מול האיום בג'נין דרוש שינוי בגישה

נפילתו של לוחם הימ"מ רנ"ג נעם רז הי"ד עוררה, בצדק, דיון ציבורי באשר להיבטים שונים בהפעלת הכוח באיו"ש ובאשר למטרת המבצע. כבר בהודעת דובר צה"ל מיד לאחר הקרב בפאתי ג'נין ביום שישי, ניכר היה כי לפחות חלק ממטרות המבצע יועדו לאיסוף ממצאים מזירת הירי בה נהרגה מוקדם יותר בשבוע שעבר עיתונאית 'אל ג'זירה', שירין אבו-עאקלה:

במקביל לפעילות המעצר, כוח של סיירת גולני הגיע לנקודה בה נהרגה העיתונאית שירין אבו עאקלה על מנת לסייע לתחקור המבצעי ולבצע תחקור עומק ופעולות שחזור בשטח"

אלא שבשל העובדה ששמו של המבוקש שהיה מושא הפעולה, מחמוד א-דבעי, נכרך במותה של העיתונאית, הבהירו בדובר צה"ל כי "המבוקש היה אחראי על ביצוע פיגועי ירי לעברנו בכל הכניסות האחרונות שלנו לג'נין, אין לו קשר לעיתונאית". השאלה, מדוע נדרש אם כן מעצרו (ולא חיסולו) שבוצע לאור יום במהירות, נותרה בחלל האוויר. אתמול בבוקר (שני) הוסיף הכתב הצבאי טל לב רם פרטים נוספים על הסוגיה כשצייץ:

גורמים ביטחוניים מאשרים כי מעצר המבוקש מחמוד א-דבעי היה קשור גם לחקירת מותה של עיתונאית אל ג'זירה שירין אבו עאקל. במערכת הבטחון מדגישים כי המחבל שירה פעמים רבות לעבר הכוחות היה יעד למעצר עוד לפני מות העיתונאית אבל נראה כי בבחירת עיתוי המעצר לסוגיה זו היה משקל רב"

אין זה המקום לקיים בו תחקיר מבצעי על פעילות הכוחות. בהחלט ייתכן שהיו סיבות נוספות לצורך לפגוע/לעצור את הנ"ל. אך הדחיפות שבביצוע הפעולה (מה שנרמז בדבריו של לב רם כפי שהובאו מפי הגורמים הביטחוניים כ"בחירת העיתוי") מעוררת מספר שאלות שראוי לדון בהן בזהירות המתבקשת.

ראשית, ראוי לעמוד על ההקשר הבינלאומי המלווה את מותה של הכתבת שהייתה אזרחית אמריקנית. בלי קשר למטרת המבצע, אין ספק שישראל מיהרה להציע באופן תקדימי ומרחיק לכת חקירה משותפת, משל הכתבת נהרגה בעת סיקור הפגנה תמימה ברחוב רוטשילד בתל-אביב, ולא בעין הסערה של קרב יריות באזור מלחמה. לאור זאת, נעמוד על התועלת שבניסיון להשיג ראיות מזירת הפגיעה ככלי שצפוי לסייע לישראל במערכת ההסברה הבינלאומית.

שיטת הפעולה הנבחרת – מעצר בשיטת סיר-לחץ הדורש שעות רבות לאור יום, כאשר הכוח מותקף ממספר כיוונים באש כבדה – מעלה תהיות ביחס להבטחות בדבר "קטלניות", רב-ממדיות והצורך ביצירת עדיפות מכרעת בנקודת המגע.

כאמור, מבלי להיכנס להיבטים טקטיים ומקצועיים, ננסה לשפוך אור על פעילות צה"ל מזווית משפטית. יש בה כדי להסביר הרבה ממה שעינינו רואות במבצע 'שובר גלים' המתאפיין במעצרים, בהפעלה מסיבית של יחידות מיוחדות ובמה שניתן לתאר כמגבלות על הפעלת הכוח באופן מכריע ומרוכז, בזמן, באמצעים ובמקום, נגד תשתיות הטרור במרחב ג'נין ובנותיה.

ההקשר הבינלאומי-תקשורתי

הלהיטות שהפגינה ישראל לערוך חקירה מפורטת בדבר נסיבות מות הכתבת נדונה לכישלון מראש. ראוי לבחון את מערכת הלחצים שעמדה בבסיס מוטיבציה זו מול מה שנלמד במקרי עבר. לאור הממצאים כדאי לבחון מחדש את מידת התבונה, התועלת והצידוק המוסרי להפעלת כוח למטרה זו, אגב סיכון חיי חיילינו. ככל שמטרה זו אכן נכללה ביעדי הפעולה.

עובדת היותה של הכתבת שנהרגה אזרחית אמריקנית מוסיפה נופך של דחיפות ולחץ למרקחת הרגילה הנהוגה במקרים כאלו. הלחץ על דוברי הממשל לספק תשובות ביחס לנסיבות מותה, ויותר מכך – לאופן בו עתידה להתנהל חקירת האירוע – החל מיד עם היוודע דבר מותה של הכתבת.

בתדרוך לעיתונאים שנערך ב-11 במאי במחלקת המדינה, הדובר נד פרייס נחקר שתי וערב בשאלות נוקבות מצד העיתונאים באשר לנסיבות מותה ואופי החקירה הצפוי. פרייס טען כי לישראל יש את הידע והיכולות לבצע חקירה כזו, והושם במגננה כאשר נשאל מדוע לא תתקיים חקירה בינלאומית בלתי-תלויה, בהתייחס לחקירות מקרים קודמים:

נד, אני רק רוצה לשאול אותך, האם אתה בוטח בישראל שתחקור את עצמה? כלומר, שאלתי את השאלה הזו פעמים רבות במהלך ה-20 שנים האחרונות. האם אתה יכול לבטוח בהם? האם הם אי פעם חזרו אליך ואמרו – הנה התוצאות [של החקירה]?… רק בינואר האחרון, עומר אסעד [פלסטיני קשיש שנעצר ומת במעצר, ג"א] מת כשהיה באחריותם, ואתה אמרת – והוא היה פלסטיני אמריקאי – מהפודיום כאן אמרת שאתה ממתין לתוצאות החקירה שלהם. האם המשכת לעסוק בעניין? האם אתה סומך על הישראלים שיחקרו את עצמם?"

השאלות שהופנו לדובר מחלקת המדינה הן סימן לבאות: מדובר בקרב אבוד מראש, כפי שהיה באינספור מקרים דומים בעבר. רשת 'אל ג'זירה' מצדה מיהרה להאשים את ישראל בכך שרצחה את שירין אבו עקילה בדם קר. בכתבה פרי עטה של אורלי הלפרין בטיים מגזין טרחה המחברת להסביר לקוראים שכך נוהגת ישראל תמיד – הורגת, מכחישה, מטייחת.

ב-16 במרץ 2003 נהרגה רייצ'ל קורי מפגיעת דחפור D-9 שעסק בחישוף שטחים ואיתור מטענים ומנהרות בגזרת רפיח ברצועת עזה. קורי, פעילה בארגון השלום האקטיביסטי ISM, הגיעה עם חבריה לישראל במטרה לפעול לסיכול פעילות צה"ל שנתפסה כפוגעת בזכויות הפלסטינים. היא נכנסה למרחב בו נעשו עבודות חישוף, ונעמדה מול הדחפור עם אפוד זוהר ושלט בניסיון למנוע את המשך פעילותו. היא צולמה כך שעות לפני מותה – מה שלא מנע את הטענה שהתמונה צולמה דקות לפני שנהרגה (מהתמונה הנ"ל ניכר כי היא עומדת לצד הדחפור וישנו קו ראייה אליה) ועשיית שימוש במידע כוזב זה כ"הוכחה" לכך שהיא נדרסה בכוונה תחילה.

נסיבות מותה כפי שעלו בחקירת מצ"ח ניקו מכל חשד לדריסה מכוונת מצד מפעיל הדחפור הכבד. אלא שהסיפור נחקק בדעת הקהל כאילו היא נדרסה הלוך ושוב (מה שהיה כאמור שקר מוחלט – למעשה, בניסיונה לעצור את הדחפור היא מעדה לאחור, נעלמה מעיני המפעיל ונפגעה מפגיעת חתיכת בטון שדחף הכלי). בכירים בממשל בוש דרשו וקיבלו עדכונים על התקדמות החקירה באופן שוטף ובמשך חודשים ארוכים לאחר המקרה. נגד המפעיל נפתחה כאמור חקירת מצ"ח והוא נוקה מכל אשמה. אך כמו במקרים אחרים – עובדות בצד, הנרטיב השקרי הוא שנותר, והוא שצץ מחדש בכתבה ב'טיים' שהוזכרה לעיל.

כמו בכפר כנא במבצע 'ענבי זעם', כמו במקרה מחמוד א-דורא, כמו בקרב בג'נין ב'חומת מגן', כמו דו"ח ועדת גולדסטון לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' וכמו מקרים רבים אחרים – מאמציה של ישראל לספק הוכחות פורנזיות חותכות לטוהר כוונותיה וחפות חייליה נתקלים בחומה בצורה של דעות קדומות ודיסאינפורמציה המשרתת סדר יום.

במקרים רבים ידעה ישראל להגן על חייליה ועל זכותה לחקור את עצמה ולשמר את אמינות גופי החקירה. ישראל למשל החרימה את ועדת גולדסטון שמונתה בהחלטת האו"ם לחקר העימות בעזה ותקפה את הדו"ח בחריפות. הסכמה אפריורית לחקירה משותפת, כפי שהציע שר החוץ לפיד, חושפת את החקירה, את צה"ל (ויתר כוחות הביטחון) ומפקדיו למניפולציות, לטיוח ומסייעת לקעקע את אמינות גופי החקירה של ישראל, תחת שתחזק אותם.

בדברים אלו אין משום רצון לקבוע שישראל אינה מחויבת לבצע תחקירים ובמקרה הצורך גם חקירות. יחד עם זאת, נשאלת השאלה מהו ההיגיון בבחירת אסטרטגיה נפסדת בה מנסים להשביע את רעבונם של אלו שיטענו אפריורית לאשמת ישראל ונגד כל הוכחה שתוצג? את חולשת הדעת הזו – שמצאה ביטוי באמירה האומללה של שר התפוצות לפיה אמינות ישראל אינה גבוהה, ובהצעה המבישה לחקירה משותפת מצד ראש הממשלה וחליפו – יש לקרוא לאור הלחץ המתהווה מצד הממשל האמריקני ודעת הקהל בארה"ב. מדובר בנמיכות קומה שערורייתית שתוביל לצרות, ואולי גם גרמה לשיקול דעת לקוי בהוראה על ביצוע מעצר ואיסוף ראיות לאור יום, בחופזה.

הישג תודעתי ותקשורתי במלחמה מודרנית עשוי להצדיק, במקרים מסוימים, סיכון חיי אדם. זהו קו דק בין הסיכוי להגיע להישג מהותי המצדיק הפעלת כוח אגב סיכון חיי חיילים, לבין הפעלת כוח צבאי לצורך השגת יעדים במשקל נוצה במלחמה על התודעה. על רקע העובדה שמדובר במשחק מכור מראשיתו, קשה להשתכנע כי השגת הוכחות חותכות בכוחה לשנות במשהו את מעמדה הבינלאומי של ישראל ביחס לסוגיה ובכלל.

ההסכמה מדעת לגזור גזירה שווה בין מות עיתונאית במהלך קרב ובין מקרים אחרים (למשל מותו של עציר הנתון לאחריות ישראל) נובעת מסבך משפטי שנדון בו בקצרה בהמשך. התוצאה – קבלה מרצון של כללי חקירה בעלת אופי משטרתי על אירועים בעלי אופי מבצעי-לוחמתי. הרי לכם מתכון בטוח לתסבוכת.

הגדרת המצב המשפטי

המצב המשפטי תחתיו שורה צה"ל באיו"ש משליך על היבטים מבצעיים רבים, בהם אופי החקירה הנדרש בעת מקרי מוות, הוראות הפתיחה באש ומידת הנזק האגבי המותר. במאמר שפרסמו אביחי מנדלבליט וגיל לימון בשנת 2020 וכותרתו 'שלטון החוק בשדה הקרב המודרני – על חקירת מקרי מוות שאירעו במסגרת המאבק בטרור', סוקרים המחברים את ההיבטים השונים[i]

השניים מביאים את תקופת 'גאות ושפל' (אוקטובר 2000, פרוץ האינתיפאדה השנייה) כמקרה מבחן שחייב, נוכח עוצמתן ואופיין של ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לפלסטינים, הגדרה מחדש של המצב המשפטי על ידי הפצ"ר דאז, מנחם פינקלשטיין: ההכרעה המשפטית שאותה קיבל היא שאין מדובר עוד בסיטואציה רגילה של התמודדות עם אירועי הפרות סדר בשטח המוחזק בתפיסה לוחמתית, תחת הפרדיגמה של "אכיפת חוק", כי אם ב"עימות מזוין", על כל המשתמע מכך, המתנהל תחת "פרדיגמת הלחימה"

ההוראות תורגמו לקובץ שנודע בשם 'לילך כחול' והקלו על הכוחות בשטח את ההתמודדות עם המצב החד[ii]ש. לאור החידוש של הפצ"ר דאז, עבר צה"ל ממצב של לוחמה בטרור תחת פרדיגמה של "אכיפת חוק" – בה שימוש בכוח קטלני נחשב לאקט חריג ומבוצע רק לשם מניעת סכנת חיים ובהיעדר אמצעי אחר, למצב בו לחימה בטרור עשויה להיחשב בתנאים מסוימים כעימות מזוין המתבצע תחת פרדיגמת הלחימה.

משהוגדר ככזה, הוא מאפשר לכוחות צה"ל לתקוף את היריב בכל עת, באופן מכוון, לרבות תקיפת אזרחים שעה שהם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה. לתפיסה זו יש נפקא מינה לעניין החובה לחקור מקרי מוות, עליה נעמוד להלן והיא חשובה להבנת האירועים האחרונים.

קביעה משפטית משלימה החשובה לענייננו היא שהפרדיגמות יכולות וצריכות, במקרים רבים, לדור בכפיפה אחת – זו לצד זו. למעשה מדובר בארגז כלים משפטי אותו יש להתאים לתרחישים מבצעיים שונים. כך למשל, הטיפול בהפרות סדר ייעשה תחת "פרדיגמת אכיפת החוק" אך ההתייחסות לאירועי אש תהיה תחת "פרדיגמת הלחימה" – גם אם מדובר בשני אירועים בגזרות שכנות, באותו פרק זמן.

כדי לפשט את ההבדלים בצורך בחקירה בין שתי הפרדיגמות, נבחן את הדומה והשונה על בסיס שני פרמטרים השוואתיים:

1.הצורך בחקירה בעת מקרי מוות קיים הן בדיני העימות המזוין (ארבע אמנות ז'נבה, משפט הנהוג תחת פרדיגמת "העימות המזוין") והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי (הנהוג תחת פרדיגמת "אכיפת החוק").

יחד עם זאת, התנאים לפתיחת חקירה שונים: בעוד שבדיני העימות המזוין יש חובה לפתוח בחקירה אם ישנו חשד סביר שנעשו הפרות חמורות, וכן לא מוגדרת בהכרח זהות החוקרים (אלו יכולים להיות המפקדים), הרי שבמשפט זכויות האדם הבינלאומי עומדת החובה בכל מקרה מוות שאירע בידי מי מסוכני המדינה, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

2.הן בדיני העימות המזוין והן במשפט זכויות האדם הבינלאומי הוגדרו פרמטרים מחייבים לחקירה. שלושה מהם משותפים:

א. אפקטיביות החקירה.

ב.השלמת החקירה במהירות הראויה.

ג.עצמאות הגוף החוקר והעדר משוא-פנים.

ד.פרמטר רביעי הוגדר רק במשפט זכויות האדם הבינלאומי והוא שקיפות ציבורית ושיתוף בני המשפחה בממצאי החקירה. פרמטר זה אינו חל תחת פרדיגמת העימות המזוין, בשל שיקולי ביטחון לאומי וסודיות.

אם עד פרוץ האינתיפאדה השנייה הייתה נפתחת חקירת מצ"ח כמעט בכל מקרה בו מת פלסטיני (ובמקרים מסוימים אפילו בפציעה), השתנתה גישה זו עם החלת פרדיגמת העימות המזוין. מסביר הפצ"ר לשעבר פינקלשטיין דבר דבור על אופניו:

מדיניות החקירה וההעמדה לדין נגזרת אף היא מהגדרת המצב. על רקע האופי הלחימתי של האירועים נקבעה על ידינו מדיניות שלפיה, הבירור העובדתי של אירועים חריגים ייעשה בעיקרו באמצעות תחקירים מבצעיים, שהמפקדים מחויבים לקיים. חומר התחקיר המבצעי מועבר לעיוננו, ואם סבורים אנו כי חומר זה מעלה חשד המצדיק חקירה פלילית, מונחית מצ"ח לפתוח בחקירה לבירור נסיבות האירוע […] מן הראוי להדגיש: בכל הנוגע לתלונות שעניינן אלימות או פגיעה מכוונת באזרחים או ברכוש – לא חל כל שינוי במדיניות החקירה. הווה אומר, כאשר עולה חשד לעבירה פלילית מעין זו, מונחים גורמי החקירה לחקור את נסיבות המקרה"

אלא שתפיסה זו לא האריכה ימים, ובאפריל 2011 שונתה הפרדיגמה באיו"ש (אך לא בעזה). העילה לכך הייתה שלמרות שמצב העימות המזוין בין ישראל וארגוני הטרור לא הסתיים, פחת היקפם של אירועי הלחימה באופן ניכר ולא הצדיק עוד את הסתמכות גורפת על פרדיגמת הלחימה כחזקה עובדתית לבחינת כל מקרה מוות. במכתב ששלח הפצ"ר דאז ליועץ המשפטי לממשלה נכתב:

מדיניות החקירות אינה יכולה להיות "סטאטית", אלא חייבת להיות "דינאמית". הגם שהעימות המזוין המתנהל בין צה"ל לבין ארגוני טרור פלסטינים באיו"ש לא הסתיים, וכוחות צה"ל הפועלים בשטח זה ממשיכים להחזיק בסמכויות מכוח דיני הלחימה, הרי שבעת הנוכחית, לאור המצב הביטחוני ומאפייני הפעילות המבצעית של צה"ל, לא ניתן עוד להסתמך על ההנחה, העומדת בבסיסה של מדיניות החקירות הנוכחית, הרואה במקרי מוות של פלסטינים באיו"ש – כברירת מחדל – תוצאה של פעילות לחימתית באופייה.

משמעות הדברים היא כי לגישתי אין עוד מקום למדיניות חקירות המתבססת באופן עיקרי על דיני הלחימה שאינם רואים בשימוש בכוח קטלני דבר חריג, ואשר מורה ככלל על קיומו של תחקיר מבצעי ביחס למקרי מוות של אזרחים בטרם קבלת ההחלטה על פתיחה בחקירת מצ"ח.

חלף זאת, החלטתי – לאחר שהצגתי את הדברים בפניך – לאמץ מדיניות חקירות חלופית, התואמת את המצב הביטחוני בשטח ואת מאפייני הפעילות המבצעית. מדיניות זו משקפת את העובדה כי פעילותם של כוחות צה"ל באיו"ש חוסה תחת כנפיהן של שתי מסגרות נורמטיביות מקבילות – דיני התפיסה הלוחמתית, בצד דיני הלחימה – תוך שחלק משמעותי מפעילות זו הינו אכיפתי באופיו, בעוד שהמרכיב הלחימתי הינו כיום בגדר חריג […]. לפיכך, נקודת המוצא של מדיניות החקירות החדשה באיו"ש תהא כי, ככלל, מקרה בו נהרג תושב פלסטיני כתוצאה מפעולה של כוחות צה"ל יביא לפתיחה מיידית בחקירת מצ"ח (דוגמת אירועים של מוות אגב הפרות סדר ואירועי התפרעות במחסומים).

בצד זאת, מדיניות זו תיקח בחשבון את העובדה כי צה"ל עודנו מעורב באירועי לחימה. בהתאם, מקרים בהם ברור, כי הפעילות שבמהלכה נהרג התושב הפלסטיני נשאה אופי לחימתי של ממש (דוגמת אירועים בהם התנהלו חילופי אש מהם נפגע אזרח שלא היה מעורב בלחימה), כך שתוצאות האירוע אינן מצביעות – על פניהן – על חשד לביצוע עבירה, לא יובילו לקיומה של חקירת מצ"ח באופן מיידי [כל ההדגשות שלי ג.א].

בהתאם לשינוי שחל ב-2011, נוהג צה"ל לפתוח חקירת מצ"ח בכל מקרה מוות של פלסטיני בשטחים. יחד עם זאת, הסיפא של הדברים מראה כי הגם שאופי העימות השתנה משפטית, עדיין נותר חלון המונחה על ידי שכל ישר לפעול באירועים בעלי אופי לוחמתי כאילו היו תחת פרדיגמת "העימות המזוין", ככל שהדבר נוגע לחקירות.

האמנם ישראל פועלת כך? לא ברור אם נפתחה/תיפתח חקירת מצ"ח גם במקרה הזה, אך ישראל נוהגת כך בחפשה אחר הוכחות פורנזיות (קליע, רובה, איסוף ממצאים מזירת הירי) באירוע בעל אופי מבצעי טהור – גם אם יתברר בסופו של דבר שהעיתונאית נהרגה מקליע תועה שנורה בידי חיילי צה"ל – תפיסת העימות המזוין עומדת בעינה. כך או אחרת, גם בתקשורת נשמעים כבר קולות המצביעים על כך שהמקרה מחייב חקירה בינלאומית, ואפילו לא יהיה כאן די בחקירת מצ"ח, בפיקוח הפרקליטות הצבאית.

התפיסה לפיה יש בהסתפקות בתחקיר מבצעי לכתחילה משום זילות ומתן יד לטיפוח נורמות פסולות הפוגמות במוסר הלחימה וטוהר הנשק, נובעת מבורות ומשגשגת על מצע של פוזיציה ואג'נדה. אין לה אחיזה משפטית או מקצועית וזו הזדמנות טובה ללבן זאת. עינינו הרואות את הסרטונים היוצאים מזירות הלחימה בג'נין, ברוקין ומקומות נוספים בשבועות האחרונים – מדובר בקרבות, לא בהפרות סדר. להוותנו, הדרג המדיני הוכיח שוב חוסר יכולת בסיסי לעמוד בפרץ נוכח הביקורת ונוכח העיתוי הרגיש, ערב ביקורו הצפוי של נשיא ארה"ב בישראל.

חופש פעולה מבצעי תחת פרדיגמת "אכיפת החוק"

לתפיסת העימות באופן הקרוב יותר לפרדיגמת "אכיפת החוק" ומול האתגר המבצעי הנוכחי המתמקד בג'נין, יש משמעות נוספת, מבצעית. משמעות זו משליכה על אופי הפעולה מתחילתו ועד סופו. אם נוליך את הדיון לקצוות, לשם ההדגמה, ברור שמבצע מסוג 'חומת מגן' אינו יכול להתקיים תחת פרדיגמת "אכיפת החוק", ונזכיר כי השינוי החיוני נעשה בראשית העימות בסוף שנת 2000, וכחלק מההכנות אליו.

נקודת השינוי באפריל 2011 עליה עמדתי בפירוט לעיל לא נותרה באוויר הדליל של המשפטנים, אלא תורגמה לשינויים ועדכונים בספרות מקצועית בה ניתן דגש רב הרבה יותר על אופי העימות בסביבה אזרחית, בכפוף לדין הבינלאומי הרלוונטי, בהקפדה על הימנעות מנזק אגבי, ובעיקר לשינוי בדפוסי הפעולה המבצעיים.

היו ששאלו לאחר האירוע ביום שישי (בו נפל רנ"ג נעם רז הי"ד), ולאחר האירוע בו יורטה מכונית ובה מפגעים בדרכם לפיגוע על ידי הימ"מ לפני כמה שבועות (פצוע קשה), מדוע נשלחים כוחות למבצע בלב השטח העוין להיתקלות קרובה ללא חיפוי אווירי תוך הידרשות למגע-אש קרוב.

ברקע האירועים הביטחוניים האחרונים מתברר שוב ושוב כי צה"ל לא פועל היום כצבא במלחמה מול אוכלוסיית אויב, אלא כמשטרה בפעולות כירורגיות מול אוכלוסיה שנתפסת כתמימה. האם זה במקרה?

לכתבה המלאה>>https://t.co/t3BcBpiJ5n#דסק_התחקירים#הדוח_של_אראל @akibigman @ErelSegal @doh_erelsegal14 pic.twitter.com/wsY6KU70Or

— עכשיו 14 (@Now14Israel) May 16, 2022

קריאה חוזרת בתיאור המשפטי לעיל מעמידה את הדברים באור חדש הדורש עיון ודיון. שילוב של חוסר התאמה משפטי מזה, ושיקולי דרג מדיני מזה, הביאו אותנו למצב בו אנו מנסים להתמודד עם מוקד טרור שוצף באמצעות פינצטה, תוך העמסת עיקר הנטל על מספר יחידות מובחרות מצומצם ואחיזה בתקווה שדפוס פעולה זה יוכיח את עצמו במבחן התוצאה, ובה בעת יעמוד בכללי פרדיגמת "אכיפת החוק". ניסיון העבר מלמדנו שפעולה בדפוס זה סופה לשחוק עד דק את כוחותינו, ותניב במקרה הטוב תוצאות בינוניות, או במקרה הרע הסלמה, התפשטות תשתית הטרור למוקדים נוספים וגביית מחיר דמים גבוה.

אין צורך לשוב על עקבותינו ולדרוש עוד 'חומת מגן', ואין ספק שאנו נמצאים כיום בזמנים אחרים, לא מעט בזכות הפירות של מבצעי 'חומת מגן' ו'דרך נחושה' שהשיבו לישראל את חופש הפעולה בתוככי הערים הפלסטיניות. יחד עם זאת, נוכח המוטיבציה, כמות החמושים ותעוזתם הגוברת, ניסיונות הפיגוע והסיכון בהסלמה, ראוי להעלות שוב לדיון את הצורך בהרחבת הפרדיגמה לעבר "עימות מזוין" כחלק משינוי הגישה הנדרש מול האיום.

הדבר חיוני הן לשם מתן גיבוי ללוחמים במקרים בהם נפגעים חפים מפשע כחלק מפעולות הלוחמה, והן למען הישג מכריע בסבב הלחימה בטרור הנוכחי. מחיר הדמים עדיין לא הגיע (תודה לאל) לשיאי האינתיפאדה השנייה. היום זה בעיקר נפת ג'נין, מחר זה עלול להסלים ובמהירות. אם בכל זאת ישנו לקח אחד לקחת מהתקופה ההיא: בעיות מסוג זה נוטות להסלמה טבעית כל עוד לא מתמודדים איתן בזמן והפתרון המכריע מגיע מאוחר מידי. עכשיו זה הזמן.

[i] בתוך: ספר מנחם פינקלשטיין, משפט, ביטחון וספר (שרון אפק, עופר גרוסקופף, שחר ליפשיץ, אלעד שפיגלמן עורכים, נבו, 2020)

[ii] עמוס הראל, אבי יששכרוף, המלחמה השביעית, עמ׳ 58