להציל את ההיסטוריה מהיסטוריונים "חדשים"

פרופ' גרטרוד הימלפרב הייתה חוקרת ומרצה להיסטוריה באוניבריסטת העיר ניו-יורק, מומחית להיסטוריה של הרעיונות ומחברת מספר רב של ספרים ומחקרים עטורי פרסים. היא הלכה לעולמה ב-30 בדצמבר 2019. מאמר זה פרי עטה ראה אור בכתב העת 'קומנטרי' בינואר 1975.

***

חבר העוסק בתחום הסוציולוגיה השמיע לאחרונה באוזני תלונה על כך ששדה המחקר שלו נמצע בדעיכה. הסוציולוגיה, כך אמר, אינה מוגדרת כלל, לא מבחינת תוכן ולא מבחינה מתודולוגית; אף אחד לא יודע מה היא אמורה לכלול או כיצד היא אמורה לעשות מה שהיא מתיימרת לעשות. הוא הביע קנאה במזלה הטוב של ההיסטוריה שזכתה לגבולות מוגדרים ונקודות מיקוד – תקופות, מדינות, משטרים, אירועים דרמטיים ומנהיגים גדולים. והוא העריץ את התהליך המחקרי המלומד והנוקשה: כיצד ניגשים לחקור בעיה היסטורית, כיצד מציגים מסמכים ומתעדים ממצאים, מה נחשב כראיה קבילה וכהוכחה מספקת. העמדתי אותו על טעותו בעדינות. גם אם יתכן שבעבר ההיסטוריה נהנתה מיתרונות כלשהם על פני תחומי מחקר אחרים, הרי שהיא נפטרה מכולם במהירות. למעשה, נראה כי מחקר ההיסטוריה מתעקש להפוך את עצמו למשהו הקרוב יותר לסוציולוגיה.

כל מי שעוקב אחרי הספרות ההיסטורית העדכנית או חוזה בשגשוג של כתבי עת חדשים ובשינוי שעברו כתבי העת הישנים, ישב בוועדות שחילקו מענקי מחקר או העיף מבט בתכנית הכנס השנתי של האגודה ההיסטורית האמריקנית, יכול להעיד על המהפכה המתרחשת בלימודי התחום. היכן שבעבר שלטו היסטוריונים ענקיים כמו גיבון, מקולי ורנקה, כיום נמצאים הוגים חברתיים כמו דורקהיים, וובר ולוי-שטראוס. גם נושאי המחקר האופנתיים נראים כאילו הגיעו ישר מקטלוג הסוציולוגיה: מעמד וניידות חברתית, ילדות ומשפחה, עוני ואלימות, מוצא אתני ומיניות…

והנושאים החדשים מלווים בשיטות מחקר חדשות. אם בעבר ההיסטוריה עסקה בעיקר (ולרוב רק) בנרטיב, כיום היא עוסקת בעיקר (ולרוב רק) בניתוח. השאלות הישנות – מה קרה? וכיצד זה קרה? פינו את מקומן לשאלה – מדוע זה קרה? והשיטות הנפוצות ביותר בניסיון לענות על השאלה של "מדוע" הן פסיכואנליזה ומדידה כמותית. ניתן לתהות האם הנושאים החדשים הם אלה שהולידו את השיטות החדשות או שמא השיטות החדשות הולידו נושאים המתאימים להן. בכל מקרה, אין כל ספק לגבי החשיבות הגוברת שתפסו בתחום גישות כמו היסטוריה פסיכואנליטית (פסיכו-היסטוריה) או היסטוריה כמותית (קוואנטו-היסטוריה או בשמה האלגנטי יותר – קליומטריה).

עד לא מזמן כל בוגר החוג להיסטוריה נדרש לקחת קורס במתודה היסטורית – הדרך הנכונה למחקר, וידוא העובדות והצגתן. כיום לא ידוע לי על אף אוניברסיטה חשובה המציעה קורס כזה, ובוודאי לא דורשת אותו. מנגד, כל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה מציעה כיום קורסים במתודות חדשות של היסטוריה. באופן אישי אין לי דבר נגד קורס כזה; למעשה העברתי אותו בעצמי (וגם טענתי, לשווא, בעד קורסים של מתודה היסטורית במובנה הישן). אך פעמים רבות מדי הקורס במתודות חדשות מועבר לסטודנטים ברוח מיסיונרית שאינה ביקורתית ואינה מבצעת הבחנות, כאילו עצם החידוש שבשיטה הוא ההצדקה לה, כאילו יש לקבל אותה כפי שהיא ולשפוט אותה בכליה שלה, וכאילו הפגמים השונים בשיטה הישנה – צרות אופקים, טריוויאליות, מחסור במקוריות ומעל הכל חוסר מודעות – אינם נחשבים עוד כפגמים כאשר הם מופיעים בחסות השיטה החדשה.

***

אחד מהניתוחים הרציניים של ההנחות וההשלכות של השיטות החדשות נמצא בספרו של ז'אק ברזון Psycho-History, Quanto-History and History. כמי שמעולם לא נרתע מוויכוח טוב, ברזון מסמן שני יריבים עיקריים אשר התקפה על כל אחד מהם בנפרד הייתה מהווה פרובוקציה מספקת באקלים התרבותי הנוכחי. יתכן שהיא אף הייתה מעניקה לו את הרצון הטוב מצד היריב השני. אך ברזון אינו מעוניין במאבק שולי או בניצחונות קלים. כוונתו אינה רק להרוס את שני האגפים של "ההיסטוריה החדשה", אלא גם לרמוז כי האחד אשם במפלת האחר, תוך שהוא מראה את הכשל המופרך המשותף להם, זה שהופך אותם בעיניו לאויבי ההיסטוריה כפי שהוא מכיר אותה.

ספרו כולל כמה דוגמאות לסוגי האבסורד בהם שופעות הפסיכו-היסטוריה והקוואנטו-היסטוריה, ואלו היו יכולות להיות טרף קל לניתוחו ההרסני. אך ברזון אינו מתעניין בהשגת נקודות קלות אלא בהבהרה של עקרונות. ומכיוון שהוא מודאג מעקרונות, הוא דוחה כל אסטרטגיה של פשרה. הוא אינו מחפש מקלט תחת סוג הסובלנות שכה נפוץ במקצוע כיום. הוא אינו אומר כי יסכים לקבל לשורות המקצוע את ההיסטוריונים החדשים אם רק יתנהגו יפה, ויוותרו על טענותיהם המופרזות לאמת. הוא לא אומר כי כל היסטוריון "יכול לעשות את הדבר שלו" כל עוד הוא מתייחס באותה סובלנות לעבודה של אחרים. ברזון יודע כי סובלנות כזו תהפוך את "הדבר" שלהם לטריוויאלי כפי שהם מנסים לעשות לדבר שלו. הוא מכבד את יריביו בכך שהוא לוקח אותם ברצינות רבה. אם לברזון עצמו יש עקרונות, הוא מניח שגם בקרב יריביו קיימים כאלה, ושם הוא מצביע על חוסר התאמה עם העקרונות המסורתיים של ההיסטוריון.

הפסיכו-היסטוריה, מתעקש ברזון, אינה רק השימוש בהסברים פסיכולוגיים בהקשרים היסטוריים. בכך אין שום דבר חדש. היסטוריונים תמיד השתמשו בהסברים כאלה כאשר היו נחוצים לבעיה מסוימת וכאשר היו קיימות מספיק ראיות עבורם. אך השימוש האקלקטי והפרגמטי הזה בפסיכולוגיה אינו המטרה של הפסיכו-היסטוריון. הוא מחויב לתיאוריה מסוימת של פסיכולוגיה – הפסיכואנליטיקה – ובתוך כך גם לאסכולה מסוימת של פסיכואנליטיקה – פרוידיאניזם וניאו-פרוידיאניזם.

התחייבות זו מטבעה דוחה כל התחייבות אחרת להיסטוריה כפי שהיסטוריונים הבינו ומבינים אותה. הפסיכו-היסטוריה שואבת את ה"עובדות" שלה לא מן ההיסטוריה אלא מפסיכואנליזה, ומסיקה את התיאוריות שלה לא ממקרה כזה או אחר אלא מתוך השקפה אודות טבע האדם אשר מתעלה מעל ההיסטוריה. היא מתכחשת לקריטריון הבסיסי של תיעוד היסטורי, לפיו הראיות צריכות להיות נגישות לעיון והערכה פומבית עבור ההיסטוריונים כולם. והיא מפרה את האמונה היסודית של המתודה ההיסטורית, לפיה על ההיסטוריון להיות ער תמיד למקרים אשר עשויים להפריך את התזה שלו או להסברים חלופיים שיחלישו את ההסבר שלו. הפסיכו-היסטוריון המשוכנע בבהירות המוחלטת של התיאוריה שלו, משוכנע גם כי הסבריו לכל אירוע הם ה"עמוקים" ביותר, וכל הסבר אחר אינו עומד בקנה אחד עם האמת.

מעל הכל, ברזון מתנגד לכך שהפסיכו-היסטוריה לא מסתפקת בעיוות ההיסטוריה (במובנה כשיטה מאורגנת למחקר וכתיבה על העבר), אלא גם מעוותת את העבר עצמו. היא מתכחשת לכך שקיימים בעבר רצון והגינות משל עצמו, לכך שאנשים פעלו בו מתוך שלל מניעים ולכך שלאירועים שונים היו אינספור סיבות ותוצאות. היא כופה על העבר את אותו דטרמיניזם שהיא כופה על ההווה, ובכך גוזלת מאנשים ומאירועים את הייחודיות והמורכבות שלהם. במקום לכבד את הייחודיות שבעבר, היא מערבבת יחדיו את כל אירועי העבר והעתיד לתוך סכמה דטרמיניסטית אחת שאמורה להיות נכונה לכל התקופות ולכל הנסיבות.

זהו חוסר הכבוד לאינדיבידואליות ולמורכבות ההיסטוריה אותו ברזון מגדיר כמכנה המשותף – והכשל המשותף – של הפסיכו-היסטוריה והקוואנטו-היסטוריה. היכן שהפסיכו-היסטוריון מחפש מנגנון נפשי שיסביר הכל, הקוואנטו-היסטוריון תר אחר דפוס התנהגות (המתבטא במספרים, טבלאות וגרפים) המצמצם שלל התרחשויות ליחידות עליהן ניתן לבצע מניפולציה. שוב הכשל מתבסס על דטרמיניזם פשטני ומכניסטי. הדרך היחידה בה ניתן לתאר באופן כמותי אנשים ואירועים היא באמצעות התייחסות אליהם כיחידות הומוגניות ובהתאם גם ניתנות לכימות. אוכלוסיית מדינה, מספר הספרים שראו אור, טונות של תירס שיובאו – כל אלה, אומר ברזון, ניתנים לספירה למטרות היסטוריות מכיוון שהם מוגדרים כיחידות מוכרות וזהות. אבל אלימות, מהפכה, עבדות – נושאים עליהם חוקרים ניסו ליישם את אותה הטכניקה – אינם מושגים הומוגניים. ניתן לכמת אותם, למדוד או לתאר בתרשימים רק כאשר אנו מפרים את הייחודיות של כל פרק (התפרצות אלימות למשל), באמצעות התעלמות מן ההבדלים והתייחסות רק לנקודות דמיון שטחיות, ובאמצעות מיקוד שרירותי במאפיין מסוים שעשוי להיות מדיד, ולגביו יש לנו במקרה ראייה כמותית.

המדיום, כך טוען ברזון, הפך למסר. גישה מכניסטית להיסטוריה רומזת על ראיה מכניסטית של האדם.

אל מול שני הפלגים של ההיסטוריה החדשה, ברזון אינו מהסס להציב עצמו לצד ההיסטוריה המסורתית והקונבנציונלית. זו עוד דוגמה למצב בו נמצא חקר ההיסטוריה כיום, כאשר מילים כמו מסורתית וקונבנציונלית נשמעות כמעט תמיד בהקשר מזלזל, ואנשים כמו ברזון המחילים אותן על עצמם נחשבים לאמיצים. בכל מקרה, משמעות ההיסטוריה המסורתית, כפי שהוא תופס אותה, אינה בשום אופן היסטוריה פוליטית צרה כפי שמתנגדיה מנסים לטעון. עבור ברזון היא מורכבת משלל טכניקות, תורות ומקורות; היא סופרת, מנתחת, משווה, מהרהרת ושופטת. אבל מעל הכל היא מספרת סיפור. ללא אותו נרטיב, כך הוא מתעקש, יתכן שנקרא ביוגרפיה ראויה, מסה כלכלית או מחקר פסיכולוגי – אך כל אלה אינם היסטוריה[i].

***

חשוב להדגיש שוב: פסיכו-היסטוריה אינה השימוש האקראי בפסיכולוגיה כדי לתאר סיטואציה היסטורית מסוימת. כך למשל, האמירה לפיה להיטלר הייתה אובססיה אישית ליהודים וזו עובדה חשובה בתולדות הנאציזם, אינה תרגיל בפסיכו-היסטוריה. היסטוריונים בודדים יחלקו על הטענה הזו אשר לגביה קיימות ראיות בשפע. מה שהפסיכו-היסטוריון יעשה הוא לספק הסבר לגבי המנגנון הנפשי המדויק שגרם לאובססיה הזו, ויהפוך את המנגנון הזה לאחראי לטבע המדויק של האירועים ההיסטוריים שנולדו כתוצאה ממנה.

וכך למשל, מאמר אודות היטלר שראה אור לאחרונה מצביע לא רק על מקור השואה אלא גם על השימוש הספציפי בתאי גזים, כתולדה של מקרה בו אמו של היטלר טופלה בידי רופא יהודי.[ii] כפי שמתברר, ד"ר בלוך ביצע ניתוח להסרת גידול סרטני מגופה, וכאשר המחלה שבה והתפרצה הוא ניסה לשווא לעצור את התקדמותה באמצעות חומר כימי הנקרא איודפורם. היטלר הצעיר, ש"אהב את בלוך כסוג של אבא", האשים אותו באופן לא מודע במות אמו, כמו גם ב"חשבון רפואי ענק ששולם בערב חג המולד" – ומכאן נובע זעמו המאוחר יותר כלפי "הסרטן היהודי, הרעל היהודי, הנוכל היהודי". כאשר היטלר עצמו אושפז ב-1918 בשל הרעלת גז, החומר צרב בעורו "בדיוק כמו איודפורם", ובאופן טבעי הוא "קישר" את מצבו שלו לזה של אמו. זמן קצר לאחר מכן, בהתקף היסטריה, הוא חווה חיזיון בו נקרא לנקום את מפלת גרמניה, הנדמתה לו בחלומו לאמו. בהתאם, תאי הגזים של מלחמת העולם השנייה "קושרו" עם סיפור האיודפורם והרעלת הגז בה לקה בעצמו, ובכך השלימו את "הרצף הפסיכולוגי" של היטלר:

הניתוח הכושל שבוצע באמו חולת הסרטן (תוכנית הגירוש), הוביל לייצוג של מותה כהמתת חסד (תוכנית 'אותנסיה' לטיהור הגזע הארי), וזו בתורה הובילה לפעולת תגמול נגד בלוך (הפתרון הסופי)"

הקשר הישיר הנטען בין התופעה הנפשית לזו ההיסטורית מתגלה בבהירות יותר בחלק אחר במאמרו של ביניון, המשייך אותן לא רק לפתרון הסופי אלא גם לכל תפיסת 'מרחב המחייה' הנאצית. בכך ששאף להשיג שטחים נוספים עבור האומה הגרמנית, היטלר לכאורה חווה מחדש את הטראומה של אמו, טראומה שהושפעה ממותם של שלושה מילדיה הפעוטים בטרם נולד היטלר, ועברה אליו ממש בתוך רחם אמו:

וכך, אפילו כאשר דיבר על הצורך הגרמני הדוחק לחיות מחדש חוויה טראומטית, המסר שלו עוצב בידי קבעון אורלי-אגרסיבי ובידי חווית הטראומה שאמו חיה מחדש כאשר קיבעה אותו. הנחת היסוד העיקרית שלו הייתה אורלית-אגרסיבית במובהק: כל ההיסטוריה היא מאבק על שטחי מחייה. הנחת יסוד משנית, לפיה גרמניה אינה יכולה להאכיל את ילדיה כראוי, התבטאה בטראומה האימהית של אמו שהועברה אליו כאשר האכילה אותו כפיצוי מעבר למה שהיה צריך. ומסקנתו, הפלישה למזרח, כיוונה מעבר לעצמה לכיוון כיבוש עולמי, החוזר בחזרה לתחושת השובע כתינוק, כאשר שד האם והעולם היו אחד"

***

זו רק דוגמה אחת לסוג המאמרים האופייני בז'אנר, ומופיעים כמעט בכל פרסום כזה או אחר. אך כדי לשפוט נכונה את הז'אנר כולו לא נתמקד באופייני, אלא בדוגמה הנחשבת לעלית הסוגה, והקלאסיקה המקובלת בתחום היא מחקרו של אֶריק אֶריקסון משנת 1958, 'האדם הצעיר לותר'. אריקסון עוקב אחר שורשי המרד של מרטין לותר נגד האפיפיור (השווה למרד נגד האל) ומוצא אותם במרד הנעורים של איש הדת הצעיר נגד אביו ו"משבר זהות" שחווה בעקבותיו. הקטע המוכר ביותר מתוך ניתוחו של אריקסון הוא זה המתאר את חלקם של הרגלי עשיית הצרכים ו"ההתרסה האנאלית" של לותר במרד האדיר הזה:

אנו מוכרחים להסיק כי שימושו של לותר בדפוסים אנאליים חוזרים היה ניסיון למצוא שסתום לשחרור כאשר הלחץ הנפשי הפנימי איים להפוך את דבקותו בדת לבלתי-נסבלת ואת ההתעלות הדתית למלאת שנאה – כלומר, כאשר הוא שוב חזר אל האל במרד נעלה, ואל עצמו במלנכוליה זדונית. המאפיינים הרגרסיביים של אותו לחץ, וכתוצאה מכך ההתמקדות הפרנואידית-אובססיבית בדמויות יחדניות כמו האפיפיור והשטן, מותירות מעט מאוד מקום לספק לגבי המעבר הפסיכולוגי שעשה מדמות ההורה לדמויות אוניברסליות, ושחלק עיקרי במעבר הזה קשור להתרסה אנאלית"

עזות המצח של התזה שמציג אריקסון משתווה רק לחוצפה מתודולוגית שיכולה להשאיר כל היסטוריון קונבנציונלי חסר נשימה. נראה כי ישנם תנאים מינימליים בלבד בהם יש לעמוד כדי שלא-עובדות יגיעו לאותו מעמד כמו עובדות. "אנחנו אם כן מחויבים", כותב אריקסון, "לקבל חצי-אגדה כחצי-היסטוריה, רק כאשר האפיזודה המדווחת אינה סותרת עובדות מוכחות אחרות, מכילה גרעין של אמת או נושאת משמעות התואמת לתיאוריה פסיכולוגית".

יתרה מכך, מוצא העובדות והלא-עובדות יכול להגיע מכל זמן או מקום בהיסטוריה ומכל פרשן או חוויה, כך שתיאוריה אודות חיי ישו למשל או אירוע כלשהו בחייו של פרויד קשורים לחיי לותר בדיוק כמו העובדות (או האגדות) הנובעות מילדותו של לותר עצמו או פעילותו בהמשך חייו. פרק אופייני בספרו של אריקסון מכיל כחצי תריסר דפים העוסקים בהיטלר (ומבוססים על מספר מקורות סותרים), הפניות למחקרים על כנופיות עירוניות או בודהיזם, ציטוטים ממגוון סמכויות כמו ההיסטוריון קריין ברינטון, ניטשה, ויליאם ג'יימס ותומס וולף, וניתוחים ארוכים של תיאוריה פסיכואנליטית ותרגולה.

לכל אלה אמורה להיות השפעה ממשית על לותר, אם כי וכפי שאריקסון עצמו מודה, העובדות הן מעטות. "אך הכשרה קלינית של חוקר מאפשרת, ולמעשה מחייבת אותו להכיר במגמות עיקריות אפילו כאשר העובדות לא זמינות במלואן". המטפל, כך הוא מבטיח לנו, למד כיצד לבצע "תחזיות בעלות משמעות לגבי מה שהתרחש", ולמד "לסנן מקורות שנויים במחלוקת" כדי להפיק את אותן תחזיות. "תקפות הגישה הזו", הוא כותב, "נמצאת בעבודה הפסיכואנליטית היום-יומית". אפילו ההיסטוריון הביקורתי ביותר לא היה יכול לנסח זאת טוב יותר: אם אכן הפסיכו-היסטוריה יכולה לטעון לתוקף כלשהו, הרי שהוא מגיע מתחום הפסיכואנליזה ולא מההיסטוריה.[iii]

נאמר על ספריו של אריקסון (על גנדי למשל כמו גם על לותר) כי הם מהווים יותר תרומה לתחום הפסיכו-ביוגרפיה ופחות לפסיכו-היסטוריה, מכיוון שהאחרונה, במהותה, עוסקת בישויות קולקטיביות – קבוצות, מעמדות או חברות – במקום ביחידים. אך אריקסון עצמו העניק לספרו על לותר את כותרת המשנה 'מחקר בפסיכואנליטיקה והיסטוריה'. הוא משתמש בחופשיות (רבה מאוד) בחומרים היסטוריים, והוא מנתח ומסביר אירועים היסטוריים רבי משמעות – רפורמציה לא רק של המבנה הפוליטי והדתי באירופה, אלא גם של "מודעות מוסרית ופסיכולוגית" באנושות כולה. שלילת מאפייני הפסיכו-היסטוריה מיצירה כזו, ומרבות אחרות ששאבו ממנה השראה ודוגמה, היא לא יותר מהתפלפלות סמנטית.

טענה אחרת גורסת כי שימוש במונח פסיכו-היסטוריה צריך להיות שמור לנושאים המכילים מרכיב פסיכולוגי ברור – ההיסטוריה של ילדות או משפחה, למשל. אך גם כאן חל בלבול בין נושא לשיטה. בתור נושא, ניתן לעסוק בהיסטוריה של ילדות באופן ההיסטורי האקלקטי והפרגמטי הרגיל. ההיסטוריון יכול למשל לתאר שינויים בטכנולוגיה ובתעשייה שיצרו דפוסי עבודה וחיי משפחה חדשים, תיאוריות פילוסופיות המניחות עמדה אצילית של טבע האדם ולכן גם הליכי חברות וחינוך, עליית המעמד הבינוני, התפתחות הדמוקרטיה המדינית – כמו גם, כמובן, שינויים בהרגלי ההנקה, גמילה מחיתולים או כל מידע פסיכולוגי אחר שבנוגע אליו קיימות ראיות היסטוריות. ההיסטוריון גם יזהר שלא לשייך לאחרונים עליונות או דטרמינציה.

מנגד, הפסיכו-היסטוריון ניגש לנושא עם מחויבות פסיכואנליטית מוקדמת. הוא יודע מראש מה לחפש. ה"עובדות" שלו הן משתנים פסיכואנליטיים. כל שעליו לעשות הוא לסרוק את ההיסטוריה (או את "חצי-ההיסטוריה", כפי שאריקסון הגדיר היטב) עבור התגלות של עובדות אלו. לכן, בין היתר, כתב העת History of Childhood Quarterly (בו הופיע המאמר אודות היטלר המצוטט לעיל) זכה גם הוא לכותרת משנה ראויה המגדירה אותו 'כתב עת לפסיכו-היסטוריה'. מבחינת עורכי כתב העת, הילדות אינה מתפקדת כסוגיה היסטורית בפני עצמה, אלא כעוד הזדמנות להציע פרשנות מורחבת על תיאוריות פסיכואנליטיות.

***

מרבית ההיסטוריונים הקונבנציונליים, המתגאים בהיותם נאורים, מתקדמים ורחבי אופקים, נוטים לגלות אהדה לתחום הפסיכו-היסטוריה. אפילו כאשר הם עצמם לא חשים חובה לעסוק בה, הם היו רוצים להעריך את מאמציהם של חוקרים אחרים. הם היו רוצים לראות כיצד פסיכואנליזה מעשירה את מחקר ההיסטוריה, כפי שהעשירה את הבנתם שלהם אודות טבע האדם והתנהגותו, או כפי שעבור רבים השפיעה באופן אינטימי על חייהם האישיים. אך אפילו היסטוריונים אלה, המגיעים עם כל הרצון הטוב והתקוות הגבוהות ביותר, מביעים ספקות עמוקים. ניתן למשל לתהות האם שיטת טיפול שנוצרה עבור מטופל בקליניקה, ודורשת אפילו בסיטואציה הזו עדינות רבה ומיומנות להפקת האמת, יכולה להיות מיושמת על אדם מזמן ומקום אחר.

הקושי הזה גדל מן הסתם כאשר מדובר לא באדם יחיד אלא בקבוצת אנשים או אפילו חברה שלמה העומדת לניתוח. והוא הופך מורכב עוד יותר כאשר הפסיכו-היסטוריון מנסה לשוב אחורה בזמן, לתקופה בה הידע שלו אודות עובדות פשוטות ואובייקטיביות קלוש, שלא לדבר על תחושות, רגשות ואמונות, שהן מן הסתם מעורפלות אך יחד עם זאת חיוניות להבנת טענתו. בשלב מסוים, ההיסטוריון הקונבנציונלי מתחיל לתהות האם אין זו יומרה רבה מדי להכריז כי הצלחת להבין את רזיהם האישיים ביותר של אנשים מתים, או אפילו להתיימר להבין ולחשוף את רזיהם האישיים ביותר של אנשים חיים.

מלבד כל השאלות האלה, ההיסטוריון הרגיל עשוי להתרגז כאשר הוא נתקבל בתוצרים הטיפוסיים של הפסיכו-היסטוריה. מדוע, הוא ישאל, לא יכולה הפסיכו-היסטוריה לעמוד בכללי מקצוע ההיסטוריה? אם הפסיכו-היסטוריון מעוניין לנתח פוליטיקאי (כמו ניקסון למשל) על בסיס כתביו ונאומיו, מדוע הוא אינו מבצע את המטלות המקדימות שכולנו מבצעים: לקבוע את מקור הטקסטים הרלוונטיים, לצטט אותם במדויק (האם הפוליטיקאי חיבר אותם או סופר צללים?), לקחת בחשבון את האירוע עבורו הם נועדו (האם הפוליטיקאי אמר את מה שהקהל שלו רצה לשמוע?), לקבוע את אמינות המקורות המשניים בהם מופיע הטקסט, לבדוק האם פוליטיקאים אחרים ביטאו רגשות דומים במקרים דומים, וכן הלאה. כל אלה הם המעט שאפשר לדרוש מחוקר המבקש לקדם תיאוריה בעלת משמעות כלשהי.

הכישלון החוזר ונשנה של הפסיכו-היסטוריונים (ולא רק הגרועים בהם אלא גם הטובים ביותר) לעמוד בכללי הראיות הבסיסיים צריך להדליק נורת אזהרה גם אצל הקורא האוהד במיוחד. כאשר חוקר אינטליגנטי מזלזל במוסכמות האלה, זה יכול לקרות רק משום שהוא פועל במסגרת ההופכת את ההליכים היבשים ללא-רלוונטיים. סוציולוג היה מזהה את התופעה של אידיאולוג הטוטאלי כל כך באידיאולוגיה שלו עד שהיא כופה עצמה על כל מידע שמסרב להתיישר. תיאולוג עשוי לראות דמיון לאדם גנוסטי המחזיק באמיתות שאינן נהירות לאדם מן השורה ואינן נשמעות לקנון המקובל של ראיות. ההיסטוריון הקונבנציונלי יסיק בפשטות כי הפסיכו-היסטוריון, מבריק ככל שיהיה כפסיכואנליטיקן, אינו יכול להיחשב כהיסטוריון משום שהוא פשוט אינו משחק באותו מגרש.

***

קוואנטו-היסטוריה היא "מתודה חדשה" נוספת הנהנית לאחרונה מפופולריות רבה. והיא לעיתים זוכה לתשבחות מפי אותם אנשים המאוהבים בפסיכו-היסטוריה, אם כי הם לא בהכרח עוסקים בפועל בכל אחת מהן. שיטה זו מודגמת במאמר שראה אור בכתב העת The Journal of Interdisciplinary History. נושא המאמר הוא "השאלה הגדולה", כפי שהמחבר מגדיר אותה בצדק, אודות שיעורי האוריינות בקרב האנגלים במהלך התקופה הפוליטית הסוערת ביותר אותה חוו – ימי המהפכות של אוליבר קרומוול. אך כבר בסיום הפסקה הראשונה אותה שאלה גדולה מצומצמת ל"יכולת לחתום בשם", מן הסיבה הפשוטה שזה "כמעט כל הידוע לנו כעת וכנראה כל שיהיה ידוע לנו בעתיד". בהמשך נבחר מקור לראיות בדמות החתימות שהיו דרושות להחזרי מס הכבשן. לאחר כמה דפים של ניתוח סטטיסטי, המחבר מגיע למסקנה כה מושלמת עד שהיא כה צפויה, ולפיה "היכולת לחתום עומדת במתאם חיובי עם עושר"; ומסקנה אחרת השנויה במחלוקת רצינית, ולפיה "פועלים רבים מן השורה ואמנים ודאי החזיקו ביכולת לקרוא ולכתוב".

לא ברור כיצד החתימות בפני עצמן משמשות כבסיס לטענות כאלה לגבי אוריינות. עוד לא ברור כיצד המחבר מגיע למסקנתו הסופית אודות "השליש המדוכא" שכנראה לא ידע לקרוא או לכתוב: "יתכן כי אין זה פלא שהקבוצה האחרונה הפגינה עניין כה מועט בגורלות מלחמת האזרחים". אפילו ההיסטוריון ה"אימפרסיוניסטי" ביותר (כפי שהקוואנטו-היסטוריונים אוהבים להגדיר את עמיתיהם הקונבנציונליים) היה תוהה בנקודה זו האם למשל איכרים צרפתים או רוסים, שבהחלט גילו עניין במלחמות בארצם, הפגינו גם הם שיעור אוריינות גבוה יותר.

גם במקרה הזה עלינו לשקול לא רק את הדוגמה הטיפוסית של השיטה אלא את הטובה שבהן. למרות כל המחלוקות שהצית, ספרם של רוברט פוגל וסנטלי אנגרמן, Time on the Cross, הוא ניסיון רציני ושאפתני ליישום השיטה הכמותית על אחת הסוגיות החשובות בהיסטוריה האמריקנית – העבדות. כותרת המשנה, 'כלכלת העבדות השחורה באמריקה', מרמזת על נושא מצומצם יותר מאשר מה שמתגלה בספר עצמו, העוסק בסוגיות חברתיות ונפשיות של העבדות באותה מידה שהוא מנתח את אופייה הכלכלי. בכך שתחמו את מרבית הנתונים התומכים בטענתם לכרך נפרד, המחברים דחקו מעט את הפן החזותי והראייתי של שיטתם. ובכל זאת, שיטה זו היא הבסיס להכללות רחבות היקף לגבי איכות חייהם של אנשי התקופה והתנאים החומריים ששררו בדרום ארה"ב. מתוך נתונים על מספר העבדים שנקנו ונמכרו בשוק העבדים, מספר המשפחות שהופרדו בשל כך או הגיל הממוצע של נשים שחורות בלידתם את הילד הבכור, המחברים מגיעים למסקנות בסוגיות כמו מנהגי המיניות של שחורים או לבנים, יציבות המשפחה והדומיננטיות של גברים בתוכה או קשרים חברתיים בין-גזעיים – סוגיות שברובן לא אומרות דבר על השאלה הפיננסית של רווחיות העבדות ותקפותה כמערכת כלכלית.

הספר זכה לביקורת מצד מספר היסטוריונים על כך שאינו רציני מספיק בשימושו בנתונים הכמותיים, ומצד אחרים על כך שהוא מתעלם מראיות טקסטואליות שהיו עשויות לצייר תמונה מורכבת יותר של העבדות. אך מרבית המבקרים, אני חוששת, נחפזו להגיב פחות בשל הכשלים המתודיים ויותר בשל מסקנות המחברים, לפיהן העבדות הייתה מערכת כלכלית תקפה, מצבם החומרי והנפשי של העבדים היה טוב יותר ממה שחשבנו, ורבות מהזוועות המיוחסות לעבדות היו מיתוסים.

אך למרות כל זאת הבעיה האמיתית בספר נעוצה במתודה שלו, ולאו דווקא בפערים המסוימים עליהם הצביעו המבקרים לעיל כמו מידע לא מדויק ולא שלם או מחסור בניתוח רציני, אלא בהנחה לפיה מידע כמותי, ולא משנה כמה הוא מדויק או עד כמה יעשה בו שימוש מיומן, יכול בכלל לספק תשובות לשאלות הגדולות העולות ממנו. אם המחברים אכן היו מגבילים את עצמם לנושא הכלכלי המתואר בכותרת המשנה, יתכן והנחה זו הייתה מוצדקת, אך הנקודה המרכזית והחלשה ביותר בספר נכללת בכותרתו הראשית. לכותרת Time on the cross ישנו מימד דתי, או לכל הפחות מוסרי, המאתגר את הניסיון למדידה כמותית, ולא משנה עד כמה מתוחכמים או עדינים יהיו כלי המדידה. בניגוד לטענות חלק מהמבקרים, העניין אינו כישלון המחברים להציע ביקורת על העבדות או המחסור בלהט קנאי; פוגל ואנגרמן הם מתנגדים נחרצים לעבדות ורואים בה תופעה מוסרית מזעזעת לא פחות מכל מבקריהם. העניין החשוב כאן (והוא עובר גם בכותרת הספר) הוא השפעת העבדות על העבדים עצמם ועל החברה כולה. וכדי לענות על שאלות אלה שום כמות של תושיה סטטיסטית לא תספיק. כאן ההיסטוריון זקוק לכל מקור אפשרי, בין אם ניתן להזין אותו למחשב ובין אם לאו.

כאשר התעמת עם אנשי המספרים של תקופתו, ההיסטוריון הבריטי תומאס קרלייל ציין כי אין זה מספיק לחקור את "מצבם" של אנשי מעמד הפועלים; חשוב הרבה יותר לבדוק לעומק את "מזגם": מחשבות, תחושות ואמונות, כיצד הבדילו בין טוב לרע:

לא הדברים אשר אדם מחזיק או רוצה בהם מרכיבים את אושרו או צערו. עירום, רעב, מצוקה מכל הסוגים, המוות עצמו עשוי להינשא בשמחה, כאשר הלב נמצא במקום הנכון. תחושת אי-הצדק היא הבלתי-נסבלת עבור אדם באשר הוא"

אם קרלייל צודק בדבריו, הרי שההיסטוריון מחויב לקרוא ספרים על רעיונות כפי שהוא קורא עדויות אחרות, ולהתייחס בנתוניו אל התפיסות והמושגים של בני הזמן, בדיוק כפי שהוא מתייחס לסטטיסטיקות של ייצור או צריכה. האופן בו אנשים חשים או חושבים הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות לא פחות מכל עובדה מדידה או כמותית.

***

עבור ז'אק ברזון, הקוואנטו-היסטוריה היא ערמומית ונחותה בדיוק כמו הפסיכו-היסטוריה, ולרוב בשל אותה הסיבה. הוא רואה בה שיטה דטרמיניסטית ומכניסטית, הבוחנת מימד אחד בלבד של המציאות ומצמצמת את המציאות כולה לאותו מימד. ניתן בהחלט להסכים עמו כי זו נטייה אמיתית מאוד בתחום הקוואנטו-היסטוריה, אך עדיין להטיל ספק בשאלה האם זו נטייה בלתי-נמנעת ואם אכן היא כה מובנית, כפי שברזון טוען, גם בתחום הפסיכו-היסטוריה. האחרונה מניחה תיאוריה אודות טבע האדם הקובעת את מבנה האירועים והופכת את ההיסטוריה עצמה לעניין של "תופעת לוואי", ביטוי שטחי בלבד של המציאות. (המקבילות למרקסיזם, עם "מבנה התשתית" ו"מבנה-העל" שלו, הן מהממות). אך הקוואנטו-היסטוריה אינה חייבת להיות דטרמיניסטית באותו האופן (אם כי היא כך לרוב).

ראיות כמותיות ניתנות לשימוש במשורה ובאופן בררני כדי להאיר צדדים מסוימים במציאות ההיסטורית. ברזון עשוי להשיב לכך כי בדיוק כפי שהפסיכו-היסטוריה אינה רק ניתוח פסיכולוגי פה ושם של ההיסטוריה, כך גם הקוואנטו-היסטוריה, בכל מובן רציני, היא יותר משימוש אקראי במספרים; זהו השימוש השיטתי והמקיף של הנתונים באופן הדוחק או מקטין כל סוג אחר של מידע. יתכן כי זו נקודה סמנטית בלבד, אך חשוב להבחין כי ישנם היסטוריונים כמותיים בעיני עצמם שאינם מתעקשים להפוך את השיטה לראות הכל. הם משתמשים בנתונים, טבלאות ומודלים באופן נרחב ושיטתי הרבה יותר מן ההיסטוריון הרגיל, אך הם גם מנצלים מקורות זמינים אחרים, כולל מקורות טקסטואליים. והטובים ביניהם (לורנס סטון הוא אולי הבולט ביותר) הם בעצמם כותבים משובחים בדיוק כפי שהם אנשי מקצוע מיומנים. ברזון אולי יגיד כי היסטוריונים כאלה אינם בהגדרה היסטוריונים כמותיים, או היסטוריונים בכלל. אך במקרים האלה יהיה יעיל יותר להפריד בין הטובים והרעים העוסקים בשיטה, בין אלה אשר עבורם זוהי שיטה ואחרים שעבורם זו אידיאולוגיה – עיקרון יחיד והסבר מוחלט.

הסבר אחר שיכול לסייע להבהרת מעמד הקוואנטו-היסטוריה הוא ביצוע הבחנה בין מונוגרפיה לבין היסטוריה גופא. בעידן בו ההיסטוריה, כמו כל דבר אחר, עברה תהליך דמוקרטיזציה, הבחנה זו עשויה להיראות מעליבה. אך אם נוכל לשקם את כבודה האבוד של המונוגרפיה, יתכן כי נגלה שיצירות רבות מתחום הקוואנטו-היסטוריה נופלות בקטגוריה הזו. הן אינן עוסקות בסוגיה היסטורית מסוימת בכללותה, אלא בחלק ממנה או מרכיב מסוים מתוכה. בסופו של דבר, הן עשויות להיטמע בתוך ההיסטוריה הכללית, וממצאיהן הכמותיים בתוך הקשר רחב יותר בו הם נבחנים במידה הראויה.

יש משמעות לכך שמחקרים חשובים בתחום הקוואנטו-היסטוריה הם שליליים לחלוטין בהשלכותיהם ונוטים יותר לשלול דעה רווחת מאשר לקדם תיאוריה חדשה.[iv] זהו אינו הישג מבוטל מכיוון שגם מחקרים כאלה עשויים להציע פרשנות מחודשת לאירועים מוכרים. אך תהא משמעותם אשר תהא, הם עדיין מונוגרפיים בטבעם. כאשר מביטים בהם באור כזה, ניתן לקבל אותם לתוך תחומי ההיסטוריה הקונבנציונלית, בכפוף לכללים המקובלים של תיעוד ראיות, ולשלבם כחלק מהמיזם ההיסטורי הגדול.

***

עד כה נעשה ניסיון מועט מאוד להכלה או איפוק. השיטות החדשות נהנות מן המשיכה, וממרבית היהירות, של הילד החדש בשכונה. ובתרבות שלנו, כפי שרבים ציינו, אנו רואים בנעורים דבר חשוב. חלק מן ההיסטוריונים המסורתיים מתנחמים במחשבה לפיה אופנות באות והולכות וגם זו תחלוף. אך מתוך ניסיון עם אופנות היסטוריות קודמות, יתכן כי זו מחשבה אופטימית למדי. עדיין לא התאוששנו לחלוטין מהפרשנות הכלכלית של צ'רלס בירד להיסטוריה, ולא משנה עד כמה הופרכו ממצאיו אודות החוקה האמריקנית. והתיאוריה המרקסיסטית הושרשה כה עמוק בתודעתנו עד שניתן להתנגד לה רק בכוח רצון ומחשבה אדיר.

גם האופנה הנוכחית היא אטרקטיבית עבור דחפים חזקים ודומים בעצמנו ובתרבות שלנו. נראה שהיא נושאת עמה את כל השכנוע והסמכות המדעית – הקוואנטו-היסטוריה עם מספריה וטבלאותיה, והפסיכו-היסטוריה עם הקטגוריות והתפיסות המקובעות.[v] והיא טוענת לספק תשובות ישירות וחד-משמעיות לשאלות חשובות. מנגד, ההיסטוריה הקונבנציונלית נראית כלא-מדעית ולא מדויקת, מגומגמת ומבולבלת. אם היא אכן עונה על ה"למה" של ההיסטוריה, היא עושה זאת בדרכים עקלקלות בתוך "הכיצד" של ההיסטוריה. וגם התשובות שהיא מספקת לבסוף הן כה מורכבות וראשוניות עד שהיא מתקשה בעצמה לנסח אותן, שלא לדבר על להעביר אותן לקורא. כפי שנייתן גלייזר ציין לאחרונה בהקשר אחר, אנו נוטים לזכור את השאלות ולשכוח את התשובות.

ובינתיים, האופנות החדשות גובות מחיר אנושי ואינטלקטואלי. בחוגים מסוימים הן יצרו נטייה צינית מצערת, רצון שקוף להרוויח מדבר טוב ומצליח. אך מדאיגה לא פחות היא ההתנהגות של חלק מחסידי האופנה. איני יודעת מה מטריד יותר: לראות כיצד אנשים צעירים מנתחים בחוסר ניסיון את הלכי הנפש של הוגים ומנהיגים דגולים, או לראות כיצד חוקרים בוגרים "מארגנים את עצמם מחדש" (כפי שאחד מהם הסביר לי) כדי להימנע מהסיכון של להיחשב מיושן. אינני אומרת שיש משהו רע בלקחת קורסים ב"מדעי המחשב" יותר מאשר יש משהו רע בללמוד יוונית או כל תחום אחר בו החוקר מרגיש שהוא לוקה בחסר. אך אני כן סבורה שיש משהו לא כשורה כאשר היסטוריון רציני מרגיש שאינו יכול עוד לעשות את סוג העבודה אותה עשה היטב, והיא עדיין ראויה מאוד להיעשות.

ישנה גם אירוניה בכך שהיסטוריונים רבים מנסים להגדיר מחדש את המקצוע ההומני המסורתי במונחים "מדעיים", דווקא בזמן בו סוציולוגים רבים שהתאכזבו והתפכחו מתחום "מדעי החברה" נוטים לעבר כיוון הומני יותר. יתכן ככלות הכל כי החידושים האחרונים בתחום שיטות המחקר ההיסטוריות הפכו כבר בעצמם לאנכרוניזם שעבר זמנו.

[i] בהערת שוליים אודות מקולי, ברזון מתאר את מה שהוא סבור שאמורה להיות מערכת היחסים הראויה בין המרכיב הנרטיבי לבין המרכיב האנליטי בהיסטוריה. הוא משבח את מקולי עבור פרק מפורסם ב'היסטוריה של אנגליה' המתאר את התנאים החברתיים באנגליה של 1685. הוא מעריך במיוחד את העובדה שמקולי הציב אותו בכוונה לא בראשית הספר (כפי שכל היסטוריון מודרני היה עושה), אלא לאחר שני פרקים של "סיפור עלילה מהיר". הפרקים הנרטיביים האלה, אומר ברזון, בנו את המומנטום והמתח שנשאו את היצירה בבטחה מעבר לפרק השלישי שהוא "סטטי בהכרח".

[ii] מתוך מספר תגובות למאמרו של רודולף ביניון, היחידה שהציעה ביקורת רצינית על שיטת המחקר שלו הייתה זו מאת ג'ורג' מוס.

[iii] רודולף ביניון השיב במאמרו על היטלר להערות אלה וטען למבחן תקפות נוסף – "הסכמה סובייקטיבית" או "אמפתיה": "איננו יכולים להזדהות עם המחירים באירופה של המאה ה-16 כדי לחוש האם הצפה במטילי זהב מאמריקה באמת גרמה להם לעלות; אך אנו יכולים להזדהות עם היטלר כדי לחוש האם ד"ר בלוך אכן היה 'היהודי' עבורו. קריאה נכונה בפסיכו-היסטוריה דומה לפענוח שפה מתה או קוד אבוד: אתה לא רק בודק, אתה יודע שזה נכון".

[iv] דוגמאות ליצירות כאלה ניתן לראות במחקריו של ויליאם איידלוט, המשווים בין אינטרסים כלכליים ודפוסי הצבעה של חברי פרלמנט בבריטניה של שלהי המאה ה-19.

[v] על כך כתב למשל ברוס מאזליש: "אף על פי כן, בעודה חולקת רבים מן המאפיינים של היסטוריה, הפסיכואנליזה שונה ממנה באופן בסיסי אחד. היא טוענת כי יש לה מערכת מדעית של תפיסות המבוססת על מידע קליני. את הטענה הזו אני מקבל".

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: