ג'נין כמבחן להרתעה הישראלית

מג׳נין, כמו גם מערים וכפרים אחרים בשטחי הרשות הפלסטינית, יוצאים מחבלים לרצוח אזרחים ישראלים ללא אבחנה ובאכזריות רבה. מולם ניצבים כוחות הביטחון העושים לילות כימים וכמיטב יכולתם על מנת לסכל את המחבלים בטרם יבצעו את זממם.

נוכח היקף הפיגועים היוצא או מתוכנן לצאת מאותם אזורים, שלכאורה נמצאים בשליטת ובאחריות הרשות הפלסטינית, עולות מספר סוגיות הראויות לחשיבה מחודשת לגבי האופן בו מתנהלת מדינת ישראל נוכח האתגר הביטחוני-סיכולי. האם נבחן אופן הפעולה המאלץ את כוחות הביטחון לבצע פשיטות ממוקדות למספר שעות בכדי לעצור כל פעם מבוקשים בודדים?

הווה ברור כי נכון לבצע פשיטות מעין אלו אחת לתקופה בהתאם לצורך ממוקד, אך משעה שהופך הדבר לעניין שבשגרה, כמעט מידי לילה ובמשך שבועות וחודשים רצופים, האם לא נכון יותר לבסס אחיזה מבצעית ממושכת יותר בשטח, לתקופה בה יפעל צה"ל ברציפות תפקודית גבוהה הכוללת מאמץ מודיעיני, לחץ תודעתי והפעלת כוח מאסיבי יותר על תשתיות המחבלים? הרי כל כניסה ויציאה הופכת ליותר מאתגרת, מורכבת וסבוכה, עם סיכון מוגבר יותר לכוחות המבצעים מאשר קודמתה, לאור הפקות לקחים גם מצד האויבים שלומדים, מתפקחים ומתעצמים.

בדרכם של כוחותינו לעצור ולו רק מחבל מבוקש אחד לעתים, הם נחשפים להתנגדות חמושה מצד מחבלים. האין כל אלו היורים אלפי כדורים, משליכים מטעני חבלה, מיידים סלעים מגגות המבנים ובקבוקי תבערה על הרכבים אינם נחשבים כמחבלים שראוי וחובה לחסל, בטרם נחזור על אותה פעולה ובסמיכות זמנים קרובה כדי לעוצרם על פעולותיהם אלו יום קודם?

מדוע מאפשרים למחבלים למלט נפשם ולהתארגן בכוחות מחודשים לקראת הקרב הבא, במקום לשמוט את הקרקע תחת רגליהם במלוא מובן המילה? הרי בסופו של יום מדובר במחבלים מבוקשים ששמם יעלה במוקדם או במאוחר בחקירה, שדמם בראשם בזכות עצמם ושכוחותינו יאלצו לאתר, לעצור או לחסל ביום המחרת או בהזדמנות הבאה שתיקרא בדרכם… וחוזר חלילה.

גופי המודיעין משקיעים מאמצים רבים בכדי לאתר את מקומות המסתור של המחבלים ואמצעי הלחימה המסכנים את כל אזרחי המדינה. אולי הגיעה השעה להפסיק ולחפשם בשעת אשמורת ראשונה או שנייה במסתור שבמחנה הפליטים או בסמטת השכונה? הם יוצאים מעת לעת בגלוי לרחובות לשם עריכת מופעי ראווה סמי- צבאיים מתוקשרים, ביודעם כי ביטחונם מובטח לכאורה בצו מוסרי והסכמה בשתיקה לכאורה מצד ישראל. מדינה שלא מתכוונת למצות את יכולותיה האדירות בתחומי האיסוף והאש, כדי לתקוף אותם באור יום או בחשיכה מהאוויר או מהקרקע, בהיותם מטרה מקובצת וגלויה עם חבריהם המבוקשים והסייענים, פשוט כי יש יכולת ואפשר (לפחות על פי מקורות זרים).

חשיבות ההתיישבות

תכנית ההינתקות שבוצעה בקיץ 2005, במסגרתה גורשו גם מתיישבי ארבעה יישובי צפון השומרון ושטחיהם נמסרו לידי הרשות הפלסטינית הכושלת בלא תמורה – צריכה להיזכר, להילמד ולהוות דוגמא לכל ישראלי באשר לגורל המצופה לנו, אם חס וחלילה ייעקרו יישובים אזרחיים ויפונו בסיסים צבאיים נוספים ברחבי ארץ ישראל.

בהקשר של מקרה הבוחן באזור ג'נין, מוכחת חשיבות היישובים הישראלים והבסיסים הצבאיים שהיו במקום כדי לקיים שליטה מבצעית טובה והדוקה יותר בשטח, בטרם יצאו ממנו מחבלים לפגע.

הכלל הוא פשוט – אין ואקום. במקום בו לא תתקיים התיישבות ישראלית אזרחית ונוכחות צבאית הנלווית אליה באופן שוטף ורציף, שם תתאפשר התבססות מחבלים באין מפריע. במצב דברים מעין זה הופך כל מעצר של מבוקש למבצע צבאי מורכב הדורש כוחות רבים ומיוחדים, מעטפת ביצועית רחבה בפיקוד גורמים בכירים, ותחת מסכת אישורים ותיאומים.

יגאל אלון כתב והבהיר נקודה זו בספרו 'מסך של חול':

שילובה של ההתיישבות האזרחית בתוכנית ההגנה, וביחוד של יישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות החוסכות כוח אדם מגויס… עומק אלטרנטיבי, רשת ישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי, כתחליף לעומק הגיאוגרפי שאינו קיים"

על דברים אלו מוסיף האלוף (במיל') גרשון הכהן במאמרו "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית":

לא זו בלבד שגישה זו לא נעלמה לאחר הקמת המדינה, אלא שתקפותה אף התעצמה: במקום בו אין נוכחות התיישבותית אזרחית, המערכת הביטחונית מתקשה לממש את ריבונות המדינה. עובדה זו נכונה לא רק לשטחי יהודה ושומרון אלא גם למרחבי הגליל והנגב, כמו גם לכל יתר קווי העימות. לא רק שכוחות הביטחון אינם מסוגלים לספק מסה קריטית של נוכחות רציפה אלא שהם אינם רגישים דיים לשינויים בשטח הפוגעים באינטרסים הלאומיים הריבוניים"

בפרק המסקנות כתב האלוף הכהן את שנוכחים אנו בעוצמה הולכת וגוברת מיום ליום בשטח:

העדר נוכחות צבאית ישראלית בשטחי יו"ש… תאפשר את היווצרותה של ישות טרור על-פי המודל העזתי כמטחווי קשת מעיקר נכסיה של מדינת ישראל ברצועת החוף". בהמשך הוסיף וכתב: "עקירת הישובים היהודים משטחי יו"ש, גם אותם אלה המכונים "יישובים מבודדים", תקשה לא רק על יכולתו של צה"ל לזנק לפעול בעומק המדינה הפלסטינית, אלא גם על חופש ההחלטה להורות על פעולה כזו. בהעדר הפריסה ההתיישבותית אזרחית, יאלץ צה"ל לשנות את פריסתו במרחב. בעת הסלמה יהפוך המעבר מהערכות השיגרה להערכות החירום, מורכב וחשוף לנקודות תורפה רגישות. בפריצת מלחמה יגדל הקושי בפריסה אופרטיבית מהירה, במיוחד אם יאלץ צה"ל להילחם במספר זירות במקביל"

סיכום ונקודות למחשבה

ממשלת ישראל צריכה לשנות פרדיגמה ולהנחות את כוחות הביטחון לקיים את הפסוק מספר תהילים פרק לח: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". פשוטו כמשמעו. אם יש מאות מחבלים חמושים שיורים אלפי כדורים ומשליכים מטענים על כוחות הביטחון בג'נין – אז נשארים, רודפים ומחסלים אותם.

שמו של מחבל רעול הפנים האוחז ברובה, מסתובב בגאווה ברחובות ג’נין או בלב רצועת עזה, לא צריך לעניין אף ישראלי חפץ חיים. השם היחידי שצריך לעניין כל אזרח נאמן ומנהיג ציוני במדינת ישראל, ללא קשר לדתו ומוצאו, הוא שמו של הישראלי או התייר שניצל ממוות או מפציעה, כתוצאה מחיסול אותו מחבל נפשע.

בג’נין צריכים להפעיל כוח ועוצמה בריכוז מאמץ מוגבר תוך מיצוי היתרונות המובהקים של צה״ל והשב״כ, בכדי לסיים פעולה בשטח בזמן הקצר ביותר האפשרי, עם עשרות ומאות מחבלים מחוסלים ביום, מידי יום ועד לרגע בו יונף דגל לבן על הריסות היעדים. מדינת ישראל לא צריכה לפחד מתעמולה ערבית שקרית שתכריז על עוד טבח או נכבה לכאורה, שהרי זו תתפרסם בכל מקרה. על מדינת ישראל להכין תוכנית שתגבה את רצף הפעולות הנדרשות שתכליתן להרוג מחבלים ולהציל אזרחים ישראלים.

נדרש לייצר שינוי תודעתי ולהחזיר את תחושת הביטחון לאזרחי ישראל וביחס הפוך – יש להחזיר את ההרתעה, המורא והיראה בקרב אויבינו הערבים בכל רחבי ארץ ישראל, מצפונה ועד דרומה. יש לחדול מלשחק תופסת או מחבואים עם מספר רב של מחבלים מידי ערב בכללי המשחק של "הפעלת כוח מידתי", אלא לחסלם בדרכים שונות ולאו דווקא קרקעיות, משום שאין הגדרה ברורה לכוח לא-מידתי כשנדרש לחסל מחבל ולהגן על חיי אזרחי ישראל.

מדינת ישראל לא צריכה להירתע מפעולות גמול שישטחו את מעוזי המחבלים במחנות הפליטים משום שאין מי שיעשה זאת במקומנו. במקום שאזרחי ישראל יירתעו מלנוע בכבישים ולצאת לרחובות הערים מחשש לפיגועים, או ינהרו לערי מקלט בעת הפגזה מרצועת עזה – יש לייצר מצב בו הערבים חוששים. מי מערביי ישראל הרואים עצמם כפלסטינים והביעו תמיכה ונאמנות לארגוני המחבלים מוזמנים להגר לחמאסטן ולשטחי הרשות הפלסטינית הקרועה. אם בכל זאת יעדיפו להישאר אז לכל הפחות שיעשו זאת בשקט וייהנו מהחיים ששפרו עליהם במדינת היהודים, בה זכו להיות אזרחים נטולי חובות ועתירי זכויות, בזכות היהודים הרחמנים.

אל”מ במיל׳ טל בראון הוא יועץ אסטרטגי, בעל תואר שני בלימודי צבא וביטחון, ביצע שורת תפקידי פיקוד במגוון יחידות לוחמות, שירת כמג״ד, כמפקד בה״ד ורמ״ח איסוף הקרבי. חבר בתנועת ׳הביטחוניסטים׳.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: