מחלוקת הזיקוקים: נרטיב בין מעגל לצומת

מחלוקת עמוקה מסתתרת מאחורי השיח הציבורי אודות ביטול וצמצום מופעי הזיקוקים כהתחשבות בהלומי הקרב. השיח אמנם נשמע רדוד לעתים אבל המחלוקת חשובה ועלינו לבאר אותה היטב כמחלוקת בין זרמי עומק בחברה הישראלית. סוגיית הזיקוקים היא ביטוי אחד, נלהט אך זניח כשלעצמו של מחלוקת יסודית ביחס לפרהסיה בישראל.

על פניו, עוד לפני הקורונה החלו מאמצים מאורגנים למחצה של לוחמים לשעבר המתמודדים עם פוסט-טראומה לצמצם או לבטל את מופעי הזיקוקים ביום העצמאות, בעיקר בפנייה לעיריות בעיקר. לפי פרסום במעריב, בשנה האחרונה, לאחר גלי הקורונה, המאמצים נשאו אופי מעט יותר מאורגן. לפי פרסום ב'מעריב', חניכי מכינת מעגן מיכאל לקחו על עצמם את המשימה במסגרת פרויקט 'לא זקוקים לזיקוקים', אותו הקימו בעקבות פגישות עם פוסט-טראומטיים. במסגרת הפרויקט הם החלו לפנות בקדחתנות לעיריות ולממשלה במעין קמפיין במסגרת יכולותיהם. במקביל נראה שארגונים המסייעים להלומי קרב לקדם את הסוגיה, בין כיוזמים, בין כעולים על הגל. צריך לומר שבמקביל ניכר שהיו מאמצים ארגוניים לקדם את המודעות לפוסט-טראומה גם בהקשר של השימוש בנפצים בפורים.

מחודש פברואר ניתן למצוא פרסומים על עיריות שביצעו הליך שיתוף ציבור לגבי מופעי הזיקוקים שהוסבר כאמור ככזה שעומד למבחן בין היתר, ובעצם בעיקר, לנוכח סבלם של הלוחמים הסובלים מהלם קרב. עם זאת, נראה שקו פרשת המים הייתה הצהרת שר התרבות חילי טרופר בראשית אפריל על אופי הטקס הממלכתי של ערב יום העצמאות, ובה הודיע שבטקס לא יערכו מופעי זיקוקים אלא רק פירוטכניקה שקטה.

ניכר כי טרופר קיבל פניות חוזרות על מנת לקדם את הסוגיה ואימץ את התפיסה שנוסחה בערך כך:  "דווקא במוצאי יום הזיכרון, אל לנו להתנכר לאלה שחזרו מן הקרב שלחמו למעננו ולהתיר ירי זיקוקים שמענה את נפשם". לאחר הצהרת טרופר ניתנה רוח גבית לאותה גישה והלחץ חזר ביתר שאת לרשויות המקומיות, כולל שדלנות מצד טרופר בעצמו שלא רק נעתר, אלא גם נכנס לקמפיין כמוביל. פוסט של טרופר בפייסבוק מה-25 באפריל שקורא לראשי רשויות להצטרף ליוזמה נפתח במילים האלה:

מי אלה האנשים שמרגישים נוח שהחברה שולחת את בניה לקרב, אבל כשהם חוזרים משם פגועים היא אומרת להם 'עכשיו תסתמו את האוזניים ואל תפריעו לנו ליהנות מהזיקוקים המתפוצצים בשמים'?"

על פניו, הסיפור המארגן של המדיניות הזאת נשמע משכנע למדי. צריך להיות כפוי טובה ואף טיפש כדי להפגין אדישות עד התנכרות לסבלם של אלה אשר לחמו למעננו. החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות אמור ללמד אותנו על הקשר שבין הכבוד שעלינו לחלוק לאלה ששילמו מחיר לבין יכולתנו לחגוג את עצמאותנו. לכן המינימום שאנו יכולים לעשות עבור אלה שחזרו פצועים הוא לסייג את האופן בו אנו חוגגים, שהרי בלי כבוד לסבלם, אין לנו קיום, ולכל הפחות קיום של כבוד.

איפכא מסתברא

האמנם מדובר בהחלטה כל כך פשוטה ומתבקשת? ההחלטה ההולכת ומתרחבת לבטל את מופעי הזיקוקים בערב יום העצמאות עוררה ביקורת ציבורית, בעיקר מצד דמויות המזוהות עם הימין. כתגמול התפרצה ביקורת עזה על המבקרים משל היו ערלי לב וכאלה שפוגעים בקדושת החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אל מול המבקרים נטען שאלה המעלים את הלאומיות על נס ומבקשים לתת כבוד לצבא, אינם מסוגלים לסייג במעט את חגיגותיהם הלאומיות, על מנת להעניק את התודה הקטנה ולהכיר בסבלם של אלה שחזרו פצועים מן הקרב.

האם מדובר כאן במחלוקת בין ימין לשמאל? בין לאומיים לפוסט-לאומיים? האם אלה המתייצבים לצד קדושת החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות מבטאים נרטיב מסורתי, בעוד הלאומיים לכאורה מתנכרים לממלכתיות המסורתית? מדובר במצב מבלבל, מהסוג שיוצר בחברה הישראלית קרעים המובילים לשינוי תפיסות. על כן, אחרי ההקדמה הארוכה, אבקש לבאר את המחלוקת ולהציע מדוע תפיסתו של טרופר איננה מסורתית כלל והיכן היא מהווה סכנה ללאומיות שיקרה לנו.

מקומם של סמלים וטקסים בחברה

ערכים משותפים מתעצבים דרך ריטואלים וסמלים שמספרים סיפור. היכולת לשמור על הסיפור או לבנות אותו מתאפשרת הודות למנגנון חזרתי של חלוקת כבוד בחברה. טקסים הם הזדמנות לחלוקת כבוד שכזאת והזדמנות לספר סיפור. המילה חג בעברית מסבירה היטב את טבעם של הריטואלים – כמעגל, הם נמשכים וחוזרים על מסלולם. כאשר משהו במסלול, רוצה לומר בטקס, משתנה, איננו יכולים להיות אדישים לכך. אנו מזהים זאת מיד, גם אם לא באופן מודע, ועלינו לספק לכך הסבר. זוהי הזדמנות לספר סיפור חדש או לספר מחדש סיפור ותיק.

על כן, סוגיית הזיקוקים הזניחה כשלעצמה הופכת לסוגיה מהותית ונפיצה. בעוד רבים כמותי היו שמחים להסכים מבחינה אופרטיבית ולבטל בחפץ לב את המופעים שערכם לא מובן, כאשר השינוי מהווה שינוי בריטואל לאומי, אנו חייבים להידרש לשאלת המשמעות. לא בהכרח אנחנו רוצים להלביש בכוח סיפור על שינוי הנראטיב. טענתי היא שאנחנו, ובעצם כולם, עושים זאת גם אם לא באופן מודע. על כן, עוד לפני שהובהר הפער בין הנראטיב המסורתי לנראטיב המתהווה, ניתן לומר שאדם שמבין את המשמעויות של שינוי שכזה בריטואל, ייגש בדחילו ורחימו לכל שינוי שכזה – אפילו אם ברמה המעשית הוא מונע סבל ולא גורע כמעט מן השמחה. לא משנים ריטואל בקלות דעת.

אלא שכאן לא מדובר בשינוי של פרקטיקה גרידא. טוב לעיין בנראטיב המדובר אודות הכרת התודה לאלה ששילמו מחיר על רקע יום הזיכרון במסגרת חגיגות יום העצמאות. בבחינה רציונאלית קשה להבחין בסטייה כלשהי מן הנראטיב המסורתי של הציונות. עם זאת, השוני ניכר בתודעה הפרימיטיבית שלנו שרגישותה לסמלים מקדימה את החשיבה הרציונאלית. התגובות לשינוי מבוססות על אותה אינטואיציה. על כן קל לצייר את ההתנגדות האינטואיטיבית כגסה ומנוגדת לתבונה. עם זאת, מדובר בהתנגדות בריאה של מנגנון הישרדותי. ואף על פי כן, הצעה לסיפור חדש ורציונאלי תכבוש את ההתנגדות האינטואיטיבית לאורך זמן, ככל שלא יסופר סיפור משכנע אחר.

האמנם אותו סיפור לאומי?

שתי שאלות עומק עולות ממחלוקת הזיקוקים. הראשונה נוגעת לחלוקת הכיבודים בחברה והשניה למקומו של הפרט ביחס לחברה והשניה. אגע בסוגיה הראשונה.

אין לחשוד בטרופר כפוסט-ציוני, בטח לא כתפיסה שהוא עומד מאחוריה. ואף על פי כן, אני טוען שסיפור שמספְּרו לצורך העניין הוא טרופר, הוא סיפור חדש וסוטה מהמסורת הציונית. טרופר אינו מייסד, הוא רק מייצג עכשווי של מגמות הנמשכות ביתר שאת משנות ה-90 של המאה הקודמת.

חלוקה מחדש של הכיבודים בחברה

איך מסביר טרופר את השינוי? נעיין תחילה בדבריו:

לראשונה, לא יהיו מופעי זיקוקים, אלא רק פירוטכניקה שקטה. היופי של הזיקוקים מלווה ברעש הפוגע באוכלוסיות שונות, ביניהם מי שסובלים מפוסט טראומה. חברים טובים שלי, כאלה ששירתו בעבר בדובדבן, בימ"מ וביחידות אחרות – יחידות שבשבועות האחרונים כולנו מהללים אותם ומודים להם, סיפרו לי שאולי עבור רוב הישראלים הזיקוקים הם תמונות יפות בשמיים, אבל עבורם מדובר על קולות ירי ולחימה. אני לא יכול לעמוד מנגד אל מול המצוקה שלהם. חברה שיש בה ערבות הדדית חוסכת את הכאב הזה מהם. הם כבר לחמו מספיק. הם כבר שילמו מחיר יקר. השנה אנחנו מושיטים להם יד.

וכעת בתרגום לנראטיב ולסמלים. טרופר מציג קודם כל את השינוי במציאות – לא יהיו מופעי זיקוקים. מיד לאחר מכן הוא נדרש להסבר, המתבקש כאמור לנוכח שינוי הריטואל. היופי מלווה ברעש פוגע באוכלוסיות שונות, אך האוכלוסייה המובחנת היחידה בדבריו היא הסובלים מפוסט טראומה. מדובר בחברים ששירתו ביחידות המיוחדות, רוצה לומר, כחלק מאותן יחידות, הם השמנה והסלתה של החברה הישראלית; כלומר הם אלה שזכאים למרב הכיבודים בחברה. אותם גיבורים שאנו מעלים על נס סיפרו לטרופר על מצוקתם שזכתה להתעלמות עד היום. עבורם הזיקוקים מזכירים קולות ירי ולחימה, כלומר את מה שנדרשו לחוות כלחם חוקם או באופן אינהרנטי משום השתייכותם ליחידות המקנות להם את מעמדם הרם בחברה.

טרופר אומר שהוא לא יכול לעמוד מנגד, כלומר משום שהוא מוסרי, והצו המוסרי מחייב אותו לשנות את המציאות הזאת. החברים הראויים לכבוד "כבר לחמו מספיק" כדבריו ו"הם כבר שילמו מחיר יקר". כלומר, הם לפחות עשו מספיק ואולי כבר יותר מידי. בטח שאין לתבוע מהם עוד. לבסוף החזון החברתי של טרופר הוא של חברה בה קיימת ערבות הדדית ועל כן ההדדיות צריכה להתבטא בכך שמי ששילם מחיר נמוך, או שבעלי הכבוד שילמו עבורו מחיר, ישלם את המעט של הימנעות מהחלק במסורת שהוא אמנם יפה אך לא שווה גמול של סבל לאלה שכבר שילמו יותר מידי.

בלי לשים לב, טרופר מחלק מחדש את הכבוד או לכל הפחות מטשטש את הסיבות למתן הכיבודים. הבסיס היציב של טרופר הוא הכבוד החברתי כלפי המשרתים ביחידות המיוחדות. במובן זה הוא ממשיך להישען על מבנה מסורתי של כבוד לאומי המחולק ביתר שאת ללוחמים ביחידות אלה. אלא שבלי משים הוא מסביר מחדש את הסיבה מדוע אנו חולקים כבוד לאותם יחידים.

האתוס הציוני שחילק את מרב הכבוד לחלוץ, ביקש לאחר מכן, לנוכח הצורך, לחלק את אותו כבוד ללוחם. היה זה הלוחם כחלוץ. כלומר, הלוחם שזכאי לכבוד הוא בונה הבניין הלאומי. הוא לא עושה זאת באמצעות הנחת לבנים אך הוא עושה זאת באמצעות תושייתו וחירוף נפשו. הגבורה וחירוף הנפש למען הקיום הלאומי הם דברים שמקבלים ביטוי עד היום ביזכור ובתפילת אל מלא רחמים ששמרו על אותו המבנה לאורך השנים, עם תוספות לנוסח.

הנראטיב שמייצג טרופר משחלף את ההסבר לחלוקת הכבוד. הוא לוקח את הכבוד לחללים ומפְנים קפיצת מדרגה מתבקשת: אם אנו חולקים כבוד למתים בעבור חירוף נפשם למען הקיום הלאומי, בוודאי שראוי לעשות זאת באותה מידה עבור אחיהם לנשק שחיים בינינו. על כן האחים לנשק ראויים לכבוד. אין על כך מחלוקת. וכאן מגיע ההבדל. הנראטיב המסורתי מכבד את האחים לנשק שחזרו משדה הקרב כגיבורים השותפים לחירוף הנפש למען הקיום הלאומי. זאת בעוד שבנראטיב החדש האחים לנשק מכובדים ככאלה שגם שילמו מחיר יקר; רוצה לומר פחות יקר משל חבריהם אבל יקר מידי.

אם כן, בעוד בנראטיב המסורתי אנו מכבדים את הנופלים ככאלה ששילמו מחיר יקר בהקשר ולמען קיומנו הלאומי, והאחים לנשק זכאים לכבוד כשותפים להובלת הבניין הלאומי; בנראטיב שמייצג טרופר אנו מכבדים את הנופלים ששילמו מחיר המקסימלי בשליחות הלאום, ואת אחיהם לנשק עלינו לכבד עבור המחיר היקר יתר על המידה שנאלצו לשלם בשליחות המדינה. בנראטיב אחד הגיבור יוזם ופעיל עד כדי הקרבה עצמית למען הקיום הקולקטיבי; בנראטיב האחר הגיבור הוא נפעל כשלוּח המשלם מחיר לטובת הקיום הקולקטיבי. בנראטיב אחד הגיבור הוא יותר המקריב בעוד שבאחר הגיבור הוא יותר הקורבן.

בחזרה לזיקוקים שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. השינוי הנסתר של הנראטיב מבלבל אותנו ומרתיע אותנו משום שהוא מבקש לשנות את הרגשות שלנו כלפי הלוחמים. בעוד שבנראטיב המסורתי אנחנו מתאווים להיות שותפים למכובדים ולהידבק בגבורתם למען הקיום הלאומי שעליה אנו מכירים להם תודה; בנראטיב החדש אנו קודם כל חבים חוב לשלוּחים ששילמו ומשלמים מחיר למען קיומנו הקולקטיבי. כבעלי חוב, נהיה כפויי טובה אם לא נעשה את המינימום הנדרש כדי להפסיק את הסבל ולהגביל את המחיר שממשיכים לשלם הגיבורים שנותרו איתנו.

כלומר, אם לרדת לשורשם של דברים, השוני בנראטיבים מצביע על הטמפרמנט של בעלי כל נראטיב ביחס לקיום הקולקטיבי וההצדקה להקריב עבורו.

האם מדובר בסוגיה פוליטית?

הטמעת יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון הכללי הייתה שינוי שחייב אותנו להסביר מחדש את סיפור הזיכרון. ואכן קיים קושי, גם אם ניתן להתגבר עליו במאמץ רב, להסביר איך ההטמעה הזאת מאפשרת לקיים את הנראטיב המסורתי שמבטא רצון להידבק ולהשתתף במידת הגבורה של הלוחם כשמדובר באזרחים שנרצחים.

ניתן להסביר זאת בקידוש החיים או בכך שכולנו משרתים בצבא ולוקחים חלק במאמץ הלאומי, אבל צריך לומר בהוגנות שקיים קושי ליישב זאת עם הנראטיב המסורתי. עם זאת, הנראטיב החדש בהחלט יכול לחבר באופן קוהרנטי בין השניים, שהרי הדגש בנראטיב החדש הוא על הקרבן כגיבור – בין כשלוּח ובין אם לאו. אני מציין זאת על מנת להדגיש שמדובר בזרמי עומק שמעצבים את החברה לאורך שנים. לא מדובר במעשה של ממשלה כזאת או אחרת, אם כי יש כאלה שחושפות את המגמות לעין יותר ויש שפחות.

האם טרופר וארגוני הלומי הקרב רואים בעצמם כגורמים פוסט-לאומיים שמפרקים את הנראטיב המסורתי? אני בטוח שלא. יש בחברה הישראלית גורמים מחוללי שינוי. לעתים לרעה ובמזיד, ולפעמים מבלי משים ומתוך כוונות טובות. אלה שעושים רע מתוך כוונות טובות רואים את עצמם לעתים קרובות כפועלים למען הטוב בתוך מרחב ציבורי ניטראלי.

ועם זאת, מה שנראה ניטראלי הוא לא תמיד ניטראלי. האומנות של מחוללי השינוי היא לשנות את הנראטיב מעט בכל פעם. להשאיר מבנה קיים ולהכניס לו תוכן חדש. כאמור, לפעמים זה גם נעשה באופן בלתי מודע עקב שינוי ערכים בחברה, אך את טרופר ומי שמבטא איתו את הקו אין לשפוט רק על פי טוהר הכוונות. קשה אם כן להיות הרשע לכאורה כשמדובר בטובי בינינו, חברים ובני משפחה שמתמודדים עם פוסט-טראומה. מי שרוצה לשמור על הטקס המסורתי לטובת הנראטיב המסורתי עלול להפוך לכזה שמואשם בהכחשת הפוסט-טראומה, והרי אנו רוצים לחשוב שהתקדמנו מהבחינה הזאת. שכיום אנחנו יודעים לחבק את הפצועים ולא להסתיר, להתבייש ולהכחיש את קיומם ואת בעיותיהם.

ואף על פי כן, בהאשמה יש סוג של מניפולציה או הפרזה שגויה לכל הפחות. קיימים כלים חברתיים לקדם את טובת החברה, בין באמצעות שכר ובין בעונש כפי שהם מתבטאים בחלוקת הכבוד והבושה, אבל לא רק. חילוץ תופעות הלם הקרב והפוסט טראומה ממחוזות הבושה וההכחשה למרחבים של חיבוק הוא חשוב ומבורך. עם זאת, הנראטיב החדש מבקש לחלק את הכיבודים באופן הזה שהפוסט-טראומה תקנה את הכבוד השמור לגיבור, וזה כבר עיוות שאסור לקבל. ניתן להכיר וצריך לחבק את הסובלים אך אסור להעלות על נס את סבלם. אנו חברת שליחים ולא חברת שלוּחים.

לא שאין פוסט טראומטיים שהם גיבורים או יכולים להיות גיבורים, אלא שהפוסט-טראומה כשלעצמה כנראה לא יכולה להפוך את נושְאה לגיבור. זאת כבר מערכת כיבודים אחרת לגמרי שלא בכדי רבים מרגישים בצדק לא בנוח איתה, גם אם הם לא יודעים להסביר בדיוק מדוע. אם בבניין לאומי אנו חפצים ואם אנו מברכים על קיומנו הלאומי, שומה עלינו לספר את הסיפור הציוני המסורתי ולא את העיוות שמייצג טרופר.

אם כן, האם יש גורמים זדוניים בסיפור הזה שדוחפים נראטיב פוסט-לאומי? לפעמים הם קיימים אך אני לא חושב שיש כאלה בעלי השפעה ישירה שפעלו כיוזמים בנושא הזה. ישנם פירומנים שיקפצו על הגל על מנת לשבש את הסיפור הציוני בכל הזדמנות, אין ספק. עם זאת, יש בקרבנו גם בלבול חמור שעלינו להתמודד איתו. גורמים שונים פועלים על מנת לטשטש את הלאומיות ובדרך המנגנונים שלנו משתבשים. לפעמים זה פשוט משום שדעתנו כבר משובשת כך שבטעות אנחנו משכפלים מנגנונים אחרים במונחים מוכרים.

מבחינה מעשית אני בטוח שניתן להגיע להסכמה ולהתחשבות בעניין הזיקוקים. עם זאת, שלא כמו בבית משפט אדברסרי, הסכמה אופרטיבית לא מספיקה על מנת לייתר את המחלוקת. באינטואיציה של רבים, ובכלל זה שלי, השמירה על ההקשר, ובעצם על הסיפור, היא חשובה ונחוצה. במציאות מורכבת הסיפור הוא גם מורה אופרטיבי.