בשיא משבר בינלאומי דרמטי, רה"מ הבריטית לא נשברה מול לחץ מבית ומחוץ והדגימה מנהיגות ומדינאות נחושה
לפני ארבעה עשורים, קבוצת איים קטנה לחופי ארגנטינה הפכה למוקד משבר שהגדיר את המנהיגות הפוליטית של ראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר. במשך כעשרה שבועות, מה-2 באפריל ועד ל14 ביוני 1982, בריטניה לחמה את מלחמת פוקלנד: השבת הריבונות הבריטים באיים מול התוקפנות מצד החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה.
אך הניצחון היה רחוק מלהיות ידוע מראש. לאחר שנחלש בשל קיצוצים בתקציב ולא עמד במבחן אמיתי מאז מלחמת העולם השנייה, הצבא הבריטי לא היה מוכן לנהל קרבות במרחק 12 אלף קילומטרים מהבית. למעשה, מלחמת פוקלנד יצרה את האתגר המשמעותי ביותר למנהיגות של תאצ'ר מאז החלה לכהן כראש ממשלה ב-1979.
המלחמה עבורה הייתה מורכבת משתי חזיתות: ראשית, הקרב בתוך ממשלתה שלה כדי לקבוע את אופי התגובה הבריטית; ושנית, תחרות מול הידידה הקרובה ביותר, ארה"ב, שהאינטרסים שלה באזור התנגשו עם אלו הבריטיים. משמעות הפסד בכל אחת מהחזיתות הייתה התמוטטות הממשלה. האופן בו מרגרט תאצ'ר התמודדה עם האתגרים האלה והתגברה עליהם היווה הן תוכחה מוחלטת לגישה התבוסתנית, והן דוגמה למדינאות מוצלחת בעידן של מנהיגות פגומה ולא-מתפקדת.
סינתיה קרופורד, העוזרת האישית של תאצ'ר, הייתה עמה בערב יום רביעי, ה-31 במרץ, כאשר הגיעו הדיווחים על ספינות ארגנטינאיות המתקרבות במהירות לאיים, בהם התגוררו כ-1,500 אזרחים בריטים. היא זוכרת את הרגע בבירור, כ"אחד הימים הגרועים ביותר" בתקופת שלטון תאצ'ר.
יועציה של ראש הממשלה, הסבירה קרופורד, היו מוכנים להודות בתבוסה לפני שנורתה ירייה אחת. כאשר תאצ'ר פגשה מאוחר יותר באותו לילה כמה שרים ובכירים במשרד החוץ, מצב הרוח היה עגום. "מה אנחנו יכולים לעשות?", שאלה את הגברים שהתאספו בחדר. התגובה, כך מספרת קרופורד, הייתה שתיקה רועמת. תאצ'ר הייתה מתוסכלת, בלשון המעטה. מי שלבסוף שבר את השתיקה היה הנרי ליץ', מפקד הצי המלכותי. "אני יכול לארגן כוח משימה של משחתות, פריגטות, ספינות נחיתה וסיוע… הוא יכול להיות מוכן ליציאה בתוך 48 שעות", אמר.
צ'רלס מור, מחבר הביוגרפיה המוסמכת של תאצ'ר, ציין כי ליץ', אשר הגיע "בתלבושת מדים מלאה", פילס את דרכו לישיבה החשובה "ואמר לה: 'אנחנו יכולים – וצריכים – לכבוש מחדש את האיים". ההחלטיות שהפגין עודדה את תאצ'ר. כפי ששחזרה מאוחר יותר: "כעת לזעם ולנחישות שלי נוספו תחושות הקלה וביטחון".
אך ממשלת תאצ'ר חסרה יציבות וכיוון מוגדר בעוד בריטניה נכנסה לסכסוך. בית הנבחרים האשים את משרד החוץ ברשלנות בשל כישלונו להזהיר את ראש הממשלה מפני הפלישה המתקרבת. מיד לאחר היוודע החדשות על המתקפה הארגנטינית, שורת בכירים התפטרו מתפקידיהם, ואילצו את תאצ'ר למצוא בחופזה מחליפים. חברו הפרלמנט הטילו ספק ביכולת הממשלה לנהל את הסכסוך המתפרץ ופתחו בקמפיין הדורש אחריות מראשיה; קבינט המלחמה עמד תחת לחץ אדיר. מול כל אלה תאצ'ר פעלה באופן מתודי, ואספה את הצוות המתאים (למעט אדם אחד) אשר שירת אותה היטב במהלך המשבר.
למרות שנהנתה מיחסים קרובים עם הנשיא רונלד רייגן, האינטרסים האמריקנים בדרום היבשת עמדו בסתירה לסדר העדיפויות הביטחוני והלאומי של בריטניה. במהלך משבר פוקלנד מערכת היחסים המיוחדת בין שתי המדינות עמדה למבחן, והגיעה כמעט לנקודת שבירה.
מזכיר המדינה אלכסנדר הייג העכיר עוד יותר את המצב עם סגנונו הדיפלומטי השחצני והדוגמטי. חלון ההזדמנויות למשא ומתן, שנפתח עם שיגור כוח המשימה הבריטי והיה אמור להיסגר עם הגעתו לחופי איי ג'ורג'יה בדרום האוקיינוס האטלנטי, נקבע ל-21 ימים. הבריטים הזמינו את הייג להשתתף במאמץ המדיני. תאצ'ר סיפרה על תגובתו:
הבהרנו לו היטב – והוא מצדו הסכים שזה הקו בו אנו צריכים לנקוט – כי הוא אינו מוזמן ללונדון כמתווך אלא כחבר ובן-ברית, ובמטרה לדון בדרך בה ארה"ב תוכל לתמוך באופן היעיל ביותר במאמצינו להבטיח נסיגה ארגנטינית מפוקלנד"
קרופורד סיפרה לי כי למרות שתאצ'ר שמרה על יחסי ידידות עם הייג, הוא "הרגיז אותה מאוד והתקשורת ביניהם הייתה לא קלה". למעשה, נראה כי מזכיר המדינה מתעלם כמעט לחלוטין מן האינטרסים הבריטיים ומתעקש שהתפשרות על ביטחון תושבי האיים היא הפתרון היחיד לסכסוך.
כך לפחות נראה המצב מבחינת מרק וורטינגטון, שהיה אז יועץ מדיני לתאצ'ר. הוא תיאר את הצעותיו של הייג כ"מעורפלות" וחסרות את הבהירות והדיוק שראש הממשלה דרשה. מנקודת מבטה של תאצ'ר, כך הסביר וורטינגטון, "שום תוכנית שלום לא הייתה מקובלת אלמלא ארגנטינה תיסוג נסיגה מלאה". היא הבהירה היטב שלא תהסס להשתמש בכוח ושכל תגובה צבאית לתוקפנות ופרובוקציות היא מוצדקת.
הצעת השלום הסופית מטעם הייג נחתה על שולחנה של תאצ'ר ב-24 באפריל, ארבעה ימים לאחר שקבינט המלחמה אישר לכוח המשימה לכבוש מחדש את איי ג'ורג'יה הדרומית, והיא עמדה בסתירה למטרה הבריטית של שחזור הריבונות בפוקלנד. בשיחות פרטיות, תאצ'ר הגדירה בגינוי את הטויטה האמריקנית "כניעה בהסכמה".
כדי לסבך את העניינים עוד יותר, פרנסיס פים שהיה שר החוץ הבריטי תמך דווקא בהייג והתנגד למדיניות של ראש ממשלתו. תאצ'ר הייתה מזועזעת. "האם פרנסיס מבין את עומק הוויתור שלו?", שאלה והוסיפה: "למרות שהבעתי את עמדתי הברורה באותו בוקר [ה-24 באפריל], פרנסיס הציג בפני קבינט המלחמה נייר עמדה הממליץ לקבל את התנאים האמריקנים". היא ציינה בזיכרונותיה כיצד "חמש שעות של הכנה" ו"מעבר על כל סעיף" חשפו את הניסוחים המתפתלים של הייג וסייעו לה לזכות בתמיכת הקבינט מול פים המסויג.
האינטרסים הכלכליים והמדיניים של ארה"ב באמריקה הלטינית, ברקע ההשפעה הקומוניסטית באזור, אילצו את רייגן לנקוט בקו דיפלומטי מסובך. כפי שקרופורד מתארת, תאצ'ר מצאה את עצמה במגננה במשך כל הסכסוך. יותר מפעם אחת, סיפרה לי קרופורד, ראש הממשלה הייתה "מאוכזבת קשות ונוקשה מאוד בשיחות".
רייגן לחץ על תאצ'ר לשקול סבב נוסף של הצעות מטעם הייג שהיו עשויות להיות לתחושתו לקסום יותר לארגנטינים, שכבר הפעילו את צבאם במלוא הכוח. במסמך מסווג שפורסם לפני מספר שנים (אך מעולם לא נשלח ליעדו), תאצ'ר כתבה לרייגן כי היא דוחה על הסף את הצעותיו ופנתה לאידיאלים הדמוקרטיים המשותפים לשניים:
יתכן כי כעת תבין מדוע אני מודאגת כל כך בעניין. העובדה שמערכת היחסים המסורתית שלנו, בשמה אני עדיין נשבעת אמונים, הביאה אותי ואת האנשים שאני מייצגת לעימות עם עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, נשמעת בלתי-אפשרית בזמן שאתה בבית הלבן ואני ברחוב דאונינג 10. גם אני הייתי רוצה בפתרון של שלום, אך במציאות עלינו להיאבק מאבק דיפלומטי נחוש יותר עבור תושבי פוקלנד, ועבור אחרים העשויים לזכות ליחס דומה אם נכשל בכך"
הנה לכם הצצה מעניינת להלך רוחה של תאצ'ר באותם ימים: ידידותה עם רייגן הייתה עשויה לעמוד בסתירה לערכיה הדמוקרטיים.
נחישותה להדוף את התוקפנות הארגנטינית, יחד עם ההכרעה הצבאית המוצלחת, שינתה את תפיסת רבים מהאמריקנים לגבי המלחמה, כולל את זו של רונלד רייגן. שבוע ימים לפני תום הקרבות, כאשר הניצחון הבריטי כבר הובטח למעשה, רייגן נאם בפני הפרלמנט בלונדון ודיבר אודות ניצחון הדמוקרטיה על הקומוניזם. הוא כלל את מלחמת פוקלנד כחלק מדבריו על התקדמות הדמוקרטיה בעולם.
"באיים רחוקים באוקיינוס האטלנטי גברים צעירים נלחמים עבור בריטניה", הוא סיפר לקהל. "הם נלחמים עבור מטרה – בשם האמונה כי אסור לאפשר לתוקפנות צבאית להצליח, והאמונה כי העם חייב להשתתף בהחלטות הממשלה, החלטות הממשלה תחת שלטון החוק".
תאצ'ר הדגימה את יכולתה להוביל בזמן משבר באמצעות איזון בין עקרונות לבין זהירות. בגישתה אל העימות בפוקלנד, היא דבקה בחזון המוסרי הדמוקרטי: לשחרר את האיים מרודנות ולכונן מחדש שלטון עצמי. יחד עם זאת, היא לא הייתה אידיאולגית פזיזה. "במהלך כל התקופה היא שמרה על קור רוח", סיפר לי וורטינגטון, "ותמיד העריכה מה ניתן לעשות מבחינה מציאותית".
ולשם כך היא עבדה ללא הפסקה. "תאצ'ר לא ישנה, מלבד תנומות קצרות פה ושם", אומרת קרופורד, "ותמיד לבשה בגדים רשמיים כדי להיות מוכנה לכל תרחיש אפשרי". בשונה מרוב המעורבים במשבר פוקלנד, תאצ'ר חלקה מערכת יחסים חברית עם קרופורד שאפשרה לה מבט אינטימי על הלחצים שפעלו על ראש הממשלה מכל הצדדים ובמשך ימים ארוכים. במשך כל הזמן הזה, היא מספרת, תאצ'ר "הייתה חזקה כפלדה".
כאשר הדגלים הלבנים התנופפו מעל פורט סטנלי לפני ארבעים שנה, מסמנים את התבוסה הארגנטינית, המורשת של גברת הברזל התקבעה לנצח. בשיאו של האקלים הפוליטי הזועף בימינו, אנשי ימין צעירים, ובמיוחד נשים צעירות, ממשיכים וממשיכות לשאוב השראה ממרגרט תאצ'ר – מדינאית בעלת חוש פוליטי חד ומצפן מוסרי ברור, מנהיגה שלא שנשברה בזמן משבר, כל הדרך לניצחון.
המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
ציטוטים מתוך המאמר:
"מה אנחנו יכולים לעשות?", שאלה את הגברים שהתאספו בחדר
אנשי ימין צעירים, ובמיוחד נשים צעירות, ממשיכים וממשיכות לשאוב השראה ממרגרט תאצ'ר – מדינאית בעלת חוש פוליטי חד ומצפן מוסרי ברור, מנהיגה שלא שנשברה בזמן משבר, כל הדרך לניצחון
האם העובדה שהנוכחים בחדר היו גברים שלכאורה "היו מוכנים להודות בתבוסה לפני שנורתה ירייה אחת" רלוונטית לתיפקודה של תאצ'ר?
ומה הרלוונטיות של "במיוחד נשים צעירות" כלומר ההדגש, למערכה על איי פוקלנד?
למה הכותבת לא התייחסה לתיפקוד העלוב של הצבא הבריטי באותו הזמן? הסיבה היחידה שהבריטים ניצחו היא שהצבא הארגנטינאי היה רבה הרבה יותר גרוע.
מכל המאמר זה מה שמפריע לך?
נודניק
נדנד נדנד נדנד עלה ורד
האם אתה מכיר את המלחמה ההיא? את האנשים משני הצדדים שהשפיעו על המלחמה?
או שאולי טעיתי והייתי צריך להתייחס אלייך כ"את"?
האם יש לך תרומה כתגובה למאמר?