הזוג המוזר: הקשר הנדיר והבלתי-סביר בין אדם סמית ודיוויד יום

***

יום ה-4 ביולי 1776 זכה לתהילה בשל סיבות אחרות, כמובן, אך בעוד תומאס ג'פרסון, ג'ון אדמס, בנג'מין פרנקלין וחבריהם המהפכנים התאספו בפילדלפיה כדי לפרסם את הכרזת העצמאות ולהשיק מדינה חדשה, מעבר לאוקיינוס התקיים מפגש פרטי בעל חשיבות אינטלקטואלית רבה עוד יותר.

דיוויד יוּם היה על ערש דווי, ושאריות החיים שנותרו בו הסתלקו במהירות. כה מהר למעשה עד שבחודש פברואר הוא סיפר לחברו הטוב אדם סמית כי איבד ממשקלו "שלושים קילוגרמים שלמים". יום עבר כמה שנים קודם לכן להתגורר במרכז העיר החדש של אדינבורו, בבית גדול דיו כדי "להציג את כשרוני האדיר בבישול – המדע לו אני מתכוון להקדיש את שארית שנות חיי". כעת, ביודעו כי הסוף קרוב, הוא הזמין את סמית וכמה חברים אחרים לארוחת ערב אחת אחרונה.

אך למרות שמבנה גופו הבשרני והמפורסם נעלם זה מכבר, חוש ההומור של יום (הידוע לא פחות) נותר בשיאו. כאשר סמית התלונן באותו ערב על אכזריות העולם הלוקח מאיתנו את יום, הוא השיב: "לא, לא. הנני, מי שכתב על שלל נושאים במטרה לעורר איבה מוסרית, פוליטית ודתית, אך אין לי שום אויבים; מלבד, למעשה, כל אנשי מפלגת הוויגים, כל השמרנים וכל הנוצרים".

לצד תומאס הובס, דיוויד יום הוא מועמד ראוי להיחשב כהוגה הדעות הגדול ביותר שכתב בשפה האנגלית, בעוד אדם סמית נחשב ל"אבי מדע הכלכלה". אך גם תיאורים אלה ממעיטים במידת הישגיהם, מכיוון שיום יכול גם להיחשב למשל כאחד ההיסטוריונים הדגולים, וסמית למשל, במידה דומה של צדק, לאבי מדע הסוציולוגיה. הנשיא האמריקני קנדי אמר פעם במפגש עם חתני פרס נובל כי זו התאספות הכישרון הגדולה ביותר שנראתה בבית הלבן מאז שג'פרסון סעד שם לבדו. אך במונחים אינטלקטואלים, אפילו תומאס ג'פרסון יכול להיחשב כדייסה דלילה בהשוואה לקרן השפע והחוכמה שסיפקו הצמד סמית ויום.

במובנים רבים הם היו הזוג המוזר המקורי. יום המבוגר בתריסר שנים היה איש העולם הגדול, פתוח ושנון, מלא בהלצות ותובנות חודרות, חובב משחקי קלפים, רעבתן ופלרטטן. סמית מנגד היה אדם מופנם ופרטי, צנוע וקפדן בהליכותיו בפומבי, אם כי היה יכול להרשות לעצמו להשתחרר לעתים בחברת ידידים. למרות, ואולי דווקא בגלל ההבדלים האישיותיים האלה, שני הגברים הפכו לחברי אמת, והרעיונות אותם הגו הפכו למנוע האינטלקטואלי המרכזי של תנועת הנאורות הסקוטית.

בספרו 'הכופר והפרופסור', דניס רסמוסן מאוניברסיטת טאפטס מספר היטב את סיפור הידידות הזו. 14 פרקים נאים לוקחים את הקורא למסע בחייהם החופפים של השניים, כולל תקריות כמו הריב הידוע לשמצה של יום עם ז'אן-ז'אק רוסו, דרך שיא ידידותם של הצמד בעת מותו של יום, ועד פטירתו של סמית עצמו 14 שנים לאחר מכן. יחד עם זאת, רסמוסן שוזר במיומנות גם את סיפור רעיונותיהם של השניים, באופן שהוא לרוב מדויק, מדוקדק ורחב יריעה. התוצאה אינה יצירה של מחקר מקורי (לשם כך ניתן לפנות לספרו של ג'יימס האריס אודות יום או לביוגרפיה שחיבר איאן סימפסון רוס אודות סמית), אלא ספר קצר וקולע שעשוי לעניין לא רק את הקורא הכללי אלא גם את המומחים בתחום. זהו הישג לא מבוטל.

כפי שמרמזת כותרת הספר, יום וסמית חיו חיים שונים מאוד בתוך הגבולות הצרים של סקוטלנד במאה ה-18. דיוויד יום היה עילוי פילוסופי. ספרו הראשון, 'מסכת על טבע האדם', הוא יצירת מופת שנכתבה בעודו בשנות העשרים לחייו, וראתה אור בשלושה כרכים בין 1738 ל-1740. בזיכרונותיו האוטוביוגרפיים האחרונים, יום מעיר בעוקצנות כי הספר "נולד מת הישר ממכונת הדפוס". אך בפועל הוא התקבל בכבוד רב, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר של המחבר האלמוני דאז, בשאפתנות האינטלקטואלית המרהיבה של רעיונותיו ובפוטנציאל הרב לסערות בנושאי דת.

אך 'המסכת' בוודאי לא סיפקה את תקוותיו של יום לגביה או לגבי עצמו, וכה רבה הייתה תאוותו ל"תהילה ספרותית" עד שלאורך שלושת העשורים הבאים הוא פיתח והרחיב רבים מן הרעיונות שבה ביצירות אחרות של הגות. יום בנה לעצמו מוניטין נכבד גם בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והמוסר, ובמקביל משך כמות נכבדה של שערוריות דתיות; הוא זכה לשבחים בחוגי הספרות בצרפת, והרוויח הון מרב-המכר בן ששת הכרכים אודות 'ההיסטוריה של אנגליה'. ובעוד יום עושה את כל אלה, ראשית האוניברסיטה באדינבורו ואז זו אשר בגלזגו הרוויחו את הכבוד המפוקפק שבדחיית אחד ההוגים הדגולים בזמנו או בכל זמן אחר.

מנגד, חייו של אדם סמית התנהלו ברובם בדפוס הצפוי למדי של איש אקדמיה אפור. ראשית הוא למד באוניברסיטת גלזגו, ולאחר מכן בקולגיום בייליול באוקספורד, ממנו סלד בשל העצלנות ושנאת הסקוטים בהן נתקל שם. לאחר הפסקה קצרה שב לגלזגו בתור פרופסור. בהמשך הוא סייר ברחבי צרפת כמורה פרטי לדוכס הצעיר של בקלאוך, ולבסוף התמנה לתפקיד המפקח על המכס בסקוטלנד. במשך יותר מארבעים שנות פעילות הוא פרסם את 'תיאוריה של הרגש המוסרי' (1759) ואת 'עושר העמים' (1776), ומעט מאוד מעבר לכך.

ולא שאדם סמית היה בטלן; רחוק מאוד מכך. הוא ערך וערך מחדש ללא הפסק את ספריו, ובשנותיו המאוחרות אף הודה כי עבד על "שתי יצירות גדולות" נוספות: "האחת מעין היסטוריה פילוסופית של כל ענפי הספרות, ההגות והשירה, והשנייה מעין תיאוריה והיסטוריה של ממשל ומשפט". אך אף אחת מאלו לא סיפקה אותו ולא הושלמה בשל עיסוקיו הרבים האחרים, וסמוך למותו הוא הורה לשרוף אותן, יתכן שביחד עם יצירות אחרות. למרבה המזל, שרדו שני כרכים מלאים של הערות סטודנטים מן ההרצאות של סמית על תורת המשפט. אך בסיכום הכללי, אדם סמית היה קמוץ-ידיים בהיקף פרסומיו כמעט כמו שדיוויד יום היה שופע ופזרן.

הדבר נכון גם בנוגע למכתביהם הפרטיים. עם כל ידידותם הקרובה (רסמוסן מציין כיצד עברו במהלך השנים מפניות כמו "אדון יקר" ל"סמית היקר" ועד ל"ידידי היקר מכל"), השניים מעולם לא התגוררו באותה העיר ולמעשה התראו מעט מאוד. בנסיבות אחרות ניתן היה לצפות כי עובדות אלו יולידו התכתבות ענפה. אלא שכיום נמצאים בידינו רק 56 מכתבים שהוחלפו ביניהם (רובם מצד יום), ולא קיימות עדויות משמעותיות לכך שהיו נוספים שאולי אבדו.

מדובר בהתכתבות מצומצמת ולעתים מענגת, הנעה ברגע אחד בין רכילות, חדשות פוליטיות והמלצות אישיות ובגרע אחר נוסקת לגבהי הגות. בין פניניה ניתן למצוא השתובבות מצחיקה להפליא לאחר פרסום ה'תיאוריה של הרגש המוסרי' של סמית, ובה יום הנמצא בלונדון מתגרה בסמית היושב בגלזגו על האופן בו ספרו התקבל. אך כמה עשרות מכתבים במהלך כ-25 שנות הכרות הם בסיס כחוש לבנות עליו ביוגרפיה של מערכת יחסים, ובוודאי ביוגרפיה השואפת להיות אינטלקטואלית. במיוחד בשל העובדה שמלבד כמה יוצאי דופן צנועים, סמית ויום אינם פותחים בשום שלב בשיח שניתן לתאר אותו כקרוב לוויכוח.

ולכן במקום זאת יש לפנות ליצירותיהם של האנשים. אך גם כאן ישנה בעיה, אם כי מסוג אחר, והיא שמלבד 'ההיסטוריה של אנגליה' דיוויד יום למעשה פסק מלכתוב ולפרסם בזמן בו פגש לראשונה את אדם סמית. הרבה מעבר לכל הוגה אחר, יום הוא בן שיחו המדומיין של סמית; ישנם דפים מעטים מאוד בספריו של סמית בהם לא ניתן לחוש את צלו ואת השפעתו של יום. למעשה, לא יהיה זה רחוק מן האמת להגדיר את סמית, על אף כל נקודות השוני ביניהם, כתלמידו של דיוויד יום. ולכן כנראה כיוון ההתכתבות היה ברובו חד-סטרי.

כאשר שוקלים את שתי הבעיות יחדיו, קשה מאוד להימלט מן המסקנה: איננו יכולים לקבוע רק על בסיס המכתבים עד כמה הידידות עם יום עיצבה את מחשבתו של סמית; ולפחות בכל הקשור ליצירתם הפומבית, אפשר להיות משוכנעים למדי שסמית לא השפיע על מחשבתו של יום.

אם כן, כותרת המשנה הקליטה של רסומסן אודות 'הידידות שעיצבה את ההגות המודרנית' אינה מוצאת ביטוי של ממש בספר עצמו. ובעיה זו מתבהרת עוד יותר כאשר הקורא תר לשווא אחר דיון משמעותי באופן הכללי בו ההגות המודרנית אכן עוצבה בידי יום וסמית. יתכן כי ישנו מושג אותו ניתן להגדיר (עם כמה קיצורי דרך) כ"יום וסמית", ויתכן כי לגוף ההגות המשולב הזה ישנה השפעה עמוקה על האופן אנו חושבים ופועלים כיום. אך רסמוסן בספרו כמעט ולא דן בהשפעה הזו, אפילו לא בקווים כלליים.

הבה ניזכר בקצרה מדוע זה חשוב. בלבה של הגות הצמד יום וסמית נמצא פרויקט הנאורות הגדול שמטרתו להניע את מה שיום מתאר בהקדמה ל'מסכת' כ"מדע האדם": תיאור אחיד וכללי בסגנון ניוטון של החיים האנושיים בכל מרכיביהם העיקריים, כזה הנובע מכמה הנחות יסוד ומכסה לא רק את מה שניתן להגדיר כמדע נוקשה אלא גם את תחומי הפילוסופיה והדת, כלכלה ופוליטיקה והמשפט והאומנות, ומסוגל עקרונית לשמש כבסיס לכל ענף אחר של ידע. ואולי הנקודה החשובה ביותר – אותו מדע האדם היה אמור להתבסס תצפית וניסוי, ולא על החוק הטבעי, השראה אלוהית או דוֹגְמָה דתית.

בידיו הרגועות והסקפטיות של יום, מבחן התצפית והניסוי הוביל לסדרה של ביקורות הרסניות ופירוקים אמפיריים, במיוחד של רעיונות העצמי הטרנסצנדנטי, של חוקי סיבתיות עלומים ושל צדק אלוהי. סמית הציע פילוסופיה מעט פחות טהורה, והיה חיובי וקונסטרוקטיבי יותר, ממוקד בתוצאות הבלתי-מכוונות של פעילות האדם. 'תיאוריית הרגש המוסרי' טוענת כי ערכי מוסר נגזרים מהאמפתיה האנושית הפועלת דרך השוואות בין-אישיות, ואילו 'עושר העמים' גורס כי השוק או החברה המסחרית נובעים מן הדחף האנושי לסחר חליפין.

ישנם תחומי התמחות ייחודיים לכל אחד מההוגים ואף מחלוקות אמיתיות ביניהם, בעיקר בנושאי משפט וצדק בהם יום מדגיש גישה תועלתנית ואילו סמית שם דגש על שאלות גמול ונזק. אך הגישה הכללית שלהם דומה: להפריך את טענות הדת העיקריות, אפילו במשתמע, ולהחליף אותן בהסברים וכללים המבוססים על מנהגים מוכרים, רגשות וניסיון. התוצאה, כמאה שנים לפני דרווין, היא הבנה אבולוציונית במגוון רחב של תופעות מוסריות, חברתיות, פוליטיות וכלכליות שהיא הן עוצמתית להדהים והן מעוררת הזדהות בכל תחום גם בימינו המודרניים, גם אם לא יושמה עדיין במלואה.

נדמה כי רעיונות כאלה דוחקים לשולים את הדת, ולא קשה לראות מדוע הם עוררו את כעס הרשויות. יום למעשה היה יותר אגנוסטי מאשר אתאיסט, אך באותה עת הממסד הדתי לא ראה הבדל גדול בין הגישות והוא זכה לגינויים באופן קבוע. מנגד, נראה שסמית הזהיר-תמידית הצליח לחמוק מגורל דומה, עד לרגע בו "דף נייר בודד, וכפי שסברתי תמים, בו כתבתי במקרה בנוגע למותו של ידידי המנוח מר יום, הביא עלי פי עשרה תרעומת מאשר הביקורת הקשה ביותר מצדי כלפי מערכת המסחר של בריטניה".

כפי שרסמוסן מראה, דיוויד יום הוא זה שצחק אחרון על חשבון יריביו. הוא מת מוות הראוי לפילוסוף, צוהל ורגוע עד הסוף, ואף אחד לא שמר לו טינה על כך, או על הפרסום לאחר מותו של חיבורו החתרני והמבריק 'דיאלוגים לגבי הדת הטבעית'. אך שיר ההלל שחיבר לכבודו אדם סמית, כתוב באומנות ומלא בפאתוס, פגאניזם וטונים סוקרטיים, היה זה שעורר תגובות נסערות מן הקהל. היה זה אקט של אהבה ואמת, ראוי באופן מושלם לידידות שהייתה בין השניים.

ג'סי נורמן הוא חבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית ומחבר מספר ספרים. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת Prospect.