היום השחור ביותר במלחמה

פרק זה לקוח מתוך ספרו החדש של האלוף במיל' יצחק בריק, 'לוחם ללא פשרות' המתאר את חייו האישיים, שירותו הצבאי במלחמות ישראל ופעילותו החברתית הענפה. האלוף בריק לחם כמפקד פלוגה במילואים במלחמת יום הכיפורים ועוטר בעיטור העוז. בהמשך שירת בחיל השריון כמפקד חטיבה, אוגדה וְגַיִס, כמפקד המכללות הצבאיות ומעל לעשור כנציב קבילות החיילים.
לקוראי 'מידה' – ספרו של האלוף במיל' יצחק בריק במחיר מיוחד של 80 ש"ח. היכנסו לאתר ספרי ניב ובמסך הרכישה הקלידו את הקוד brik89.

***

8 באוקטובר 1973

בשעה 8:30 בבוקר של 8 באוקטובר, אמורה הייתה להתקיים המתקפה על הכוחות המצריים, על־פי תוכניות הממשלה והמטכ"ל. אני, שהייתי בשטח, לא ידעתי עליה דבר. קיבלתי פקודה בקשר בזו הלשון: "'מישקה', תנוע בחוד החנית של הגדוד, שהוא גם חוד החנית של האוגדה. תנוע מצפון לדרום, תשמיד כוחות אויב הנקרים בדרכך ותמתין לפקודות נוספות". בזאת הסתכם כל נוהל הקרב ותמצית הפקודה שקיבלתי כמפקד הפלוגה המוביל של האוגדה לקרב מכריע. לא הורו לי בדבר דרכי הפעולה, ולא היו הנחיות אופרטיביות. רק שתי מילים נשמעו בקשר, שסיכמו את השיחה: "נוע, סוף".

בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים היה המצב שבו ניתנו פקודות חפוזות ללא כל קשר למציאות שכיח ביותר. את היעדים שאליהם היינו צריכים להגיע למדנו תוך כדי קרבות. את המודיעין שהיו אמורים לספק לנו בטרם צאתנו לקרב אספנו תוך כדי לחימה. לא הייתה קבוצת פקודות ראשונה ושנייה ולא היה נוהל תקין של יציאה לקרב. ניהלנו קרבות שלא היה אפשר לבצע, אילולא רכשנו ניסיון קרבי בשלב מוקדם יותר. בעקבות ניסיון העבר, היה לנו בסיס מוצק של ידע ומיומנות בשיטות השונות של נוהל קרב.

בשעות הבוקר המוקדמות של 8 באוקטובר יצאתי לדרך ונעתי בגבעות החולשות ממזרח על תעלת סואץ. לרגלי הגבעות, שעליהן נענו בטנקים, התפרס מישור בעומק של שישה קילומטרים עד קו התעלה. במישור הזה התמקמו החיילים המצריים שחצו זה מכבר את התעלה. תוך כדי תנועה דרומה, ירינו לכיוון מערב, לעבר הכוחות המצריים, והם השיבו אש. נוצרה מעין תנועת חיכוך בינינו.

פגענו בכוחות המצריים, ולעיתים אף הם פגעו בנו. לא אפשרנו לכלום לעצור אותנו ולהפריע לנו בתנועה דרומה. בשעות הצוהריים, בערך בשעה 12:30, הגענו עם הגדוד ממזרח לשטח השולט על תעלת סואץ, שנקרא בקוד "גבעת ההברגה". המג"ד פקד עלינו שנעצור ונפסיק לנוע דרומה כפי שפעלנו. הוא פקד עלינו לטפס בטנקים על הגבעות שממערב, כדי לתפוס שטח שולט ולהיכנס לעמדות הצופות לעבר קו התעלה לכיוון מערב. בשלב הזה, שׂרר שקט מוחלט בשטח. שמענו את המג"ד, סא"ל אסף יגורי, שפקד עלינו להניע את הכוח מערבה ולהמתין לפקודות נוספות שיגיעו אלינו בהמשך.

בעת קבלת הפקודה, עמד מניין כוחנו בגדוד על עשרים ושלושה טנקים ועל פלוגת החרמ"ש, בפיקודו של סרן מנדי. שלושה ימים קודם לכן, כשיצאנו למלחמה כנגד מצרים, עוד היו לנו בגדוד שלושים ושישה טנקים. פעלנו בהתאם לפקודות והתחלנו לעלות על הגבעות, לעבר השטח השולט על המישור ממערב. הרמתי את המשקפת והבחנתי בשמונה טנקים שנעו לעברנו מהשטח ששלט עליו הכוח המצרי. חשבתי שהם באו לתקוף אותנו מהכיוון המנוגד לתנועתנו. הייתי משוכנע שזו התקפת טנקים מצריים על כוחותינו.

פקדתי על אנשיי: "היכון לירי". שנייה לפני שלחצנו על ההדקים וירינו, הרמתי שוב את המשקפת וזיהיתי כי אלה הם טנקי "פטוֹן". ידעתי כי למצרים אין טנקי פטוֹן. המסקנה שהתבקשה הייתה כי בטנקים האלה ישבו חיילינו. עצרתי מייד את המהלך וחשבתי לעצמי שכדאי להמתין לחיילים עד שיעברו דרכנו, נתחקר אותם, נשאב מהם מידע מודיעיני שיסייע לנו בתכנון הלחימה לקראת ההמשך ונשאל אותם את שאלת השאלות, למה הם נעים לאחור.

הם עברו דרכנו, חמישה מטרים מימיננו, עשרה מטרים משמאלנו, הם לא התייחסו כלל לנוכחותנו בשטח. הרגשנו שמבחינתם אנחנו לא קיימים. צעקנו לעברם, נופפנו בידינו כלפיהם כדי למשוך את תשומת ליבם, כדי שיעצרו ויסבירו לנו מה קרה להם. חשבנו לדלות מהם מידע על המקום שממנו הם נסוגו. אולם, לא היה עם מי לדבר. הם חלפו על פנינו בשעטה. ראיתי בצריחים מפקדים, שפלג גופם העליון חשוף כלפי חוץ, ראשם לא נע ולא זע, ומבטם מופנה לכיוון אחד בלבד. פחד ואימה ניבטו מעיניהם. עקבות של חובלה (טראומה) קשה נחרטו על פניהם, ולא עלה בידי להבין מה עבר עליהם. הקיטוב בין מה ששידרו ובין המקום שבו היינו נישא למרחק. המקום שבו היינו, שמיים כחולים, החול זהוב ומרחב שקט לחלוטין. איש לא ירה ולא נשמעו הדי התפוצצויות, הייתה תחושה של רגיעה. עם זאת, הבנתי שעברה עליהם חוויה קשה ביותר, אך לא ידעתי לפרשה ולהבין את האימה שניבטה מעיניהם. שאלתי את עצמי מהי הבריחה הבלתי מוסברת הזאת, למה הם אינם עוצרים, מה קורה להם שהם אפילו לא מעיפים אלינו מבט, לא מסבירים ולא מעבירים לנו נתונים בסיסיים, אלא רק ממשיכים לסגת מזרחה. הדבר היחיד שהותירו אחריהם היה ענן אבק גדול וסימני שאלה גדולים עוד יותר.

המשכנו לטפס במעלה הגבעה לעבר העמדות הממוקמות ממערב לנו. גדוד 113 נכנס לעמדות בטנקים וצפה על השטח השולט על קו התעלה. השעה הייתה שעת צוהריים, בסביבות השעה 13:30. המג"ד, סא"ל אסף יגורי, קרא למ"פים ולסמג"ד, רס"ן דוד ילין, לתדרוך ליד הטנק שלו. עמדנו זה לצד זה וניסינו להעריך את מצבנו ולתכנן דרכי פעולה. לדאבוננו, כל תכנונינו נעשו מבלי שידענו על קיומם של שלושה נתוני שטח קשים ונוראים לגדוד בפרט, ולצה"ל בכלל. לכן, בזמן התכנון לא התייחסנו אליהם.

הנתון הראשון שלא ידענו על קיומו הוא, שבמישור הנפרס לרגלינו עד לקו התעלה שממערב לנו, חונה לו האויב, וגודלו – דיוויזיה מצרית במערכים חפוזים. חייליו חצו את תעלת סואץ בארמייה השנייה, באזור גשר פרדאן, עוד ביומיים הראשונים של המלחמה.

משתמע מכך, שמול גדודנו שהיו בו עשרים ושלושה טנקים ופלוגת החרמ"ש בפיקודו של מנדי, עמד מערך מצרי שבו דיוויזיה מצרית שלמה שהיו בה קרוב למאה טנקים, מאות כלי ארטילריה ואלפי אנשי חי"ר עם טילי נ"ט בשטח.

יצאנו מהגבעה אל עבר התעלה, בשעה שעמדה השמש בזווית שסנוורה את עינינו, ולכן לא ראינו דבר. לא היה לנו מושג מול מה אנחנו ניצבים. חמור מכך, לא היה לנו שום מידע מודיעיני שדיווח לנו כי מולנו ניצב כוח צבאי אדיר ממדים של כוחות מצריים, ואין לנו כל סיכוי לשרוד מולם.

הנתון השני שלא ידענו עליו דבר, והיה אף חמור יותר מהידיעה שדיוויזיה שלמה עומדת מולנו, היה שחלפו רק שלוש שעות משעמד גדוד טנקים של צה"ל, מחטיבה 460, בדיוק על אותן הגבעות במתקפה הצה"לית הכוללת, כפי שתוכננה מראש. על חיילי הגדוד פקדו לרדת מהגבעות, לחצות את המישור לכיוון מערב, להגיע לתעלת סואץ, לכבוש גשר מצרי באזור גשר פרדאן, לעבור בטנקים לתוך מצרים ולהיות ראש גשר להעברת כוחות צה"ל נוספים כדי להכריע את שדה הקרב.

כפי שלא ידענו על קיומם של הכוחות המצריים בשטח, אף חיילי הגדוד לא ידעו שכוחות כה גדולים של המצרים פרוסים על פני המישור. פקדו עליהם לנוע לעבר התעלה ולתקוף. הם גלשו מהעמדות לעבר המישור מערבה, נעו מהר במישור לעבר תעלת סואץ ונכנסו לתוך מערכי האויב הצפופים, שהתחפרו במישור. כל זאת עשו בשעה שלא ידעו כוחותינו על קיומם ועל מיקומם בשטח. הכוחות שנעו כדי להכריע את הקרב הופתעו וספגו מכת אש אנושה מאש תופת שנורתה לעברם מכל עבר. עשרות טנקים מהגדוד נפגעו ובערו בשטח. עשרות קצינים, מפקדים וחיילים נהרגו בפעולה זו.

הטנקים היחידים ששׂרדו מאותו הגדוד היו מי שהצליחו לסגת מגיא ההריגה. הטנקים הנסוגים הם אותם שמונת הטנקים שעברו דרכנו שלא עצרו, כדי לשתף אותנו ולהזהירנו מפני מה שצפוי לנו אם נוסיף להתקדם. רק כעבור פרק־זמן הבנתי את משמעה של האימה שניבטה מעיני הלוחמים. ההבנה חדרה לתודעתי לאחר שחווינו אף אנחנו את המתקפה האיומה במישור. רק לאחר החוויה האישית שעברה עליי, היה בכוחי לפרש את החובלה שנשקפה מעיני אותם חיילים. בזמן אמת ניסיתי להבין למה הם לא עצרו, למה לא הסבירו, ואילו בדיעבד הבנתי שבאותה עת היו הלוחמים שנמלטו מוכי הלם ונסו על נפשם כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר מאימת הקרב.

הנתון השלישי, הקשה והחמור משני המכשולים שהוזכרו עד כה, היה הקושי להעביר מידע מסודר ומאורגן למקבלי ההחלטות ב"בוֹר". את מעבר המידע אני מדמה לקבוצת ילדים שמשחקת את משחק "הטלפון השבור". ילד אחד לוחש מילה לחבר היושב לצידו, והוא בתורו מעביר את אותה המילה הלאה מחבר לחבר עד שהמילה מגיעה לאחרון הילדים, זה היושב בקצה השורה. הילד האחרון ששמע את המילה מכריז בקול מהי המילה שהגיעה אליו. ברור שהיא משובשת לחלוטין, ואינה דומה למילה שאותה אמר הילד הראשון. כך בדיוק קרה במערכת הדיווח מהשטח אל ה"בוֹר" בקריה בתל-אביב ואל מטכ"ל צה"ל. הדיווח השתבש תוך כדי המעבר בין המפקדות. עד שהגיע המידע אל המטכ"ל ששהה ב"בוֹר" – הרי שלא היה קשר בין הדיווח שהתקבל לבין המציאות בשטח.

כדי להבין עד כמה היה הנתק גדול בין מה שקרה בחזית לבין הפיקוד העליון, אוכל לספר את אשר שמעתי מאחורי הפרגוד במו אוזניי, ככלי ראשון, מאחד האלופים שישב באותה עת ב"בוֹר" במטה הכללי. ביום השלישי למלחמה, בשעה 12:00 בצוהריים, הבינו משום־מה ב"בוֹר" כי הגדוד מחטיבה 460 (הגדוד של עדיני) הצליח במשימתו, כבש את הגשר והעביר כמה טנקים לשטחה של מצרים. משפשׂתה שמועת השווא על הניצחון כביכול, במקום לברר את אמיתותה, הוא תיאר איך הוא וחבריו, שישבו סביב שולחן המטכ"ל ב"בוֹר", שלפו בקבוק יין ושתו לחיי הניצחון. האלוף המשיך לספר לי מידע שלא יכולתי להבינו, ויותר מכך, לא יכולתי לעכלו. ולו נניח כי המידע הקונקרטי שלעיל היה נכון, האם זה היה מצב שבו נכון לשלוף בקבוק יין ולהרים במטכ"ל כוס לחיים, נשגב מבינתי להאמין למשמע אוזניי. בעוד בחזית לחמו החיילים כאריות, נהרגו ונפצעו, ישבו ב"בוֹר" הרמטכ"ל ומפקד הפיקוד העליון, שתו לחיים והכריזו כי צה"ל מתחיל לנצח את הקרב.

האפיזודה הזאת ממחישה אותו הנתק המוחלט ששרר. ולו היה ניצחון, הרי שהוא עלה בדמים מרובים. איך אפשר היה לשהות בכזה נתק בשעה שבחזית נופלים חללים. הרמת הכוסית "לחיים", לחיים של מי, תהיתי. אני, שבאתי כלוחם מהשטח, לא השכלתי להבין היאך העלה המטכ"ל בדעתו שזה הזמן הנכון לחגיגת ניצחון, ואם כבר לגמו, איך לא החמיץ טעם היין. בקרבם מתוך הפנמה של המחיר שגבה ניצחון פירוס.

אין אבסורד גדול מזה ואין נתק עצום מזה בין הכוחות הלוחמים לבין הפיקוד הבכיר. למעשה, בשטח הייתה התרסקות כוללת של כוחות צה"ל על קו המים. כל זה התרחש בעטיו של שיבוש המידע שזרם לו בדרכו ושינה את פניו עד שהגיע אליהם.

מחמת המידע המוטעה, התקבלו החלטות מוטעות, שמטרתן הייתה למנף את ה"הצלחה". על כן, ניתנו פקודות שבהן נאמר כי "יש ללכת בעקבות הגדוד שהצליח במשימה וסלל את הדרך להצלחה, יש להעביר ולצרף אליו כוחות נוספים". בשל כך, נחתו מהמטכ"ל פקודות מבצעיות חדשות על פיקוד הדרום. הפקודות הועברו לאוגדה 162, לאלוף אברהם אדן ("בֵרן"), לאל"ם נתן ("נתק'ה") ניר, מח"ט 217 ולכוחות אחרים. הפקודות היו כלהלן: יש לעלות על הטנקים של החטיבה, לחצות את המישור מערבה לאורך שישה קילומטרים, לעבר תעלת סואץ. אחרי כן, יש לעבור את הגשר שכבש הגדוד של סא"ל חיים עדיני למראית עין. כל זאת, יש לעשות במטרה לתגבר ולחזק את הכוחות המצויים בטנקים ולשמור על ראש הגשר של צה"ל, שלכאורה כבר היה על אדמת מצרים.

סא"ל אסף יגורי, רס"ן דוד ילין ואני עמדנו יחד ושמענו את הפקודה שהגיעה בקשר, היישר מחטיבה 217. לעולם לא אשכח איך אמר לנו הסמג"ד, רס"ן דוד ילין: "סוף־סוף אנחנו לא הראשונים ולא עומדים בחוד החנית. מישהו לפנינו כבש את הגשר ופתח את הציר אליו. ואנחנו ננוע לעבר תעלת סואץ ולעבר מצרים". אישרנו את קבלת הפקודה, ובתגובה עליה שאלנו את המפקדים בחטיבה שאלות, כמו על איזה גשר אנחנו צריכים לעבור והאם הוא גשר ישראלי.

הם ענו לנו שהמעבר ייעשה על גשר מצרי, שכבש זה מכבר הגדוד הראשון. המשכנו לשאול את מפקדת החטיבה שאלות שהיו גורליות לגבינו, כמו היכן הגדוד שלנו במצרים והיכן האויב.

התשובה שקיבלנו מהחטיבה הייתה שלא נשאל עוד שאלות.

אלה היו הנתונים שעימם נערכנו למשימה. הנחנו כי הדרך כבר נכבשה, והיא בשליטת כוחותינו. לפיכך, הציר פתוח לתנועה מהירה. מאותו הרגע הייתה כל דקה חשובה ומכריעה. היה עלינו להגיע אל היעד במהירות האפשרית ולתגבר את הכוח ששהה בשטח מצרים. עלינו על הטנקים של הגדוד, והמג"ד, סא"ל אסף יגורי, פקד עלינו פקודת שריונאי, פקודה בת שלוש מילים: "נוע להתקפה, סוף".

גדוד 113 יצא כמעט לסוף דרכו. כפי שתיארתי קודם לכן, זו הייתה שעה שבה סנוורה אותנו השמש וצמצמה את יכולתנו לראות את כל השטח, על פרטיו ודקדוקיו. תפסנו את מקומנו בטנקים, התנענו את המנועים והתכוננו לתנועה. עמדו לשירותנו עשרים טנקים, והתחלנו לגלוש מגבעות "הברגה" בפריסה רחבה לכיוון תעלת סואץ.

ירדנו מהגבעות, הגענו אל השטח המישורי הפתוח, ובמרחב שׂרר שקט יחסי. היינו מודעים לבעיה שלא היה שׂדה ראייתנו רחב דיו מחמת האבק שמילא את האוויר. ואם לא די בכך, הרי זווית הזריחה של השמש סנוורה אותנו והקשתה ראייתנו. יכולנו לראות למרחק של מטרים אחדים בלבד. כשהתבוננו ימינה ושמאלה, ראינו רק אבק וחול. בכל האובך והעמימות האלה שמענו את קולו של המג"ד בקשר: "לנוע מהר, לנוע מהר". כחיילים ממושמעים ביצענו את הפקודה ונענו במהירות המרבית שהטנק אפשר לנו.

לאחר שנענו על הציר בלב המישור לאורך שני קילומטרים, ניצב בחזיתנו גשר הפרדאן ומאחורינו גבעות "הברגה". הרגשנו שאנחנו במרחק נגיעה בן שלושה קילומטרים בערך מהתעלה ומהגשר. חיפשתי בנרות שלטי ציר ולא מצאתי. הידיעה כי אין שלטים לאורך הציר עוררה בי סימני שאלה גדולים. כלל ידוע הוא שכל שטח שנכבש מידי האויב, מסומן מייד בשלטי ציר. הפניתי את מבטי מצריח הטנק, ימינה ושמאלה, ומחזה בלתי יאומן התגלה לעיניי: מימיני ומשמאלי נמצאו חיילים מצריים מחופרים בשוחות. בהבזק הרגע הבנתי שאני נתון במערך לוחמה מצרי, לוחמי חי"ר מימין ולוחמי חי"ר משמאל. באופן חד חדרה לתודעתי תמונת הפריסה של חיילי הקומנדו במארב ברומני. לפני שהספקתי לומר מילה ולהגיב, הם החלו לירות אש לעברנו. עד היום קשה לי לתאר את עוצמתה ולהביעה במילים.

מאות פגזי נ"ט, רקטות אר־פי־ג'י וטילי סאגר, ארטילריה וקטיושות עפו לעברנו מכל עבר. הם ירו עלינו ועל עצמם, ואנחנו נענו בתוך המערך הדיביזיוני המצרי. הם לא עשו חשבון לחבריהם שלחמו מולנו. הם ירו אש כזו שקוטלת וכותשת גם אותם. אש תופת הופנתה כלפינו, ובה בעת אש דו־צדדית של חיילים מצריים נגד חיילים מצריים.

נמצאתי במלכודת של אש, עשן והתפוצצויות, האדמה רעדה מתחת לרגלינו. מבחינתי נהפך היום ללילה. זה היה מעין ליקוי חמה שהתרחש ובא עלינו ברגע אחד, עד כי לא היה לאל ידי לראות אפילו למרחק של מטר אחד ימינה, שמאלה, קדימה ואחורה. הייתי בתוך הטנק. בסמיכות של האוויר שמסביבי לא יכולתי לזהות את הטנקים של הפלוגה שלי, של הגדוד שלי. תוך כדי הלחימה איבדנו קשר זה עם זה. בעודי מתקדם, תוך כדי אש התופת הנוראה הזאת, בתוך המערך המצרי, חטפתי פגז בצריח הטנק מאש ארטילרית מצרית. אנטנות הקשר נקרעו מהצריח, ואיבדתי כל סיכוי לקשר עם הלוחמים האחרים. התותח נפגע והפסיק לתפקד. המקלעים שעל הצריח התרסקו. איבדתי גם את הסיכוי להשיב מלחמה. מהמכה ומהחבטה של הפגז בטנק, מצאתי את עצמי בתוך גוש פלדה, בלב ליבה של האש הנוראה, המשכתי לנוע קדימה, ללא יכולת להשיב אש.

כמפקד הפלוגה, הייתי נתון באחת מהדילמות הקשות בחיי. מצד אחד, הבנתי שאנחנו צריכים לחבור אל כוחות צה"ל שכאילו חצו את התעלה. ידענו שאם לא נחבור אליהם, הם לא יחזיקו מעמד. מצד אחר, הבנתי שהסיכוי לחצות את התעלה ולחבור אל הכוחות הוא כמעט אפסי. ובעוד אני נמצא בדילמה האיומה הזאת, קצב האירועים הכתיב את המשך ההתנהלות ופתר אותה.

המג"ד, סא"ל אסף יגורי, נפגע בטנק שפיקד מתוכו. קודם שחילץ את עצמו מהטנק, הוא הצליח לשדר לגדוד פקודת נסיגה לאחור. כששמעתי את הפקודה, ניסיתי להעבירה לשאר הטנקים בפלוגה. היות שלא היו לי אנטנות על הטנק שלי, לא ידעתי אם מישהו מחבריי על הטנקים האחרים קלט את הפקודה שלי לסגת.

לא רציתי לאבד אפילו שנייה, לכן לא סובבתי את הטנק, אלא נתתי לנהג פקודה: "נהג, עצור"! "נהג, רוורס"! "אחורה מהר"! נוסח של פקודת "אחורה מהר" הוא נוסח מקובל לפקודה האומרת חילוץ וניתוק מגע.

נענו לאחור, מבלי שהיה לי טווח ראייה גדול ממטרים אחדים. תוך כדי תנועה, כשצנח האבק ונפתחו לנו חלונות תצפּות, זיהיתי חיילי צה"ל, לוחמינו, שרצו לכל עבר באי־סדר, ושהיה שם כאוֹס מוחלט. החיילים, מהם לא ידעו לאיזה כיוון עליהם לרוץ ולמצוא מסתור ומהם רצו היישר אל תוך לוע הארי כי איבדו את הכיוון. מאחר שחלק מהנסים היו פצועים, אספנו אותם אל סיפון הטנק והמשכנו בתנועה.

הטנק שלי נפגע, ומשום כך לא יכולתי להילחם עוד, כל שעשיתי היה להורות פקודה אחת ויחידה בכל דרך אפשרית: "לנוע לאחור, לנוע לאחור". עד עצם היום הזה איני יודע מי שמע את הפקודה, ואם שמעו אותה. הטנק שלנו נע במהירות עצומה לאחור, הוא גמע מרחק של כשניים וחצי קילומטרים, תוך כדי ניסיון להתחמק מהתופת ולא להיפגע שוב מהאש הנוראה.

כששככה האש במעט, התבהר האוויר מהאבק והעשן והשמש שינתה זווית, ניתן היה לראות למרחק רב. בדרכי החוצה מהמישור, זיהיתי שעוד שלושה טנקים בלבד שרדו את האש הצולבת והאיומה, טנק אחד מכל פלוגה. הבנתי ששאר הכלים נותרו בשדה המערכה. זיהינו חיילים שנמלטו על נפשם ויצאו ממרחב הקרב, אספנו אותם וחילצנו אותם לאחור.

הפניתי את ראשי וראיתי את המח"ט, כשהוא עומד במרחק של מאתיים מטרים אחריי במישור. הגעתי עם הטנק שלי לטנק המח"ט, עליתי ברגל לסיפון הטנק שלו, טיפסתי לצריח ואמרתי לו:

המפקד, מהקרב הזה שׂרדנו עם ארבעה טנקים מהגדוד, חילצנו איתנו פצועים ככל שיכולנו. שאר הטנקים, עם כל אנשי צוותם, נשארו בשטח האש. אני מבקש ממך אישור לאפשר לי לנוע שוב לעבר היעד המצרי, אולי אצליח לחלץ פצועים נוספים ולהוציאם לקבלת טיפול מתאים, שאם לא כן, אין לאיש מהם סיכוי לשרוד בחיים"

המח"ט אמר לי כי זאת משימת התאבדות, אבל הוסיף ואמר: "תעשה מה שאתה מבין".

בשלב זה, פקד מפקד האוגדה על המח"ט לנוע לאחור למפקדת האוגדה, שהייתה במרחק של ארבעה קילומטרים מהמקום שבו היינו, כדי לנתח את האירוע, להבין מה קרה בקרב ולהסיק מסקנות. בשעה ששוחחתי עם המח"ט, לא המתינו לפקודות שלושת הטנקים שיצאו איתי מתוך גיא ההריגה, אלא המשיכו לנוע מזרחה, לעבר הגבעות שמהן יצאנו.

שוב מצאתי את עצמי עם טנק יחיד ללא יכולת להשיב אש. נעתי חזרה מערבה אל תוך המישור, לעבר המערך המצרי, וקיוויתי שאראה פצועים נוספים הזוחלים בשטח ומשוועים לעזרה. חשבתי שיש סיכוי סביר שכמה חיילים הצליחו לקפוץ החוצה מהטנקים הבוערים, והם עדיין בחיים. האמנתי שאוכל לחלצם כפי שחילצתי את חבריהם.

האש שככה. וכשחזר השקט לשרור במדבר, הרמתי את המשקפת שלצידי, יכולתי לתצפת דרכה ולראות מה קורה בטווח של שניים וחצי קילומטרים ממערב לי. התבוננתי בטנקי הפלוגה שלנו ושל הגדוד, והמראה היה קשה וכואב: כולם נצפו שם דוממים וחרוכים. אך לפני שעה קלה הייתי ביניהם, וכעת כולם עולים בלהבות, כשסביבם חגו מאות חיילים מצריים. ידעתי שאין סיכוי לצאת חי מאירוע כזה לאיש מחבריי לנשק ששרדו בשטח. הכול אירע בלב ליבו של המערך המצרי. השלמתי עם העובדה שאין סיכוי שאגיע לאחיי לנשק ולסייע להם להיוותר בין החיים. למרות זאת, לא ויתרתי. המשכתי להתקדם בתקווה שמישהו יזחל לעברי ואצליח לחלצו. לצערי, לא זיהיתי אף לא אחד בסביבה שזחלו לכיווני, אולם דווקא המצרים זיהו אותי והתחילו להנחית על הטנק הבודד שלי עשרות פגזים. הייתי גלוי לעיני כול, ולא הייתה אפילו עמדה בטוחה אחת שאפשרה לי לתפוס מחסה כלשהו אחריה.

עצרתי את הטנק והרמתי את המשקפת. ראיתי דרכה חיילים מצריים שהחלו לצאת מהמערך ששהו בו עם עשרות טנקים ומאות חיילים, בגודל של חטיבה, הפרוסים לאורך ולרוחב של שני קילומטרים מצפון לדרום. הכוח המצרי החל להתכונן למתקפה. בתזמון מדויק החל כל הכוח לעברי, אל עבר הגבעות השולטות שמהן יצאנו לקרב לפני זמן כה קצר, ואשר רבים מחברינו לא שבו ממנו. ברור היה לי, שאם יתפסו המצרים את השטח השולט שממנו יצאנו, ישלם צה"ל מחיר של דמים מרובים כדי להחזירו לשליטתו.

באותו הרגע החלטתי לחזור עם הטנק שלי לאחור, לעבר השטח השולט, ולנסות לארגן כוח טנקים, רב ככל האפשר, כדי שנבלום את התקפת המצרים. בהגיעי אל הגבעות שבשטח השולט, ראיתי את שלושת הטנקים שיצאו איתי מהקרב. החיילים שהיו בשטח ישבו המומים וכואבים, הם התקשו לעכל את המכה הקשה שספגנו. מצאתי אותם כשראשיהם שמוטים והם דוממים.

ידעתי שאנחנו מצויים במצב שבו לא נוכל להתיר לעצמנו לעשות אתנחתה ולעכל את האובדן הנורא שחווינו. פקדתי על חייליי לעלות מייד לטנקים. החלפתי את הטנק הפגוע שלי בטנק אחר שמצאתי בשטח. שיפרנו עמדות עם הכוח המצומצם, שכלל את ארבעת הטנקים ששׂרדו לנו. ניצבנו בעוז מול התקפה מצרית של עשרות טנקים ומאות חיילים שנעו לעברנו. הם התחילו לאגוף אותנו ולשלוט בגבעות שסביבנו. לא יכולנו לירות בהם ולבזבז תחמושת מפני שעדיין לא היינו בטווח שבו ניתן לירות מהטנק ולפגוע באויב. התחלנו לחשוב ולדון יחד על הדרך המיטבית שבה נוכל לפעול כדי לעצור אותם. תוך כדי דיון, ראיתי את קצין האג"ם החטיבתי שהתרוצץ בג'יפ בשטח. הזמן שבו הגיח לקראתנו היה מכריע. ביקשתי ממנו שינסה להביא עוד טנקים מיחידות אחרות, כדי שאלה יעזרו לנו לנסות ולעצור את התקפת המצרים, שכבר יצאה לדרכה. הבנתי שאם נמשיך לעמוד בשטח השולט בארבעה טנקים, כשהמצרים אוגפים אותנו מכל עבר, ומניין כוחותיהם לא ייספר מרוב, אין לנו כל סיכוי לעצור אותם.

ההחלטה שקיבלתי עליי הייתה בבחינת סיכון אדיר. עם זאת, ידעתי כי זה סיכוינו היחיד לשמור על הגבעה שחולשת על פני השטח. ירדתי עם ארבעת הטנקים שוב אל המישור, נענו לעבר ליבת ההתקפה המצרית כדי לקצר טווח ירי. הבעיה הקשה ביותר הייתה שלא היה לנו מחסה והיינו חשופים לגמרי בפני הכוח המצרי. מנגד, החשיפה והקרבה אל כוחות האויב אפשרו לנו לפגוע בו.

למרות הסיכון, זו הייתה החלטה שנטעה בנו תקווה. ידענו שאם נצליח לפגוע בליבו של המערך המצרי, נגרום להם לכך שיתפוצצו שם ויעלו באש לנגד עיני חבריהם. יש סיכוי כי פעולה זו תעצור את החטיבה המצרית לאורכה ולרוחבה ותמנע ממנה לעלות על הגבעות החולשות על השטח.

***

תוך כדי הנסיגה, חדרה לתוכי התודעה שאם לא ארד לקראת כל הכוח המצרי ואילחם בו, הוא יחסל את כולנו. ביקשתי מקצין האָג"ם לארגן כוחות סיוע שיבואו, יתגברו אותנו ויסייעו לנו להשיג את היעד.

ירדתי שוב לכיוון השטח המישורי שהיה ממערב לנו, אלא שהפעם ירדתי בארבעה טנקים בלבד, והייתה לי מודעות לקראת מה אני הולך ולאן אני נכנס. נעתי מהר לעבר ליבת החטיבה המצרית התוקפת. הגעתי לטווח שהיה קרוב מאוד לכוח המצרי. מצאתי את עצמי חשוף לגמרי במישור, במקום שבו אין לי עמדות ומגננות. פקדתי על ארבעת הטנקים שהיו עימי לירות ללא הפוגה בכוח המצרי. היינו בטווח קרוב ונוח לירי, יכולנו לטווח ולירות ירי מועיל. מנגד, לא ניתן להתעלם מיתרוננו שהוא בעצם חיסרון. קרבה זו הכניסה אותנו לעמדת סיכון אדירה, שבה הפכנו למטרת ירי קלה לכוח שנלחם בנו. כל פגז שירו לעברנו עלול היה לפגוע בנו. אני יכול לומר כי לא נפגענו באורח נס.

לשמחתי, קצין האָג"ם החטיבתי הצליח לארגן סיוע בגודל של חמישה טנקים, ואלה הצטרפו ללחימה באופן פעיל ביותר. הם התמקמו במרחק של שני קילומטרים מאחורינו, חיפו עלינו וירו מעל לראשינו לעבר המצרים. לאחר כחצי שעה של ירי מסיבי, הצלחנו לפגוע בעשרים טנקים, ראינו אותם כשהם עולים באש, הם בערו והעלו עשן שחור וסמיך. כל האירוע הנקודתי הזה התרחש בדיוק כפי שייחלתי, התפללתי וחזיתי בעיני רוחי. חיילי הכוח המצרי לא ציפו להתקפה הזאת, היא הגיעה בהפתעה מוחלטת ושיתקה אותם. התוצאה מכך הייתה, שכל הטנקים שלא נפגעו מירי כוחותינו נבהלו מהאש שספגו, נעצרו ובלמו את התקדמותם.

זו הייתה נקודת השבירה של הכוח המצרי. כך נבלמה מתקפת המצרים ועצרה את השעטה שלהם אל תוך מרחבי סיני ומנעה מהם את השליטה במקומות האסטרטגיים החולשים על צירים מרכזיים.

השעה הייתה 18:00, פנה היום, השמש החלה לשקוע והחושך שלח את זרועותיו ועטף את העולם בעלטה שהביאה עימה את השקט שכה ציפינו לו. ביום השלישי למלחמה, לאחר בלימת החטיבה המצרית, חזרתי עם ארבעת הטנקים אל נקודת האיסוף בשטח השולט על המישור. כשהגעתי אל המקום הבטוח, שמעתי את השקט שזעק יותר מכל הדי הפיצוצים והנתזים שחלפו כל היום בסביבתנו, מכל כיוון אפשרי. רק אז נפקחו עיניי והתחלתי לראות נכוחה את גודל המכה שחטף גדודנו אך בקרב הזה.

גדוד 113 איבד בקרב שלושים וחמישה מפקדים וחיילים ועוד עשרות מהם נפצעו. הפצועים יישאו את כאבי פצעיהם בגופם ובנפשם כל ימי חייהם.

לאחר שפקד המג"ד, סא"ל אסף יגורי, על נסיגה, הטנק שעליו הוא פיקד נפגע. הוא קפץ עם אנשי צוותו מהטנק הפגוע ותפס מסתור בבור שנוצר מפגז ארטילריה מצרי. המצרים זיהו אותו, תפסו אותו ואת אנשי צוותו, והם נשבו. המג"ד, סא"ל אסף יגורי, היה השבוי הבכיר ביותר במלחמת יום הכיפורים.

הסמג"ד, רס"ן דוד ילין, נהרג בקרב עוד באותו היום. איתו נפלו חללים בקרב גם שני המ"פים שהיו חבריי לנשק. רוב חיילי הגדוד ומפקדיו נהרגו או נפצעו בקרבות של היום השלישי, אולם גם ביומיים שקדמו נפלו רבים מחבריי הלוחמים.

במלחמת יום הכיפורים יצא גדוד 113 לקרבות בשלושים ושישה טנקים. כעבור שלושה ימי קרבות, שרדו רק ארבעה טנקים מהגדוד המקורי. כל היתר נפגעו. עמדנו בפני דילמה קשה. שאלנו את עצמנו אם להמשיך בכוח ששרד לנו כגדוד המשמר את שמו, או להודות בכך שאין עוד קיום לגדודנו במתכונתו הנוכחית, ואי־לכך עלינו לפזר את הטנקים על צוותיהם.

בין הגדודים האחרים. אחר התעמקות בסוגיה, הפור נפל. החלטנו שאנחנו ממשיכים כגדוד, אבל בהבדל אחד קטן. מאותו רגע ואילך, אנחנו כבר לא גדוד של שלושים ושישה טנקים וגם לא של עשרה טנקים, אלא גדוד מיוחד ששרדו בו ארבעה טנקים ופלוגת החרמ"ש. למרות הכאב הבלתי נסבל, לא הסכמנו לוותר על שם היחידה שהוא גאוותנו.

המשכנו להילחם בכל יום ויום מהבוקר ועד הלילה. מדי יום נוספו לנו עוד ועוד הרוגים ופצועים. בכל יום נפגעו טנקים נוספים, ואותם החלפנו בטנקים תועים שאספנו בדרך ובטנקים שנפגעו ושוקמו מחדש על-ידי ציוותי החימוש והאחזקה המצויינים של הגדוד. זו הייתה השגרה שלנו, היינו מיומנים באיתור טנקים בודדים ובצירופם לגדוד. כך המשכנו להילחם עד היום האחרון למלחמה. חצינו את תעלת סואץ לתוך מצרים, ובמשך ימים של קרבות קשים עקובים מדם, הגענו לעיר סואץ והשתתפנו בכיתור הארמייה השלישית, פעולה שבסופו של דבר הכריעה את המצרים בשדה הקרב.

***

מה קרה בעצם ב־8 באוקטובר, ביום השלישי למלחמה? הצבא נכנס לקרב כשאינו ערוך לקראתו: לא הייתה מסה קריטית של כוח שתאפשר לו לבצע את המתקפה, לא היו תוכניות מסודרות, לא פקודות מסודרות, ולא היה מודיעין. חמור מזה, היה נתק כמעט מוחלט בין המציאות שמתהווה בשטח, בחזית מול המצרים, לבין מה שהבין הפיקוד העליון של צה"ל שישב ב"בוֹר" מאחור. לכן, לפקודות, כפי שניתנו, לתוכניות, כפי שנעשו, ולניסיונות לחצות את התעלה לעברה השני לא הייתה היתכנות. צה"ל ספג ביום הזה מכה אנושה, הוא שילם מחיר של מאות הרוגים ופצועים לאורך כל החזית. עשרות טנקים ישראליים נשרפו בשטח והייאוש גבר. היה כפשׂע בינינו לבין תבוסתנו במלחמה.

אני קורא ליום הזה של 8 באוקטובר במלחמת יום הכיפורים, "היום השחור ביותר במלחמה", ומוסיף ואומר, היום השחור ביותר בכל מלחמות ישראל. רק לאחר אותו יום נורא ואיום, נפקחו עיני הרמטכ"ל, רב־אלוף דוד אלעזר, והוא קלט מיהו אויבנו והחל לקבל החלטות נכונות ששינו את תמונת המצב. מכמעט תבוסה בשלושת הימים הראשונים במלחמה, עברנו למהלך שגרם לניצחון הגדול ביותר שהשיג צה"ל מעודו בכל מלחמות ישראל.

ההחלטה החשובה ביותר ששינתה את המציאות ואת פני המלחמה מקצה לקצה הייתה ההחלטה להפסיק לתקוף בצורה לא מאורגנת, כפי שנעשה בימים הראשונים, בעיקר ב־8 באוקטובר, ולהיכנס ככוח מאורגן לקרבות מגננה. צה"ל ישב על הגבעות ושלט על המישור שהיו בו מערכים חפוזים. לו רק קראו נכון את המפה, לא היו המצרים תוקפים אותנו מהשטחים הפתוחים כי יתרון הגובה היה בידינו וכך גם השליטה על המרחב. לאחר שהתמקדנו ופעלנו מתוך חירוף נפש והשמדנו כוחות גדולים בקרבות המגננה, יצאנו בעוז לקרב ההכרעה.

לקוראי 'מידה' – ספרו של האלוף במיל' יצחק בריק במחיר מיוחד של 80 ש"ח. היכנסו לאתר ספרי ניב ובמסך הרכישה הקלידו את הקוד brik89.