תחת אצטלת סיסמאות ה"שלום", בכירי האיחוד האירופי שוב מנסים לכפות על ישראל מהלכים מדיניים מסוכנים
נשיאת הפרלמנט האירופי רוברטה מטסולה הייתה אורחת הכנסת ביום ה-23 למאי, והתכבדה לשאת נאום בפני חברי הבית. בין דבריה שכללו קלישאות בדבר תקווה ושלום ואודות "החיבור שאנו חולקים הוא חיבור שנוצר מימי ההיסטוריה המשותפת שלנו…", הכריזה מטסולה כי "לרבים מחוץ לישראל לא מתקבל על הדעת שזכותה של ישראל להתקיים עדיין בסימן שאלה". היא הוסיפה והבהירה כי אירופה תמיד תתמוך "בזכותה של ישראל להתקיים", יחד עם ציטוט מדברי הנשיא קנדי שאמר כי "ישראל לא נוצרה כדי להיעלם. ישראל תמשיך להתקיים ולשגשג, היא יציר התקווה וביתם של האמיצים".
נשיאת הפרלמנט הודתה כי "השלום קשה" אך "אנחנו באירופה יודעים כי שלום הוא אפשרי". עוד הוסיפה כי "תפקיד הפרלמנט שלנו להבטיח שכולם יהיו חלק מאירופה, שאיש לא יידחק לאחור. ואני, כמו רבים כאן, מאמינה בכוחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית והדיפלומטיה הפרלמנטרית להביא לשינוי חיובי". וכן, כמובן: "אנחנו תומכים בפתרון שתי המדינות, שבו מדינת ישראל חיה בביטחון ומדינה פלסטינית עצמאית ודמוקרטית, מדינה בת-קיימא שניצבת לצידה בשלום ובביטחון".
הצהרת ההכרה האירופית "בזכותה של ישראל להתקיים" אינה מעלה ואינה מורידה, אם אין הדגשה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. אך המילה "יהודית", להטיותיה השונות, נעדרה מהנאום. אמירותיה של מטסול על "השלום האפשרי" או "השינוי החיובי" מכסות על טקסט סמוי: כפי שאירופה למודת היסטוריית הלאומנות והמלחמות ידעה להתגבר על עברה ולהתעלות לכדי איחוד על-לאומי, כך מצופה מישראל שתרכך פרופיל לאומי ייחודי למען שלום. זכותה של ישראל להתקיים אבל כמדינת כלל-אזרחיה או כל לאומיה.
זוהי עמדה אירופית רווחת בשנים האחרונות. ב-30 במאי 2007 ביקר בכנסת נשיא הפרלמנט האירופי דאז הנס-גרט פוטרינג. נאומו היה מעמיק ואינטליגנטי יותר מזה של מטסולה וכלל מסרים סמויים זהים.
בין שאר דבריו הוא ציין: "We respect Israel's heritage, which is part of our own European heritage". לאחר שהצהיר כי ישראל נהנית ממעמד מיוחד בשוק האירופי המשותף וסקר מפעלים אזרחיים משותפים בין ישראל לאירופה, הוא דיבר על סיכויי השלום במזרח התיכון ועל תפקידה המשיחי של ישראל בכיוון זה של כינון השלום. לחיזוק עמדתו בדבר סיכויים ריאליים להשכנת שלום אמר פוטרינג:
Fifty years ago,… a small band of courageous men and women-former enemies-decided to set aside the mistrust, not to say hatred , that still existed at the time and to instead choose reconciliation. We have reached the point we are at today because, after centuries marked by war, we chose the path of right over might, a path towards reconciliation, mutual respect and cooperation
פוטרינג המשיך ואמר כי בדבריו אלו על מדינות אירופה שהחליטו להותיר מאחור את שנאת העבר ולהתאחד, אין משום אמירת שבח סתמית אלא הדגשת העובדה שמדינות אירופה, כחלק מלקחי העבר, שינו את קונספציית הביטחון שלהן:
WE no longer understand it (security- s.p.) as security against one another, but as security with one another
הוא המשיך ואמר כי זו שליחותו של הפרלמנט לקדם ערכים אלו של קונספציית הביטחון האירופית ושל שלום בין אויבים לשעבר, גם מחוץ לגבולות האיחוד. על אירופה, שהתנסתה בשינוי ערכים ההיסטורי הזה, מוטלת חובה מוסרית להפיץ את מסר הפיוס ושיתוף הפעולה גם לאזורים אחרים מוכי מלחמות.
בהתייחסות לחגיגות השישים של מדינת ישראל שהיו אמורות להתקיים שנה לאחר מכן, אמר פוטרינג בפאתוס ובהשתמשו בגוף ראשון רבים: "בשנה הבאה נחגוג כולנו את יובל השישים להקמת מדינת ישראל. האם אין זה הזמן להשביע רצון העם לשלום וביטחון וכבוד לעמים אחרים- שאיפה שבמשך דורות ארוכים הייתה סיבה של העם הזה לשוב לארץ המובטחת?".
לישראל הזכות להגן על עצמה אך אין היא יכולה להתעלם מכללי הצדק האוניברסאלי ולהגיב על התקפות הערבים במידה בלתי מרוסנת, באשר "אין שלום ללא צדק", אמר פוטרינג. הוא ציין כי יש לקיים דיאלוג עם הערבים, וכי עצם הקמת "גדר ההפרדה" מונעת, ולו באופן סמלי או פסיכולוגי, דיאלוג כזה. לבסוף ציין כי הוא מבין ללבה של ישראל על כך שבעת הזו אין היא נלהבת לקיים דיאלוג (כנראה שבשל התקפות הקסאמים שהיו אז) , אבל הוסיף:
However, does Hebrew not have the word 'Tikkun Olam', which refers to the spiritual duty to work constantly to heal our broken world
התובנות שעלו מנאומו של פוטרינג היו שקופות: הסכסוך הישראלי-ערבי כמוהו ככל סכסוך בינלאומי בעידן המודרני, שהוא בעיקרו מחלוקת על זכויות לאומיות ועל התווית גבולות, וככזה הוא ניתן לפתרון באמצעות דיאלוג ורצון טוב בין שני הצדדים. הא ראיה שאירופה שסועת המלחמות הצליחה לעשות שלום בינה לבין עצמה, ואף להגיע לדרגת מה של איחוד על-לאומי, ועל כן סביר שניתן לשים קץ לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות דיאלוג ושיתוף פעולה. הרי יש לזכור כי גם מדינת ישראל וגם האיחוד האירופי הם במידה מסוימת, מי פחות ומי יותר, תוצר של מלחמת העולם השנייה.
על פי גישה זו ניתן גם להבין כי ההתנגדות האירופית ל"גדר ההפרדה" נובעת גם מהעיקרון של ההכרח בשיתוף פעולה, שכן "גדר ההפרדה" מונעת, באופן סמלי ומעשי שיתוף פעולה בין הצדדים. זוהי עמדה רווחת בחוגים הפוליטיים באירופה. עמדה זו מתעלמת, ביודעין או שלא ביודעין, מהמציאות ההיסטורית המורכבת מאוד של הסכסוך. היא מתעלמת מהשורשים ההיסטוריים של הסכסוך, ובעיקר מתעלמת מהממדים האסלאמו-פאשיסטיים העולמיים הקשורים בו.
על פי הגישה האירופית הבאה לידי ביטוי בנאום פוטרינג, העדר נכונות מצד ישראל לפשרה משמעותית כלפי העולם הערבי כמוה כפשע היסטורי והתעלמות עיקשת מלקחי עברה של אירופה שהוכיחה שאפשר גם אחרת. על פי גישה זו, הבעיה המצערת העולה ממדיניותה של מדינת ישראל היא שהקונספט המדריך מדיניות זו הוא קונספט לאומי מבית מדרשה של אירופה במאה ה-19, בעוד שאירופה דהיום נמצאת כבר בשלב המתקדם יותר של פוסט-לאומיות.
התובנה האחרת העולה מנאום זה היא שמאמץ מצד ישראל להיכנס לתהליך של דיאלוג ופשרה עם העולם הערבי עולה בקנה אחד עם שליחותו ההיסטורית והמטפיזית של עם ישראל להביא לידי "תיקון עולם". על פי תפיסה זו ישראל, ולא הערבים, היא בעלת האחריות ההיסטורית. העלאת רעיון זה של "תיקון עולם" איננו רק מחמאה לישראל.
יש כאן במובלע, אף כי אני בטוח שפוטרינג לא התכוון לכך, ביטוי לאיזו תובנה לטנטית בתרבות האירופית לפיה הגדרה עצמית של הלאום היהודי שבאה לידי מימוש בטריטוריה ספציפית איננה מאפיין נורמלי של העם היהודי ההיסטורי שנדון לפיזור בין האומות, אכן, בשל דחייתו את הנוצרי המושיע, אך גם, באורח פרדוכסלי, בשל תעודתו להיות כלי במימושה של מערכת מוסר אוניברסאלית. ממילא ניכר כי הפלסטינים נשפטים על ידי דעת הקהל האירופית באמות מידה נמוכות מאלו שישראל נשפטת בהן. ומכל מקום ישראל, כמו אירופה, חייבת להקפיד על שמירת זכויות אדם.
גישה כזו אנו מוצאים גם אצל כמה אינטלקטואלים יהודים המכחישים את הלגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית, כגון המנוח טוני ג'אט או ג'ודית באטלר בארה"ב. ג'אט טען כי מדינת ישראל נוסדה שלושים שנה אחרי עליית המדינות הלאומיות החדשות באירופה בתום מלחמת העולם הראשונה, ומבחינה זו מדינת ישראל היא אנאכרוניזם היסטורי, מכיוון שבעת היווסדה כבר היה ברור שתם עידן הפיצול הלאומי. על פי גישה זו, מצב של הגדרה לאומית אינה תואמת את האותנטיות של היהודי ההיסטורי.
ליברלים מערביים רבים מנערים עצמם מכל חשד של אנטישמיות. ניתן להאמין לליברל הממוצע המציג עמדות אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות מובהקות, ובכל זאת מכחיש כל קשר בינו לבין אנטישמיות, וכל כך כי לאחר השואה התפתח יחס של סובלנות מצד החוגים הליברליים לפרט היהודי, ובתנאי שהפרט היהודי אינו רואה עצמו כחלק מישות לאומית יהודית.
הליברל האירופי מוכן להיות היום סובלני כלפי היהודי המסכן והקורבן אך מתעב הוא את היהודי האוחז בנשק. מתעב הוא את הקולקטיב היהודי שחרג מייעודו להצגת מודל של הומניזם, ובמקום זאת מציג מודל של קנאות לאומית. ראויה לציון העובדה שבמלחמת המפרץ הראשונה נהנתה ישראל מאהדה מסוימת באירופה, והסיבה ברורה: אזרחי ישראל ישבו במקלטים עטויי מסיכות מגן, ממשלתם לא הגיבה בפעולה צבאית, וכך הופיע היהודי הקלאסי על בימת ההיסטוריה בתפקידו המסורתי כקורבן. לא אתפלא אם הגיבור היהודי באירופה היום הוא נשיא אוניברסיטת בן-גוריון פרופ' דניאל חיימוביץ' ולא דוד בן-גוריון, משה דיין או אריאל שרון.
ד”ר שלמה פרלה הוא חוקר יחסים בינלאומיים ומומחה לענייני אירופה והאיחוד האירופי. למאמרים נוספים היכנסו לאתרו האישי.
כולנו יודעים מהי אותה היסטוריה, ומה הצבע היחידי בה!
רק שאלה אחת יש לי: האם נשיאת הפרלמנט האירופי זכתה לבקר במקום הכי חביב על האירופאים במדינת ישראל – בית יד ושם, שבו מוצגים היהודים כפי שהם צריכים להיות לדעת האירופאים (כלומר מאחורי גדר, חולים, מורעבים, עירומים, חלשים, ונתונים לחסדי וגחמות האירופאים הנאורים)?
הדברים הנ"ל הופכים את כל שאר הדברים המתוארים במאמר ללא רלוונטים.
האיחוד האירופי כבר מזמן הוא לא "האיחוד האירופי"!
בגלל אותה מדיניות של פתיחת גבולות, תשלם אירופה מחיר כבד מידי (ולא כבד מאאוד)
איך אפשר לצפות מהם להראות ידע והבנה בהיסטוריה שלנו כשאפילו את ההיסטוריה שלהם הם לא יודעים:
את מלחמת העולם הראשונה סיימו בהסכם(חוזה ורסאי) והתוצאה היתה מלחמת ענק נוספת בתוך פחות משנות דור מול אותה מדינה תוקפנית(גרמניה).
את מלחמת העולם השנייה סיימו בחיסול כל שדרת השלטון בגרמניה והכנעתה וזה הוביל לשלום שאיפשר את יצירת האיחוד.
"עכשיו, אחרי השנים הארוכות האלה של שיכחה מרצון, לא רק שאני יכול לספר סיפור זה, אלא מין הדין לספרו. צריך שאדבר בשם הדברים שאירעו, לא בשמי האישי. סיפור הילדים היהודיים, בשם הילדים היהודיים. סיפור מותם, בשדרה הגדולה שהוליכה לשער המחנה, מתחת למבטי-האבן של הנשרים הנאציים, בין קולות הצחוק של הס.ס., בשם המוות הזה עצמו."
חורחה סמפרון עקר מספרד מולדתו לצרפת טרם מלחמת העולם השנייה, הצטרף לשורות "המאקי" – ארגון מחתרת שלחם בנאצים על אדמת צרפת הכבושה, נתפס, ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד שבגרמניה. במוקד עלילת ספרו "המסע הגדול", ממנו לקוח הציטוט שלעיל, תיאורו, הסוריאליסטי כמעט, של מסעו בקרון בקר למחנה, מסע אותו חוו כה רבים גם מבני עמנו בכל רחבי אירופה. בחורף האחרון לשהותו במחנה, שהיה הקר ביותר במהלכה של המלחמה ההיא, מבעד לגדרות שהקיפו את מחנה האסירים הפוליטיים בו שהה, סמפרון היה עד במשך ימים ושבועות רבים למשלוחי היהודים שהגיעו מפינוי מחנות ההשמדה שבפולין. בכל קרון היו דחוסים כמאתיים יהודים, כפול ממה שנהגו בו הגרמנים במסעו. כאשר נפתחו דלתות ההזזה, לא זע איש, רובם של היהודים מתו במעומד, קפואים. משל היו עצים, היה צריך לפורקם, ואז היו מועמסים הגוויות על עגלות היישר לקרמטוריום. כאן, מגיע סמפרון לסיפור מותם של הילדים היהודים, שגילם, כך הוא מעריך בספרו, נע בין שמונה לשתים-עשרה שנים. חלקיה העיקריים של עדותו מובאים ככתבם להלן:
"יום אחד, באחד הקרונות האלה, שבו נמצאו אנשים ששרדו בחיים, נתגלתה – כאשר סילקו את ערמת הגוויות הקפואות, הדבוקות לעתים זו לזו במלבושיהם הקפואים והנוקשים, קבוצה של ילדים יהודיים. לפתע פתאום, עמדה על רציף התחנה, בשלג, בין העצים המכוסים שלג, קבוצה של ילדים יהודיים, לערך חמישה עשר, מתבוננים מסביבם במבט משתאה, מתבוננים בגוויות המוערמות כגזעי עצים שכבר קולפו והם מוערמים על שפת-הדרך על מנת להישלח למקום אחר, מתבוננים בעצים ובשלג שעל העצים, מתבוננים כמו שמתבוננים ילדים… לבסוף לא נמצאו עוד על רציף התחנה אלא אותם חמישה עשר ילדים יהודיים. ואז חזרו הס.ס. עם תגבורת…, עם כלבים, ועשו להם צחוק בהמולה רבה, וצעקו זה לזה בדיחות, שעוררו רעמי צחוק. הם התפרסו בחצי עיגול והריצו לפניהם, בשדירה הגדולה, את אותם חמישה-עשר הילדים היהודיים. אני נזכר, הזאטוטים הביטו מסביבם, הביטו בס.ס., ומן הסתם חשבו תחילה, שפשוט, מוליכים אותם למחנה, כפי שראו שעשו קודם לכן עם המבוגרים. אבל הס.ס. התירו את הכלבים והחלו חובטים בילדים באלות על מנת להריצם, על מנת להתחיל באותו מסע ציד עם כלבים על פני השדירה הגדולה… ולאחר זמן קצר לא נשארו עוד אלא שניים, אחד גדול ואחד קטן, שאיבדו את כובעיהם במירוצם הנואש, ועיניהם נוצצו בפניהם האפורות כרסיסי קרח, והקטן שביניהם כבר כלו כוחותיו, והס.ס. צרחו מאחוריהם, וגם הכלבים החלו מנבחים, ריח הדם הטריפם, ואז האט הגדול שבין הילדים את ריצתו ואחז ביד הקטן ממנו, שכבר כשל, והם רצו עוד כמה מטר, יחד, ימינו של הגדול שבהם אוחזת בחוזקה בשמאלו של הקטן ממנו, היישר לפניהם, עד לאותו רגע, שבו הפילו את שניהם חבטות האלות, יחד, פניהם בקרקע, ידיהם שלובות זו בזו, לעולם."
רגע אחד מני רבים בתולדותינו, מכמיר לב וסמלי מאין כמוהו, לגלות חסרת תוחלת, מעשה הרואי ואצילי זה של ילד, לכל היותר בין שתים עשרה שנים, יובלים של סבל מאחוריו, המאט ממרוצתו, בעוד הכלבים נושכים בעקביו, בכדי לעזור לנער הקטן ממנו שכשל, הלאה לשם, וכל זאת, לבסוף, לגעת בסיפו של מחנה השמדה. תהא זו תרומתי הצנועה לזכרם, ת.נ.צ.ב.ה.
בדבריי הבאים אתייחס מעט לחוויות אישיות ולאישים מוכרים מהעת הזו, בשמם, משום שלדעתי הם מהווים ציון בזמן לתהפוכות שעובר עמנו. תיאורו של סמפרון מלב המאפליה כה חי, עד כי מאז וקראתי את הספר, לפני כך וכך שנים, בשעת הצפירה שביום הזיכרון לשואה, אני משתדל למקד את מחשבתי בזכרם של אותם ילדים בשדרה הגדולה. עוד אחרוני ניצולי השואה ביננו – חשיבות זיכרון השואה עדיין נותרה כמוסכמה. כמו אצל רבים מבני עמנו, המילה שואה לבדה מעוררת רגשות הנטועים עמוק בהקשרם הנכון – רצח עמנו, גברים, נשים, ילדים, עוללים וטף, ששת המיליונים שנרצחו בידי הצורר הנאצי, סמל חוצה לאומים לאכזריות בלתי נתפשת. על כן מה רבה הייתה תדהמתי מהאירועים שסבבו את צירופה של אבתיסאם מראענה מנוחין למפלגת העבודה. אבתיסאם היתה דמות אנונימית למדי, אשר מיד לאחר צירופה למפלגת העבודה התפרסמה בזכות כמה מהפוסטים שפרסמה בהתייחסה ליום הזיכרון לחללי ישראל – "לא עמדתי בצפירה, הייתי בנהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע. ואלה היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו הרגע.", בהקשר לישוב היהודי – "הייתי משמידה את זיכרון יעקב… שתחזרו לארצות הברית או לפולניה", ובהקשר לשואה – "איך השואה השפיעה על חיי המין של ניצולות השואה?" האמירות לא מצביעות על שנינות יתרה ואף ילדותיות מעט, אך בכל זאת ננסה להתייחס למהותן. נניח לרגע, כי שתי האמירות הראשונות משקפות הלך מחשבה של התנגדות כללית ליישוב ארץ ישראל על ידי יהודים, ובוודאי זלזול מוחלט ומכוון בזכרם של חללי ישראל בהם היא רואה אויב שהוכרע בקרב, כל זאת מתוך אמונה שנעשה לה עוול היסטורי, לה ולעמה, עם הקמת מדינת ישראל, אשר בכל רגע ורגע של קיומה, סותרת את שאיפתה הלאומית לעצמאות ותקומה. על אף העיוות ההיסטורי שבהלך רוח זה, אשר אולי רווח אצל חלקים בחברה הערבית בישראל, כל זאת נשמע לי אנושי למדי, אך מקוממת אותי דווקא האמירה הנוספת בהקשר לשואה. שאלו אדם נורמטיבי באשר הוא אדם, בלגי, אמריקאי או צ'יליאני מהן מחשבותיו הראשונות העולות בראשו בהקשר לשואת העם היהודי – האם יהיו אלו קשורות דווקא לחיי המין של ניצולות שואה? או שמא ינדדו לחזיונות הדומים לאלו על מותם של הילדים היהודיים בשדרה הגדולה?
אבתיסאם רחוקה מלהיות חוקרת שואה, וכאדם שבילה את כל ימי בגרותו בקרבנו בארץ היא יודעת מהי שואה ומשמעותה. מעבר להתרסה כלפי שכניה היהודים והזלזול בכאבם, דווקא מהאמירה הזו על השואה עולה הניחוח השמור לגרועים שבשונאי ישראל. התנצלויותיה בניסיונה לשפר מעט את תדמיתה נשמעו מאולצות, כאמירות מין השפה ולחוץ, ויותר מכך נשמעו ממי שבהרגשתה זוכה ליחס מפלה, קורבן להסתה וגזענות. בעיניי הדבר ברור כשמש, אם נשאל מדבריה, אבתיסאם נוהגת בנתיב ברור של התנגשות עם חזון העם היהודי בארצו. על אף פרסום אמירותיה, לא נמנע צירופה של אבתיסאם מראענה למפלגת העבודה – היא זכתה להגנה וגיבוי מראשת מפלגתה וכן הותר שילובה בכנסת על ידי בית המשפט העליון. עם זאת עדיין רודפת אותי המחשבה, מהו ומיהו האלקטורט שנמשך אחר צירופה של אבתיסאם, המוכן לתת את גורלו בידה? תושבי זיכרון יעקב (10%)? ניצולי שואה? משפחות שכולות? כיצד יהודים מזדהים עם חיה פוליטית? בבחירות האחרונות מפלגת העבודה זכתה בשבעה מנדטים, אבתיסאם היא האצבע ה-60 בקואליציה, בכפה מונח ליבו של העם היהודי וגורלו, ברצונה תכווץ וברצונה תרפה, וחלומה הסהרורי למחוק את המושבה היהודית זיכרון יעקב, הסמוכה לכפר הולדתה פורדיס, תופס סוף סוף אחיזה במציאות. נפגשתי לא מזמן עם חבר צוות יקר כאח על צלחת חומוס. השיחה נסבה על נושאים אלו ואחרים, והוא באגביות נקב בשמותיהם של חברי כנסת מהליכוד שליבו גס בהם, אשר מפאת כבודם לא אזכיר את שמם, וגם שאל האם חברי מפלגת העבודה אינם ציוניים בעיניי? וכמו אוקיאנוס מפריד ביננו, לא אבה ליבי להסביר לו מיהו אח, שותף הדוחף את העגלה בנתיבה, למרות אלו אי הסכמות, ומי אויב השם מקל בחישוריה, על אבתיסאם מראענה מנוחין ועל מותם של הילדים בשדרה הגדולה. כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף, דרך דמעה שקופה, מבעד לאשנב העגול של חללית האם, דמותו נסחפת בחלל.
תודה רבה על השיתוף. שונאת היהודים הנ"ל בסה"כ מביעה בפה מלא וקבל עם ועדה את מה שחושבים כמעט על המוסלמים בארץ ישראל.
אין לי טענות כנגד יהודים שמצביעים למפלגת העבודה ומאפשרים למי ששונאת אותם לגזור את גורלם.
אין לי טענות כלפי יהודים (ביניהם גם בני משפחתי, דור שני לשואה) שמצביעים למפלגת מר"צ ומאפשרים לחולה נפש להשתלח בשורדי וניצולי שואה דוקא ביום הזיכרון לשואה, בטענה שהוא מזהה תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט.
כל היהודים שמצביעים למפלגות הללו הינם אנשים שרובם משכילים ובעלי מקצועות ותפקידים בכירים, אבל נפשותיהם זקוקות לרפואה שלמה. הם אלו שנתנו ונותנים כח לחלאת המין האנושי לגזור את גורלם.
לגבי היהודי שגר איתה (מפאת כבוד לאתר מידה לא אכנה אותו בשם שמתאים יותר לפעולה שהוא מבצע שממנה נגזר שם התואר שלו, והמבין יבין), רחמיי עליו. הוא זקוק לרפואה שלמה על לא רק על בחירתו, אלא גם על הסבל שהוא חווה ממנה.