבה למעלה משלושים שנה; ומכל הצעת פירוק יוצאת תוספת זיון. אין צריך לומר, כי נימוקי המערב כלפי המזרח חלים, ביתר שאת, על ישראל לגבי אויביה.
עוד יותר משכנעת נראית התשובה המעשית. מצרים, כבר רכשה לעצמה, בעיקר, בעזרת מדענים גרמניים, טילים לטווח בינוני, אשר לנו ארוך הוא. מטרתו הישירה היא להרכיב על טילים אלה ראשי חץ כימיים והם, על פי דעת מומחים, מסוכנים מאד. במה ניתן להרתיע אויב מפני שמוש באמצעי קטילה המונית אלה? אדרבא, יבואו בעלי תודעת ההרתעה, מקצות תבל, ויגידו לנו נסיונם ופתרונם. איננו מבקשים מהם עצות טובות; אנו מצפים מהם שיבהירו לנו את דרכם שלהם. נתבונן, נלמד ונדע.
השאלה השניה היא, אם ישראל זכאית לכך שיהיה לה כושר בלימה גרעיני. כולם אין גם אנו מודאגים מפני האפשרות של תפוצת בנשק האטומי בחלקי תבל שונים? אומנם כן, מודאגים אנחנו, אבל אם מישהו מביא בפנינו את הדוגמא של הודו ופקיסטן, הרינו מבקשים ממנו שלא יסנוור עינינו בברק השוואה מטעה. אומנם, יש בין שתי מדינות אלו סכסוך, שפתרונו אינו נראה לעין. בגלל קשמיר היו התנגשויות דמים בין שני העמים. על סמך עובדות אלו, אומרים לנו, כי אם אויבים מושבעים אלה אינם מיצרים, או רוכשים, אלא נשק מקובל, מה לכם הישראלים, כי תשימו, מבטחכם בכוח הרתעה נוסף?
ההשוואה אינה תופסת. הודו מעולם לא איימה בהשמדת שכנתה המוסלמית ופקיסטן מעולם לא תבעה את הכחדתה של הודו הגדולה ממנה. הן עוד בודאי יוסיפו לריב על פלך קשמיר, אבל רצונן המשותף הוא לחיות זו לצד שכנתה.
לא כן מדינות ערב לגבי ישראל. הן אומרות במפורש, כל אחת לחוד וכולן יחד, כי תכלית מדיניותן ומטרת הזדיינותן היא להלום בישראל כדי להביא להיעלמותה. אויב אחד קורא למלחמה מידית נגדנו; שני רואה צורך במלחמת מנע עלינו, כולם יחד טוענים, כי המלחמה בישראל בלתי נמנעת. מי שייעץ לנו לזלזל בהודעות אלו, אנו נעוץ לו שלא יזלזל בתבונתנו ובאחריותנו. דרוש לנו כל כוח הרתעה אפשרי נגד האיבה המוכרזת והתוקפנות האפשרית של אויבנו.
דאגה מפני תפוצת הנשק הגרעיני? גם אנו שותפים לה. אבל מצבה של ישראל, אין דומה לו בעולם כולו. מה שאסור כלפי כל מדינה אחרת, הותר כלפיה. מה שאינו מאיים על שום מדינה, צפוי לה, לו חס וחלילה היו אויביה מבצעים זממם. היכן הזכות המוסרית לטעון, כי לעם, העומד מול אויבים וסכנות כאלה, אין זכות לנשק מרתיע או מגן כלשהו?
לא לנו לומר, אם מדעני ישראל כבר מסוגלים להשתמש באנרגיה אטומית למטרות שונות. אבל אם יהיה לאל שכלם וידם להעמיד גרעין לרשותו של שומר ישראל, תבוא הבריכה על השכל הטוב ועל היד החרוצה. אין ישראל צריכה להראות עצמה "חשודה", המבקשת טיהור מן החשד על ידי פיקוח מוזמן או מוטל. המדובר הוא בחיינו. ועליהם אל יחליט איש זולתנו, או במקומנו, כי יש לנו נסיון שלא נשכחהו לעולמים.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
מעניין וחשוב. תודה
הנשיא ג'ו ביידן יכריח את ישראל לפתוח במתקפת מנע נגד איראן על ידי הצעת למשטר האיראני הסכם גרעין חדש שיבטיח לו פיתוח נשק גרעיני, דבר שישראל ושכנותיה הערביות הסוניות אינן יכולות לאפשר ולשרוד.
תנאי העסקה החדשה הודלפו במהלך השבועות האחרונים, כאשר המשא ומתן האמריקאי התפטר במחאה. הם לא מציעים חזרה לעסקת איראן הישנה, מתקופת אובמה, שהיתה גרועה מספיק: הם הרבה יותר חלשים, והרבה יותר גרועים.
העסקה החדשה, על פי פקיד מחלקת המדינה לשעבר, גבריאל נורוניה, תעניק לאיראן גישה ל-90 מיליארד דולר ברזרבות מטבע חוץ, בתוספת 50-55 מיליארד דולר מדי שנה ברווחי יצוא נפט.
היא גם תעניק לאייטולות 7 מיליארד דולר כופר עבור שבויים אמריקאים, והיא תסיר את הסנקציות של כמה מהטרוריסטים הגרועים בעולם, כולל משמרות המהפכה של איראן. יתרה מכך, תנאיה יפוג במשך תשע שנים, גם כאשר תנאי העסקה הקודמת כבר החלו לפוג.
המשמעות היא שאיראן תופיע בסוף ההסכם כמעצמה גרעינית – בדיוק כפי שיכולה להיות במסגרת ההסכם הישן, וזו הייתה כל הסיבה שישראל התנגדה לו בגלוי, ומדינות ערב הסוניות התנגדו לו בשתיקה.
הבית הלבן דבק בקו התעמולה לפיו תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה (JCPOA) – היא אף פעם לא הייתה עסקה – עצרה את איראן מלפתח נשק גרעיני. אנו יודעים, מתיקים מודיעיניים שנתפסו על ידי ישראל, שאיראן מעולם לא ויתרה על המטרה הזו.
כן, איראן האיצה את מחקר הגרעין שלה לאחר שהנשיא דונלד טראמפ משך את ארה"ב מההסכם עם איראן ב-2018. אבל הוא לא פשוט התרחק מההסכם: הוא היכה את המשטר בסנקציות מוחצות, הן על תוכנית הגרעין והן בשלה. טרור והפרות זכויות אדם. הוא הורה על תקיפה אווירית שהרגה את הגנרל האיראני קאסם סולימאני, המוח של מלחמות הטרור של איראן ברחבי המזרח התיכון. המשטר בקושי הגיב תגובה; זה היה חלש וחסר כסף.
מה שטראמפ הבין, וצוות אובמה-ביידן מסרב להבין, הוא שהמשטר האיראני הוא הבעיה העיקרית. בלי להמשיך – ולמעשה, תוך התנגדות פומבית – לאסטרטגיה של "שינוי משטר", טראמפ יצר את התנאים שבהם המשטר האיראני לא יוכל לשרוד זמן רב יותר.
ללא דיקטטורה תיאוקרטית לוחמת במקום, איראן לא תאיים עוד על שכנותיה; אין לה אינטרס טבעי בעימות איתם, ואין לה צורך הגנתי בנשק גרעיני.
אובמה שמר על המשטר האיראני – גם כשהאיראנים קמו במהפכה הירוקה ב-2009 – כי הוא בטיפשות ראה במשטר כוח מייצב פוטנציאלי באזור. אם איראן הייתה מוכנה למלא את הוואקום, כך הלכה החשיבה, ארה"ב תוכל לצאת מעיראק ומאפגניסטן מבלי להביט לאחור.
הוא לא ראה שהמשטר האיראני קיים כדי לערער את היציבות בשכנותיו, שהוא לא ממשלה אלא תנועה "מהפכנית" הזקוקה תמידית לסערה כדי להצדיק את שלטונה המתמשך.
לביידן אין אשליות אסטרטגיות גדולות כאלה. הוא חוזר לעסקת איראן פשוט כי טראמפ עזב אותה.
הצוות של ביידן, שהם אותם "מומחים" חסרי יכולת שניהלו משא ומתן על ה-JCPOA, לקחו זאת באופן אישי כאשר טראמפ סיים את מה שאמור היה להיות הישג מדיניות החוץ "החתימה" של אובמה. הם מונחים באיראן, כמו בכל תחומי מדיניות החוץ האחרים, על ידי האמונה שאם טראמפ עשה זאת, זה בוודאי היה שגוי – וזו הסיבה שהם נכשלים בצורה עגומה, ברחבי העולם.
הם נכשלו באוקראינה בגלל שנכשלו באפגניסטן, ובגלל שבידן הבהיר מראש שהוא לא ישתמש בכוח אם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יפלוש.
אולי טראמפ גם לא היה משתמש בכוח באוקראינה, אבל הוא היה ממשיך לנחש את פוטין – במיוחד אחרי מה שקרה לסולימאני. חוסר חיזוי, בשילוב עם רצון מוכח להשתמש בכוח במסגרות אחרות, היו נכסים אסטרטגיים ששמרו על ביטחון ארה"ב ובעלות בריתה. לבידן אין יכולת להרתיע אף אחד.
הלקח שישראל וחברים פגיעים אחרים שאינם בנאט"ו, כמו טייוואן, לוקחים מאוקראינה הוא שאם תותקפים, או סתם מאוימים, על ידי מעצמה עוינת, שאר העולם לא יעשה שום דבר כדי לעזור לך.
תיאורטית, ארה"ב תעזור להגן על ישראל מפני איראן, אבל ממשל אובמה ערער בכוונה את ההגנה העצמית של ישראל נגד איראן על ידי הדלפת תוכניות תקיפה ישראליות פוטנציאליות לתקשורת. ישראל יכלה לסמוך על המחויבות של טראמפ; לא כך, של ביידן.
אז אין אלטרנטיבה. או שישראל צריכה לאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית, ולחיות בפחד מהיום שבו תהפוך לאוקראינה הבאה; או שהיא צריכה להוציא את המשטר תחילה, תוך סיכון התקפות תגמול של חיזבאללה וארגוני טרור פלסטיניים הנתמכים על ידי איראן.
הנחמה היחידה היא שבזכות ההתלהמות של אובמה וביידן, מדינות ערב הסוניות, הרואות גם באיראן איום, מיושרות באופן מלא עם ישראל.
המלחמה מגיעה.
אכן, מלחמה היא הדבר היחיד שההסכם החדש עם איראן יבטיח.
לאבי,
אתה באמת חושב שממשלה התלויה ברע״מ, מרץ והעבודה תצא למלחמת מנע?
הצחקת.
אחי, זה לא צריך לקרות בתקופת הממשלה הזאת.
ארה"ב היא המדינה הכי מסוכנת בעולם ומייצרת את הקונפליקטים הכי נוראיים בגלל טיפשות מימשליה השונים.
נראה לי שכדאי להזכיר כמה עובדות מההיסטוריה.
נשק גרעיני יש לישראל, לפי מקורות זרים, בזכות דוד בן גוריון כראש ממשלה ושר ביטחון ובזכות שמעון פרס, כמנכ"ל משרד הביטחון.
כן, בן גוריון מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, ופרס שהוכתר כבוגד על ידי המוני מפגינים ימניים.
שני ראשי ממשלה יצאו לתקיפה מסוכנת כדי להסיר איום גרעיני:
מנחם בגין ב-1981, ואהוד אולמרט ב-2006. אולמרט, שגם הוא הוכתר כשמאלן מסוכן על ידי אנשי ימין.
בנימין נתניהו לא יצא לאף פעולה צבאית רחבה כדי להגן על מדינת ישראל.
נטייתו הטבעית היא לא לקחת סיכונים.
אפילו מול חמאס הוא לא נטל סיכונים, והגביל את צה"ל שלא לפגוע בשלטון החמאס בכל המבצעים בעשות האחרון.
חשבתי שיהיה טוב להזכר בהיסטוריה.
מסתבר שרוב המנהיגים שלקחו החלטות אמיצות בנושא גרעין לא היו בצד הימני של המפה. ככה יצא.
הגעת עד למאמר ישן של מנחם בגין כדי לשקר על אדם אחר שלא קשור לטקסט ולא מוזכר בטקסט. שמאלנים זה באמת משהו מיוחד