ישראל בין הפסחים

פרופ' רות וייס שימשה במשך יותר מארבעה עשורים כחוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטאות הרווארד ומקגיל. מאמר זה פרי עטה פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' בדצמבר 1989

***

נס הפסח התחדש עבור משפחתי כאשר הוריי החליטו לערוך סדר משלהם בשנת 1941. היה זה כשישה חודשים לאחר שהגענו מאירופה למונטריאול, ובוודאי אפפה את אותו ערב תחושת ייאוש נוראית, מכיוון שכאשר העלתי את הנושא לאחרונה בפני אמי, היא הייתה נסערת מדי מכדי להגיב ומאוחר יותר הסבירה כי שאלותיי פתחו פצעים ישנים.

זהו הסדר שלי, שלנו, לא זה של הוריי, עליו אני מתכוונת לספר, אך כל תענוגותיו נובעים מלילות הסדר של ילדותי. אם הוריי לא היו מחליטים לחדש את המנהג של הוריהם שלהם, לא הייתה מסורת של שיר וסיפור עבורנו לרשת. במשפחתו של בעלי, למרות שהסדר נלקח שם במלוא הרצינות, הוא כלל לא יותר מארוחה דשנה עם מצה במקום לחם. בכל מקרה, נראה כי פסח תמיד התחיל בעבר: בני ישראל, כאשר נמלטו ממצרים אל לב המדבר, ידעו כי קורבן הפסח אותו צרכו לא היה מין טקס אביבי חדש, אלא שחזור של מנהג עתיק הרבה יותר אותו אבותיהם קיימו עוד לפני שהפכו לעבדים בידי הפרעונים.

הוריי מעולם לא ערכו סדר אמיתי לפני שהגיעו למונטריאול. ב-1931, השנה שלאחר נישואיהם, אמי בילתה את חג הפסח בבית חולים בקרקוב בהתאוששות מניתוח אוזניים. היא הייתה אז בשלבים מאוחרים של הריון; כאשר אחי נולד בראשון למאי, והפועלים במפעל בו אבי שימש כמהנדס ראשי צעדו ושרו מחוץ לחלונה – היה זה, עבורה, שחרור. אני מבינה כי בשנים המעטות אותן העבירו בעיירה התעשייתית הפולנית בה היה ממוקם המפעל של אבי, הם ציינו את הפסח עם כמה מחבריהם בארוחה שהזכירה יותר את חג ההודיה הנוצרי.

שנות השלושים חלפו עבורם במהירות. בזמן ששאר העולם שקע בבוץ כלכלי, אבי הגיע לפקח על הקמת מפעל חדש בעיר צ'רנוביץ שהייתה אז תחת שלטון רומני, והביא לשם את רעייתו ושני ילדיהם. הצעירה מבניהם נפטרה זמן קצר לאחר יום הולדתה השני, ואני נולדתי זמן לא רב לאחר מכן. כך שכאשר הוריי נמלטו מהעיר ביוני 1940, הם שוב נדדו עם שני ילדים; שניים נוספים ייוולדו להם בהמשך בקנדה. במהלך שהותם הקצרה בצ'רנוביץ הם השתתפו מדי שנה בסדר הקהילתי של 'מסדה', ארגון בעל נטייה ציונית, או סוג של מועדון חברת עבור בעלי מקצוע יהודיים ונשותיהם. באחת הפעמים, ככל הנראה לפני שנולדתי, הם נסעו בחזרה לעיר הולדתו של אבי בביאליסטוק כדי לחגוג יחד עם סבי.

היה זה מאביו שלו שאבי שאב את נוסח קריאת ההגדה וניהול הסדר. סבי, אדם למדן וחכם, נהג לחדד את לשונו כדי לפצות על דעיכה הדרגתית בראיה; כאשר היה עיוור לגמרי, בערך בגיל ארבעים, הוא פיתח שנינות מפחידה. ויותר מרק שנינות: על אדם כמו סבי העיוור שייקספיר כתב: "אדם יכול לראות איך העולם הזה פועל גם בלי עיניים". בליל הסדר של 1939, אותו החמצנו בשל מחלת אחי, סבא סיפר לחברי המשפחה שהתאספו כי הם חייבים לעבור לקנדה ולרכוש שם מפעל לטקסטיל, ובכך להעביר את העסק ליבשת החדשה. הוא הורה לבנו השני ולנכדו הבכור לעזוב מיד לאחר החג; והם אכן עשו במצוותו, רכשו מפעל בחבל קוויבק בו שיעורי האבטלה והאנטישמיות היו אז בשיא, אחד המקרים הנדירים בהם הדחיפות של התופעה הראשונה עלתה על הארסיות של זו השנייה. הוריי, אחי ואני היינו האחרונים שהצליחו לברוח בבטחה. המלחמה לכדה את סבי בביאליסטוק יחד עם בתו היחידה ומשפחתה שנותרה מאחור כדי לטפל בו. הם לא שרדו.

האם זה פלא שלעתים אני תוהה שמא פסח נוצר למעני, כדי להנציח את זכר הבריחה המופלאה של משפחתי, בדיוק כפי שכתוב בהגדה: ”מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה", וכדי להטמיע את עצמנו בתוך הדרמה הלאומית הגדולה?

***

וכך הדרמה מתחילה. לאחר הברכות המסורתיות, הילד הצעיר ביותר פותח בארבע קושיות:

מַה נִּשְׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת –

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלּוֹ מַצָּה?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?"

אך ברגע שהשאלות מתחילות לזרום, מי מחליט היכן הן יסתיימו? "מדוע עלינו לשתות ארבע כוסות יין?", שאל ילד בן ארבע בסדר השנה. "למה החירות נחגגת דווקא בארוחה בורגנית כזו?", נהגתי לשאול כאשר התחלתי להכין את הסדר לראשונה. "למה אנחנו יושבים סביב השולחן כאשר אחינו היהודים, שלא לדבר על רבים אחרים במשפחת בני האדם, אינם נהנים משפע כזה?". כיום, לא משנה מי מנהל את קריאת ההגדה, אלה מאתנו אשר ישבו בעבר בשולחן אבי ממשיכים לחקות את הניגון שלו, עוצרים מפעם לפעם לשאול שאלה, כפי שהוא עשה, להגיב על פסוק או לפצוח בשיר. במשך שנים השיחה התנהלה ביידיש, שפת ביתנו ושפת כל החברים של הוריי. לאחר שהתחלנו להביא חברים משל עצמנו, אבא עבר מיידיש לאנגלית, תלוי בזהות בני השיח. כולם יכלו להתערב ואף זכו לעידוד, וכך נוצר מתח בלתי-נמנע בין ההגדה לבין הקניידלך.

" עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם…". המבוגרים מרכיבים את תגובתם הרשמית לארבעת הקושיות עם פרדוקס אותו מגלה בעצמו כל דור של גאונים יהודים:

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח"

ראשית, אם כן, תמצות הטקסט המשמש כבסיס לפרשנות שלנו; ואז מחווה לרוח בה הסיפור יסופר. אבי הדגיש במיוחד את הפסקה השנייה, ושאב הנאה מן האופן בו היא מקנטרת אותנו "האינטלקטואלים" היהירים. הוא ידע בדיוק עד כמה חברי חוג הצעירים בו גדל סמכו בביטחון על כוחות ההיגיון והנאורות שינחו אותם בחייהם. קולו של לאון טרוצקי, אותו אבי שמע כילד במוסקבה, הטביע ודחק את האמונה היהודית המאוזנת יותר אותה ספג מאביו. כך היו גם מרבית המבוגרים האחרים בלילות הסדר שלנו בשנות ה-40 וה-50, סופרים ומורים, כאלה שבעבר נטשו את מה שארו כקשקוש קיצוני בשולחן הסדר של הוריהם כדי להצטרף למהפכה, לאינטרנציונל או לבוּנְד – ענפים כאלה ואחרים של חיל החלוץ החילוני. כעת ה­ם נמשכו בחזרה אל ההגדה, לא מתוך נוסטלגיה או הכאה על חטא אלא בתדהמה מן העסקה הגרועה שעשו בנערותם.

ההגדה חזתה מזמן כי בעוד הבן "החכם" עשוי לבקש הדרכה במנהגים המסורתיים, "הרשע" עשוי להטיח אותם בחזרה בפני אביו, בעוד "התם" יחסר הן את העניין והן את היכולת להבין אותם במלואם. אבי אהב להדגיש כי ההבדל בין החכם לבין הרשע טמון יותר בסגנון ופחות בהבעה: הראשון מדבר בכבוד, והאחר מציג שאלות כמעט זהות אך בגסות רוח. האיורים המלווים את ההגדה מתארים לרוב את הבן הרביעי, "זה שאינו יודע לשאול", כצעיר מאוד. במשפחתי זיהינו אותו כצאצאו העשוק של הבן הרשע. אחרי הכל, אילולא הורינו אספו מחדש את החוטים הפרומים של המסורת, יתכן כי גם אנו לעולם לא היינו לומדים לשאול את הקושיות.

***

אהבתי מאוד את ההתרגשות האינטלקטואלית של הסדר. המודל שלי היו חמשת הרבנים, אשר על פי האגדה מספרים ביציאת מצרים כל הלילה, עד אשר תלמידיהם באים אליהם ואומרים "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית". במשך שנים דמיינתי את עצמי משתתפת במרתון הלימוד הלילי הזה, שם השיח היה כה מפתה עד שהשחר היה תופס אותנו לא מוכנים. מאוחר יותר בבית הספר למדתי כי הפסקה הזו אודות הרבנים שדיברו כל הלילה ככל הנראה מתייחסת למרד בר-כוכבא נגד הרומאים. ההסבר היה הגיוני: בהתאספות רוחנית כזו, "מצרים" רומזת ל"רומא", וסיפור השחרור שימש כמעיין להחייאת התשוקה לחירות. אך עבורי, לפחות באותם ימים, התמונה של יהודים נלחמים עבור שחרור לאומי בוודאי הייתה מושכת פחות מאשר תמונה של יהודים מתווכחים על שחרור לאומי.

במהלך גיל ההתבגרות והרבה אחריו, ראיתי בדיון על החיים כחלק המרכזי בהגדה. אפילו איתרתי בספרות את הסדר האידיאלי: באחד בסיפוריו הדרמטיים, אדמונד וילסון, אז מופת לאינטלקטואל בעיניי, מדמיין את אליהו הנביא מופיע כאורח בסדר של מלומדים יהודים במנהטן. הוא מלווה בידי המשיח, שהגיע כדי להושיע את העולם. אך היהודים הניו-יורקים חכמים מזה. אחד מהם, חוקר השפה העברית, נגעל מן ההגייה השגויה של אליהו; הפסיכואנליסט מנסה להבין את טיבו של המשיח ההוזה; המרקסיסט עוקץ אותו בדיאלקטיקה; הרב מנסה להשוות בין הצהרות האורחים לאלו של הרמב"ם, סעדיה הגאון ואחרים. לאחר שהוא מתעייף משהייה קצרה בקרב האנשים אותם הגיע לגאול, המשיח מחליט לדחות את התגלותו. הסיפור שנון מאוד, אך מה שבאמת משך אותי בו הייתה ההתלהבות של הדוברים. אפילו עם הסיכון להפוך מטרה לחיצי סאטירה של וילסון, הייתי רוצה להיות חברה במסיבה הזאת.

תשוקתי האינטלקטואלית הפרטית לא הייתה היחידה במשפחה. אחי הגדול בנג'מין, שישב לצד אבא סמוך לראש השולחן, התגלמות "הבן החכם", נדחף במשך כל ילדותו ונערותו לפתח את כל כישרונותיו הרבים, כולל הכישרון שירש מאמי למוזיקה. לאחר שנתו הראשונה במכללה הוא החליט ללמוד ייצור טקסטיל. מעולם לא היה ברור לי, ואני מאמינה שגם לו, האם עשה זאת מכיוון שרצה להיות שימושי עבור אביו בקנדה, היכן שהתיישב לבסוף. בכל מקרה היה נראה כי הוא מתייחס לעסקים כסוג של שעבוד, ממנו הוא חיפש מפלט רגעי במוזיקה, כל סוג של מוזיקה מלבד אופרה.

ייתכן שלא כדאי לסמוך עליי לחלוטין בתיאור חייו של אחי הגדול, מכיוון שעדיין לא השלמתי עם כך ששם להם קץ בגיל 43, והייתי גוררת אותו מן הקבר בשערותיו אילו יכולתי. מלבד הוריי, הוא היווה את ההשפעה המשמעותית ביותר על חיי, בדיוק כפי שעשה בסדרי הפסח שלנו. מדי שנה הוא נהג להציג פרשנויות שונות להגדה; ואז החל ללמד אותנו מלודיות חדשות, חלקן עבור פסוקים אותם לא שרנו מעולם, ואחרות שהחליפו את המלודיות המוכרות. הוא לימד אותנו ניגונים ספרדיים שהיו אקזוטיים כזעפרן והֶל (היה זה בטרם החלו לראות אור הקלטות שירי הלדינו), ולפעמים הם היו כה מורכבים עד שנדרשו לנו שנים כדי לקלוט אותם נכון.

המלודיות שבן לימד אותנו הפכו בזיכרוני אותו לסוג של פסיון. אני מסתכנת בדימוי הזה למרות שהוא היה כועס עליו. האורטוריות הגדולות, מנגינות שהושרו לטקסט מקודש, היו עבורו פסגת ההלל. הוא נהג להאזין בחדר חצי-חשוך לפסיונים של יוהנס ומתאוס, במעין השתאות מקודשת. בהתחשב בכך שמוזיקה הייתה דלת הכניסה שלו לאקסטזה, בן בוודאי חש עקצוץ של קנאה באלה שממש היו יכולים לעבוד את האל דרך יוהן סבסטיאן באך. שם היה הוד והדר, שחלק קטן מהם הוא ניסה להביא לארוחת הסדר הביתית שלנו. וכך השירה שלנו הפכה יותר ויותר מרוממת, קולותינו מלאים יותר, ובן נותר נוכח במקהלה שיצר, מנצח על התנועה.

מילה אחרונה על מוזיקה. אחי מת בסתיו. כאשר שנים לאחר מכן בנו הבכור ג'ושוע החליט ללכת בעקבות אביו, הוא נטל את חייו באביב. קמנו מהשבעה על ג'וש וכמעט מייד היינו צריכים לשבת לסדר. כולם ידעו מה צריך לעשות: הציווי לחגוג, החיים נמשכים, למען הילדים… הכנו את הסדר כרגיל, התאספנו כרגיל והתחלנו לקרוא בהגדה, נחושים להישאר אסופים. אך זה לא הספיק עבור ילדנו, אחיו של ג'וש ודודניו. ישנם שירים מסוימים בסדר המורכבים מבית ופזמון, בתים רבים ופזמונים. בדרך כלל היינו שרים את שלושה או ארבעה הבתים הראשונים, מדקלמים במהירות את השאר ומסיימים שוב בשירת שני הבתים האחרונים. בפעם הזו הדור הצעיר התמרד, והתעקש שנשיר כל מילה בכל בית בכל שיר. כאשר הם הבינו מה הם עושים, שניים מהם חמקו לחדר ושבו עם מערכת תופים ששמרנו בבית, והפכו את השיר למזמור שבטי. מאז אותו ערב, הסדר שלנו תמיד כלל שחזור של הקרב המוזיקלי בין הקנאים הצעירים לבין המבוגרים הפורמליסטים, לזכרו של ג'וש שאהבתו הגדולה הייתה גם מוזיקה. ייאוש היה המצרים שלנו. ילדינו לקחו דוגמה מהסבים שלהם והשתחררו ממנו, בליווי תופי מרים.

***

שימו לב כיצד הסיפור האישי שלי מאיים להצטמצם לכדי אגדה משפחתית, באיזו קלות משפחה יכולה להיטמע בדרמה האישית שלה במקום להצטרף לדרמה אליה מזמינה אותנו ההגדה. אני אומרת "מאיים" מכיוון שלא משנה עד כמה מצפים מאיתנו לחגוג את פסח כמשפחה, אנחנו גם מוזהרים מפני האשליה של הסתמכות עצמית, שלא לזעזע את האיזון אותו חוגג הפסח. לפני שהילד הצעיר שואל את ארבעת הקושיות, המארח אומר כך:

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין"

אבן בוחן של המוסר היהודי, הפסקה הזו מתרגמת חירות לאחריות באותו הרגע ממש בו אנו טועמים ממנה. הסמל הדו-משמעי של לחם העוני מגיע כבר ארוז עם הוראות לאומיות. השחרור, תהא אשר תהא משמעותו, דורש שתאכיל את הרעב ותארח את הנזקק. הקשר בין חגיגה למחויבות עובר בעצמות.

כל הסמלים קמים לתחייה בסדר. המצה עוברת במערכת העיכול שלנו, הזר מגיע לשבת לצדנו – בימים אלה סביר יותר שיהיה יהודי מומר או מכר גוי מאשר נוסע עייף. שלום עליכם מספר על אורח פסח אקזוטי אשר בורח לא רק עם כלי הכסף והתכשיטים של המארחים אלא גם עם העוזרת. חבריי נהגו להזמין מהגרים חדשים מרוסיה שעישנו את דרכם בשרשרת דרך ההגדה והארוחה. תלמיד רבנות פעם השתלט על השולחן שלנו והפך אותו לבימת בית הכנסת הראשונה שלו. נראה אם כן כי אנו לא אמורים להשוות חירות לנוחות. אפילו נוכחות משפחה מכל עברינו, משפחה שהיא גם פרס החירות וגם הערובה לה, יכולה להיות כוח מגביל או משחרר. בשולחן הפסח, בכל מצב, המשפחה מתכנסת יחד לא כדי לשבוע לבד אלא כדי לפתוח דלת – יחד עם הכבוד הראוי לסכנות המעורבות.

אדמונד וילסון מתאר את הסדר כ"שילוב של מסיבה משפחתית כמו ארוחת חג המולד יחד עם טקס התחדשות המזכיר את דרשת חג הפסחא". אם נתעלם לרגע מן השאלה האם אלו אנלוגיות הולמות, הגדרה זו חסרה את המאפיין המרכזי של פסח, שהוא במקרה גם זה שמבלבל את האינטלקטואלים סביב לשולחנו הדמיוני של וילסון – כלומר, חגיגה של חירות לאומית יהודית:

הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין"

סיפור השחרור הלאומי הזה גרם ליהודים רבים להשתגע. הנה מרקס חושף את העתיד האינטרנציונלי הגדול, ואז הם אמורים פשוט לזחול חזרה לאוהלי השבט? מתפתלים, הם יקראו את הבטחת האל להכות באויבי העם: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". הנה המלכוד! יתכן שלא אכפת להם בכלל לדבר על "לחם העוני"; יתכן שהם מתענגים על הציווי להיות רחמנים, לתת ל"כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח"; ובאשר לעקרונות הליבה של שחרור והמאבק לחירות, האין זה אותו החומר בדיוק ממנו מורכב מאבק המעמדות, החל מהבסטיליה ועד לארמון החורף?

אך מאבק נגד אויבי היהודים היה דבר אחר. כאשר ההגדה מתחילה לתאר בקול גדול כיצד היה צריך להשיג את השחרור מידי פרעה, דרך מכות של דם, צפרדע, כינים, ערוב, דֶּבֶר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות; ואז, להוסיף חטא על פשע, היא מספרת כיצד הרבנים העתיקים, שאינם מסתפקים בעשר מכות בלבד, מכפילים אותם בחמישים, מאתיים ושלוש מאות – אז אותם בנים ובנות של העת המודרנית נמלטים מהשולחן באימה.

עד לאחרונה, יהודים נהגו למזוג טיפת יין מן הכוס בעודם מקריאים כל מכה ומכה, כאילו מקיזים את דם המלחמה. תחת השפעת ההגות הליברלית, המנהג הישן הזה זכה לפירוש מחודש במאה ה-19 על ידי הרב האורתודוקסי הגדול, שמשון רפאל הירש, לפיו אנו בכך מסמלים אהדה לחוסר המזל שנחת על המצרים, ובכך ממתנים את שמחתנו מן השחרור. ומדוע לא? פרשנים ליברלים עדיין מפנים בעונג למדרש בו אלוהים נוזף במלאכיו השרים בעוד ים סוף מטביע את המצרים האומללים: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!".

אך במבט לאחור קל לראות כיצד בניסיון לשדרג את המוסריות, הפרשנים הליברלים התאמצו להקל את העול המוסרי שלהם עצמם. הפיכת טיפת היין לביטוי של חמלה היא בעצם סוג של רחמים עצמיים, כפי שהלוחם המסויג מציג לראווה את מצפונו, ותחת אצטלת הרחמים על אויביו מוקיע ברמיזה את משאלת הניצחון שלו עצמו. או לפחות אם לא השאיפה לניצחון, את הנחישות להשיג אותו, מה שדורש לקיחת אחריות על הדם שעשוי להישפך. וכך יהודים רבים בחרו להתרכך כעם, מבלי לקחת בחשבון שהחלק הרך הוא הקל ביותר ללעיסה.

***

המרד בגטו ורשה, אשר פרץ בליל הסדר של 1943 ולאחר שמרבית היהודים חוסלו, היה אמור לחזק את הנחישות הלאומית של הדורות הבאים. בתוספת הרשמית היחידה שמשפחתי הוסיפה אי-פעם לסדר, כללנו דברי זיכרון לאירוע הזה, בתחילה בגרסה שניסחנו בעצמנו, ולאחר מכן בנוסח שהופץ על ידי הקונגרס הציוני העולמי וסגנונו הארכאי עד גיחוך הפך בהדרגה לכוח מניע עבורנו:

בלילה הזה של הסדר אנו זוכרים בהוקרה ואהבה את ששת המיליונים מבני עמנו בגלות אירופה שנספו בידי רודן אכזר יותר מפרעה ששעבד את אבותינו במצרים. לְ֭כוּ, אמר להם, וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא-יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם-יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד. והם טבחו בתמימים ובטהורים, גברים ונשים וילדים, באדי רעל ושרפו אותם באש. אך אנו נמנעים מלהרהר במעשי הרשעים כדי שלא להכתים את דמות האל אשר בצלמו ברא את האדם…"

בהמשך הגיעה שירת 'אני מאמין' – "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא". החלק הזה של הסדר היה קשוח ומטריד עבורי. חזיונות של בניינים בוערים ואנשים עולים באש שדמיינתי או ראיתי הסתכמו תמיד בתמונה של שתי נשים עם ידיהן באוויר, מוקפות בגרמנים שבעוד רגע יוציאו אותן להורג. נשים אלה היו לוחמות במחתרת, ואנחנו ציינו את האומץ שבהתנגדות שלהן; אך היו אלה הגרמנים שחצו את הים בתהלוכת ניצחון, והיה זה ים של גופות יהודים. יתכן שהיו אנשים בגטאות ובמחנות הריכוז שהאמינו באמונה שלמה בביאת המשיח, אך הוא התמהמה לבוא. ובינתיים, חגגנו ללא דאגות את שחרור אירופה מהיהודים.

האם באמת ניתן להאשים את אותם יהודים המסרבים לרתום את עצמם לגורל העם? כעת כאשר ילדינו לקחו את המשימה של קריאת הטקסים המציינים את קדושי הגטו, אני תוהה לעיתים מה אנחנו מעוללים להם. מה כבר עוללנו? בשמה שעברה בצרפת פגשתי יהודי שאמו התחננה בפניו להטביל לנצרות את בנו הבכור. הספיקו לה ימי המחבוא במרתפים ואסמים. כך הדבר גם עם יהודים שהמירו את דתם לאמונות אחרות, במיוחד אלו המבטיחות "להתעלות" מעל מגבלות הלאום.

אבותינו, אלו אשר לא נהרגו או נבהלו, הצילו עצמם באמצעות התפרצות של זעם. כיום אנו הולכים בעקבותיהם, לפחות מילולית. המקום הטבעי להנציח את זכר הטבח באירופה נמצא בדיוק לפני שפוך חמתך:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ"

המנהג של קריאת הפסוקים האלה, שחוברו יחדיו בקפידה מתוך תהילים עט ו-סט, ואיכה ג, מקורו בתקופה שלאחר מסעות הצלב במאות ה-11 וה-12, כאשר אירופה הנוצרית ביצעה את הניסיון הראשון מני רבים לנקות את עצמה מיהודים, וכאשר הנופים של גופות, גברים נשים וילדים, בוודאי לא היו שונים בהרבה מהנוף של 1945. לפני שפלטו את יללתם האחרונה, היהודים נהגו לפתוח לרווחה את דלתות בתיהם. לא ברור מה ראוי יותר להערכה: האומץ שהיה דרוש בחלק מהזמנים והמקומות לומר לגויים אנחנו לא נירתע מפניכם, או האומץ להמשיך ולהזכיר בהקשר הזה את שם האלוהים.

כמובן, ברגע שבו כאב האסון החל להתפוגג, חלק מהיהודים החלו לחוש אשמה מן ההתפרצות הזו; בימינו, ההגדה של התנועה הרפומית אינה כוללת את הפסקה הזו בכלל. אך מסתבר שאנחנו ממוקמים היטב מבחינה היסטורית כדי להעריך את הזעם האצור של אבותינו בני ימי-הביניים. הם לא היו יכולים להמשיך לבטוח באל אלמלא האמינו במשפטו. בוודאי הם לא היו יכולים לחגוג את שחרורם העתיק כעם מבלי לדרוש פעולת תגמול בהווה. גיסי למשל יכול לצטט כתבים פסיכואנליטיים רלוונטיים העוסקים במקורות הזעם המודחק. באופן אישי, אני זקוקה להתפרצות הזו ולמשב האוויר הקר דרך הדלת בדיוק כמו שבעבר הייתי זקוקה לאהבת אמי ולאישור של אבי. אני רוצה שאלו הצדים יהודים יהפכו לניצודים בעצמם, מושמדים מתחת לשמי ה'. אני חשה בושה לא בגלל הדרישה לנקמה, אלא מול המעט כל-כך שיהודים עשו כדי להביא למשפט את מהרסיהם.

***

הרב המקומי שלנו אמר פעם כי יהודים לא היו מבקשים מן האל – בקול גדול – לשפוך את חמתו על אויביהם, הרי שלא היו יכולים גם להלל כראוי את ההלל שמגיע לאחר מכן. כאשר הייתי צעירה, החלק השני של הסדר לאחר הארוחה המורכב משירי הודיה, היה נראה חסר ערך בהשוואה להיסטוריה האדירה שסופרה מוקדם יותר באותו הערב. יתכן שזה בגלל שבנקודה הזו כבר היינו שבעים מדי מכדי לנתח לעומק את הטקסט, או שהיה זה בגלל שהלכנו בעקבות הקצב המסורתי של דורות קודמים, פשוט ישבנו וצחקנו, כפי שההגדה התכוונה מן הסתם. זה היה הזמן לשביעות רצון, אותה נהגתי להשוות לטריוויאליות.

אך בימים אלה, כאשר הארוחה מסתיימת ואנחנו מתאספים מחדש מסביב לשולחן הסתור, הילדים מתחילים לצנוח, הנערים נקראים בחזרה ממשחק הפינג-פונג או מצפייה בתחרות הוקי קנדית שתמיד מגיעה לשיא בתקופת הסדר, הגברים פושטים את מעילם והנשים את צרות המשפחה, ואני חשה אושר שאין דומה לו מעצם היותי יהודיה. שחזור יציאת מצרים, שעבורי מתחיל שבועות קודם לכן כאשר אני מנקה את המדפים הראשונים בארון ורוכשת את מוצרי החג הראשונים, לוקחת אותנו דרך כל השלבים של עוני וניצחון עד לשעות החסד האלה של הסדר. המסע שהחל בצו האלוהים אינו יכול להתגשם ללא ההודיה לו.

מאז בגרותי המוקדמת, הקשר החזק ביותר ביני לבין אלוהים נעשה דרך המסורות היהודיות שהכירו בו וקיבלו את דבריו. במילים אחרות, הקשר היה עקיף, ועבורי זה הספיק. אך ליל הסדר שונה מכל הלילות האחרים בשנה; הוא דורש את השתתפותי.

ה-אָשִׁ֥יב לַיהוָ֑ה כָּֽל-תַּגְמוּל֥וֹהִי עָלָֽי: יג כּוֹס-יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהוָ֣ה אֶקְרָֽא"

המחווה שלנו עשירה ככל הניתן, משלבת מזמורים בני מאות רבות שחוברו בחלקי עולם שונים. הם התאספו לשירים המלבבים של הסדר, היסטוריות אלגוריות, המנון מיתי מורכב, "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה", הנפתח בפריצה לילית מפחידה לעבר החירות, "נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ".

אחי הצעיר לוקח את משימת הקראת השיר המרהיב הזה בנשימה אחת ארוכה, בדיוק כפי שאבא עשה. אבי אולי עשה זאת עם קורטוב אירוניה, כדי להראות שלא נוח לו עד הסוף עם שפת הקידוש. אך הנה אירוניה עבורכם: אחי הצעיר, המקדיש את חייו ללימוד ויצירת המשכיות יהודית, תרגם את האירוניה בחזרה למחווה הם עבור אביו הארצי והן עבור זה שבשמיים.

סיפור יציאת מצרים מסתיים כאשר היהודים משיגים את חירותם בארץ ישראל.

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ,

כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ.

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ,

כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ.

זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה,

קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה.

בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה,

פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה.

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם"

בשלב הזה לשוני מתחילה להכשיל אותי. אני לא יכולה להסביר, בטח לא למי שצריך הסברים, את האושר של ירושלים בחיינו. רבים מאיתנו סביב השולחן חיו בישראל, רוצים לחיות בישראל או מאמינים שהם צריכים לחיות בישראל, למרות שאיננו יכולים להפריד בין הדחפים האלה או אפילו לעמוד בכולם.

כאשר בתנו נסעה ללמוד במשך שנה באוניברסיטה העברית, היא אמרה שהיא "חוששת שהיא תאהב לחיות שם". אחד מבנינו כתב לאחרונה מירושלים כי העיר מרגישה כמו ספר אותו התחיל לקרוא חמש או שש פעמים ומעולם לא קרא עד הסוף. האחיינית שלנו עצרה אותנו במהלך קריאת ההגדה השנה בפסוק "שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם". ההגדה מפרשת אותו בכך שיעקב שהה במצרים באופן זמני בלבד. שום דבר לא השתנה, היא אמרה בחיוך עגום, אף אחד מעולם לא התכוון להשתקע מחוץ לארץ ישראל, אנחנו רק גרים במקומות אחרים – לפעמים במשך מאות שנים.

אני יודעת שישנם גויים החושדים, ויהודים החוששים, כי הערגה הזו למזרח הופכת את היהודים לאזרחים אמינים פחות בארצותיהם. אבל אפילו בישראל, היהודים קוראים את הפסוק "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה". מצפים מהם להצליח בתרגיל של הנאה מהחירות הלאומית שלהם, יחד עם הזיכרון כי הם – כי אנחנו – לא נגאלנו לחלוטין עדיין.

לאחר יציאת מצרים, נדרשו למשה ארבעים שנה כדי להפוך עם של עבדים לאומה מגובשת מספיק וראויה לשוב למולדתה. ארבעים שנה אולי נראות כמו זמן ארוך במיוחד, אך כעת אני תוהה האם בארבעים השנים שחלפו מאז שהיהודים המודרניים שבו למולדתם, הם אפילו החלו להשיל את שלשלאות העבדות. יש עדיין רבים כל כך המעדיפים התקרבנות על פני המשימות הרבות של ממשל עצמי. ובפעם הזו הם ללא מנהיג נבואי. משה, הגיבור, אפילו לא מוזכר בסיפור ההגדה, כאילו כדי להזהיר שברגע בו יהודים לקחו לידיים את החוק והצביעו בכיוון הארץ המובטחת, הם יצטרכו לנהל את עצמם כעם, ולצעוד קדימה ביחד ולבד.

***

בשנה החולפת היו שינויים בסדר שלנו. כמה מילדינו הגדולים היו במקום אחר, בשולחנות של זרים מכניסי אורחים או חברים, בעוד אנחנו שוב אירחנו ילדים קטנים ותינוק, הנין הראשון של הוריי. לפתע, הקצב של שיחת מבוגרים ושירה נקטע בהתרגשות חדשה. כמו בשנים עברו, הילדים שלטו בפעילות המרכזית: גניבת האפיקומן, המצה הדרושה כדי לחתום את הסדר, והסתרתה ברחבי הבית לקול צחקוק טרוף. אפשר לסמוך על בעלי שיערוך חיפוש אמין מספיק כדי לשכנע את הילדים בכנותו, ויזהר מספיק שלא לגלות בטעות את הקינוח הגנוב. הוא אז "גאל" את האוצר החבוי עם הבטחה לצעצועים, ובכך עורר בכל מי שהביט בתשומת לב הד נוסף הקשור לנושא הערב.

יתכן שזו גם הסיבה לכך שבליל המחרת, בסדר השני בבית אחותי, קמנו כולנו בסיום הערב לשירת 'התקווה' – ההמנון הלאומי היהודי. לאורך כל הערב דיברנו על ההפגזות הבלתי-פוסקות של סוריה בלבנון. חבר ארמני ניסה לשווא ליצור קשר עם משפחתו בביירות. באותו הבוקר העיתון היומי אישר, דרך שתיקתו לגבי המתרחש בלבנון, כי ערבי זוכה לעניין אנושי רק כאשר הוא מאוים בידי יהודים. באשר לנו, כך חשבנו, ובאשר לבני עמנו בארץ הקודש, אנו הולכים בחסדי צבא ההגנה לישראל. ככל שדיברנו על המלחמה הפוליטית נגד ישראל, כך הפכנו מיואשים יותר. ניסינו ללכת על החבל הדק של ההגדה בין חגיגה לנחישות, אך כאשר הגענו לסוף עדיין לא הצלחנו לנער את הדיכאון המטופש. בואו נשיר את 'התקווה', אמר מישהו, וכולנו נעמדנו על רגלינו. בעומדנו זקופים גילינו כי כך קל יותר להאמין שהעם היהודי יישאר חופשי, עכשיו ולנצח.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: