צעד הכרחי כמו הגברת חופש בחירה ותחרות יוכל להשפיע באמת רק עם גיבוי מעשי בקלפי ובחקיקה. באסטוניה זה עובד לא רע
אתמול (רביעי) התקיים בכנסת מפגש מיוחד תחת הכותרת "גמישות בהעסקת מורים". באירוע השתתפו עשרה חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, מורים, נציגי פורום קהלת, הקואליציה לאוטונומיה בחינוך, סטודנטים, נציגי רשויות מקומיות וגם הרבה ילדים קטנים שהגיעו עם הוריהם בשל השביתה שמקיימת הסתדרות המורים.
השורה התחתונה הייתה שהמצב הנוכחי אינו יכול להימשך עוד. ישנו צורך ברור להכניס גמישות ניהולית משמעותית לתוך מערכת החינוך בישראל. מנהל צריך שתהיה לו אוטונומיה, שתהיה לו היכולת לפטר מורה שאינו עומד בסטנדרטים מקצועיים וערכיים, ושיהיו לו אמצעים לתגמול ראוי של מורים טובים. בניגוד לאופן בו מתנגדי המהלכים לגמישות ואוטונומיה מנסים למסגר את הדיון הציבורי בישראל סביב הנושא, לא מדובר ברעיונות רדיקליים שנוסחו ב-'מסדרונות האפלים' של פורום קהלת, אלא רעיונות מחויבי מציאות, שכבר מיושמים בהצלחה בלתי-מבוטלת במגוון מדינות.
הדוגמה הטובה ביותר בעת הזו היא אסטוניה, שתלמידיה מגיעים לתוצאות הטובות ביותר באירופה במבחני פיז"ה הבוחנים ידע בשפת האם, במתמטיקה ובמדעים. המדינה הבלטית הקטנה (1.3 מיליון תושבים בלבד) זוכה כיום למעמד לו זכתה פינלנד לפני עשור, כאשר אנשי וחוקרי חינוך מכל העולם מגיעים אליה כדי להבין מה האסטונים עושים נכון.
החינוך באסטוניה זוכה למעמד קדוש. יש הטוענים כי זו הדת של המדינה בה מרבית התושבים מגדירים עצמם כאתאיסטים. תחום החינוך מעוגן באופן נרחב בחוקה האסטונית כפי שנתקבלה בשנת 1994. סקירה מקיפה של ה-OECD על מערכת החינוך באסטוניה מסמנת את עקרונות החופש, תחרות, אוטונומיה למנהלים ולמורים והצבת התלמיד במרכז ככאלה הנמצאים בבסיס התפיסה החינוכית-ניהולית במדינה.
כך למשל, מנהל יכול לפטר בקלות יחסית מורה שאינו עומד בסטנדרטים המקצועיים שהמנהל עצמו קבע. בגזרת השכר, ישנו שכר מינימום מדינתי למורים, שנקבע במשא ומתן בין הממשלה וה-EEPU, ארגון הגג של האיגודים המקצועיים של המורים, אך למנהל יש את היכולת לקבוע שכר שונה לכל מורה. כלומר, יש ביכולתו של המנהל לתגמל בצורה משמעותית מורים טובים, כל עוד הדברים מתכנסים לתקציב בית הספר כמובן.
מבחינת חופש בחירה להורים, החוקה האסטונית מעגנת את החירות של הורים לשלוח את ילדיהם לכל בית ספר במדינה שהם מוצאים לנכון. נקודה חשובה נוספת היא העובדה כי האסטונים אינם מסתכלים כלל על מדד התשומות בחינוך, אלא רק מדד התפוקות. ההוצאה הממשלתית על חינוך ביחס לתוצר נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות, נמוכה יותר מאשר בישראל, אך התפוקות, לפחות אלו הנמדדות במבחני פיז"ה, הן מרשימות.
כמובן שמבחני פיז"ה אינם חזות הכל. חינוך הוא תחום מורכב להערכה במובנים רבים, ובהקשר האסטוני בוודאי ישנם משתנים נוספים, תרבותיים בחלקם, שמשפיעים על מה שנתפס כצלחה לאומית. כך או אחרת, אי אפשר להתעלם מכך שהעקרונות הללו של חופש, גמישות, אוטונומיה ותחרות, הם משמעותיים ביותר מבחינת האסטונים עצמם.
כאן בישראל אנו יכולים להסתכל על אסטוניה המצליחה ועל מדינות נוספות, אך האמת היא שאין צורך ללכת למחוזות רחוקים. כבר בשנים 2005-2003 פעלה בישראל ועדת דוברת שהמליצה על צעדים משמעותיים לכיוון אוטונומיה, חירות ותחרות בחינוך, אך המסקנות ככלל לא אומצו. כמו כן, דוחות ה-OECD על מערכת החינוך בישראל הכילו גם הם המלצות על מעבר לכיוון הזה, אך בפועל מעט מאוד יושם, אם בכלל.
עדיין בלתי אפשרי באמת לפטר מורים לא טובים בישראל, עדיין השכר נקבע על פי הסכמים קיבוציים שבוחנים כמעט אך ורק את ממד הותק, מרחיקים הלכה למעשה אנשים איכותיים מתחום ההוראה, ומביאים לפרישה של מי שכבר נכנסו למערכת והתייאשו ממנה.
האירוע אתמול בכנסת העלה על נס נושא שהוא תמיד חשוב, אך בעת הזו, כאשר אנו עדים לעוד שביתה פראית של הסתדרות המורים, הוא חשוב שבעתיים. לצערנו, חרף הפגנת המחויבות הפוליטית והציבורית לנושא בכנס, אי אפשר להתעלם מכך ששרת החינוך של ישראל, יפעת שאשא ביטון, משתפת פעולה באופן ישיר עם הסתדרות המורים, מגבה את היו"ר יפה בן דוד באופן מוחלט, ויוצאת נגד העמדה הסבירה והמתונה של האוצר בכל הדיונים על הסכמי השכר החדשים. האוצר מעוניין לתגמל בצורה משמעותית מורים מתחילים, וכן להכניס להסכמים את התאמת לוח החופשות של המורים לאלו של שאר העובדים במשק, מה שנדחה על הסף מבחינת הסתדרות המורים.
אפשר רק לקוות ששר החינוך הבא יהיה מחויב לשינוי עמוק ולא קוסמטי במערכת החינוך הישראלית. זה תלוי במידה רבה בעוצמה פוליטית-ציבורית, עוצמה הנשענת מצד אחד על ארגוני חברה אזרחית כמו פורום קהלת, הקואליציה לאוטונומיה בחינוך ו-'מורים מובילי שינוי' שמקדמים בנחישות את הנושא, ומצד שני על פוליטיקאים עם נכונות, ככל שיש כאלו.
במידה רבה מדובר בעניין של תמריצים. אף שר חינוך לא מפלל לקום בבוקר ולהיות יעד להתקפות, קמפיינים ושביתות על ראשו. אין לו לכאורה שום אינטרס להיכנס למאבקים כאלו שבוודאי לא יוכל להרוויח מהם בטווח הקצר.
ייתכן כי אתמול בכנסת התחילה להתגבש אותה עוצמה שתביא בעתיד ליישום העקרונות הכה חשובים של אוטונומיה, חירות ותחרות בחינוך. ייתכן כי רכבת השינוי האמיתי במערכת החינוך יצאה לה מהתחנה. מתי היא תגיע לתחנת היעד הסופית? בואו נשאיר את החישוב לתלמידי חמש יחידות במתמטיקה, בתקווה שיהיו כמה שיותר כאלו.
מאמר חשוב מאוד, בייחוד באם לוקחים בחשבון שחינוך הוא השקעה לטווח ארוך.
מאוד מפריעה לי תת-הכותרת, שהיא כמעט אוקסימורון וגם לא מתיישבת עם תוכן הכתבה:
"…הגברת חופש בחירה ותחרות יוכל להשפיע באמת רק עם גיבוי מעשי בקלפי ובחקיקה".
לא ניתן באמת להגביר חופש בחירה ותחרות באמצעות עוד חקיקה (רגולציה). זה דבר והיפוכו, כמו שהכתבה דווקא אכן מתארת. מה שנדרש הוא דה-רגולציה, הפחתת התערבות, הקטנת תקציבים ממשלתיים, הפרטה (לפחות חלקית) ומתן אפשרות לגורמים נוספים מעורבים להשפיע על המערכת (ההורים עצמם, מוסדות לימוד אלטרנטיביים, מוסדות להכשרה מקצועית וכיו"ב).
ונקודה נוספת – אמנם השוואה למקומות אחרים מסייעת לפעמים להבין את התמונה, אבל כאן זה נעשה בצורה מאוד חלקית באמצעות הדוגמא של אסטוניה. לטעמי, רב השונה על הדומה בין ישראל לבין אסטוניה. אם רוצים להשוות רק לדוגמא אחת – רצוי שיהיו יותר קווי דמיון. אם לא – כדאי לתת יותר מדוגמא אחת, וכן לדבר על הניואנסים (שצוינו, אך ממש בקצרה, ע"ע הבדלים תרבותיים, כלכליים, פוליטיים, חברתיים וכיו"ב).
מקווה שזו סנונית שמבשרת על התעוררות בנושא קריטי זה, בייחוד לאור הנזקים האיומים שסוציאליסטים ומהפכנים בשקל וחצי למיניהם גורמים למערכת ב-30 השנה האחרונות. מה שנחוץ כאן בצורה דחופה הוא רציפות של מדיניות, הנשענת על תמיכה פוליטית יציבה, כדי לשחרר אותנו מעול הרוצים בטובתנו.
נקווה לקבל את ה-61 לפחות, צאו לקלפי!
הנה הצעת חקיקה שדווקא יכולה לעזור: איסור על חיוב להתאגדות. היום אם אתה רוצה להיות מורה (או עורך דין) אתה חייב להיות חבר באיגוד שלהם. אם ההסתדרות תופסת שליש מהעובדים בחברה, כל האחרים מחוייבים גם. צריך להוצא את זה מחוץ לחוק.
הפוך גוטה! בדיוק על דברים כאלה אני מדבר!
רעיון נוראי.
אי אפשר לתקן קלקול של רגולציה באמצעות עוד רגולציה.
פותחים את השוק למתחרים שיביאו מוצר יותר טוב ו/או בעלות נמוכה יותר, ומאפשרים לאנשים לבחור. וגם מאפשרים להם לבחור לא נכון, משום שזו המהות של חופש – כל אחד עושה מה שהוא חושב שטוב לו, ואם הוא נכשל הוא נושא בתוצאות (ויכול לבקש עזרה, ובד"כ נמצא מי שמוכן לעזור). ואז אין שום צורך ברגולציה.
בכל פעם שמנסים לפתור דברים כאלה באמצעות רגולציה נוצרים קלקולים אחרים. מספיק עם זה כבר. אף אחד לא יכול לקחת בחשבון את מגוון המשתנים שמשפיעים על מערכות, נזקים אגביים ושאר תופעות מוזרות. כל חכמולוג עם מנדט חושב שהוא יביא את החוק שיסיים את הצורך בחקיקה, וזה פשוט לא עובד ככה.
תמיד יגיע מישהו שימצא חור, או מעקף, או תת-סעיף ושאר ירקות. תמיד יש משהו שלא חשבת עליו. וכל זה מבלי שאני צריך אפילו לקחת בחשבון גם אנשים מושחתים עם כוונות נסתרות.
די!
לצמצמם את המעורבות הממשלתית למינימום ההכרחי. מהו אותו מינימום? זה כבר הדיון המעניין!
צודק לגמרי.
רק שפספסת את זה שההצעה של 1+1 אינה רגולציה אלא להפך- ביטול חוק קיים שמגביל את האפשרויות של השוק(ולמעשה, יוצר מונופולים).
אל תשלו את עצמכם. כל הסיפור מבוים.
אחרי סוכות שעבר היתה עלייה במספר חולי הקורונה. אבל בנט לא היה מוכן להודות בצורך בסגרים ואז 'בדרך פלא' נוצר סכסוך עבודה בין המעונות לבין הממשלה שהוביל לשביתה שהשאירה המוני הורים בבית וצמצמה משמעותית את שרשראות ההדבקה. ורק כדי למרוח את השביתה שרת הכלכלה ברביבאי סירבה במשך כמה ימים טובים להיפגש עם ראשות המעונות.
ועכשיו, בצירוף מקרים-שוב כשיש עליה במספר החולים מצליחה מערכת החינוך לשבות והשרים מצליחים לפשל בלפתור את השביתה(בדמות חוסר הסכמה בין שר האוצר לשרת החינוך).
בלי תיאוריות קונספירציה בבקשה, פה זה לא וואינט.
ושביתות במערכת החינוך יש כל שנה, אז תהיה רציני.
הקטע המדהים במערכת החינוך הוא שכולם מבינים שצריך שינוי, כולם מבינים שצריך להתאים את חופשי הילדים למשק (תחשבו כמה פשוט יהיה אם בחופש הגדול יהיה באוגוסט-ספטמבר /אוקטובר כתלות בחגים ועוד חודש חופש על פסח-שבועות), כולם מבינים שלא הגיוני שמורה ירוויח בקושי 4000 ש"ח בחודש וכולם מבינים שלא יתכן שרוב המורים עבדו חצאי ושלישי משרות.
ועדיין נמשכות אותן הפגנות, אותן הפגנות שאני זוכרת כילדה, ללא שום שינוי בצורת התשלום בגודל הכיתות ובתוכן הנלמד. כמו שנאמר " טפשות זה לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה".
דרך אגב, כרגיל באתר מידה, נקודת ראות מפוקת והגיונית
נושא החופשות חסר כל משמעות. בארה״ב משכללים 180 ימי לימודים ומזיזים את תאריך התחלת הלימודים וסיומם בהתאם. בתחילת כל שנה מועצת החינוך של המחוז מוציאה לוח שנה עם כמה ימים נוספים בסוף השנה להשלמה במקרה של סגירות לא מתוכננות. יש המון חופשים באמצע השנה. הבעיה היא בעיקר עם האיכות לא הכמות.
כולם מבינים את זה. השאלה מה הם עושים.
תרבות ההתארגונויות על בסיס זהותי (חלק מפוליטיקת הזהויות) יצרה מצב בו יש שורת ארגונים המייצגים חלקים שונים מהמערכת: מורים, הורים ותלמידים(אגב, מנהלים-איפה אתם?) שדואגים לאינטרסים רק של קבוצה אחת כל פעם תוך חוסר תשומת לב לתמונה הגדולה.
באופן טבעי, ראשי ארגונים אלה אימצו חשיבה של פוליטיקאים שרק רוצים להיבחר שוב ולכן מקדמים נרטיב המחפש לתת לאנשיהם מקסימום ולדרוש מהם מינימום ובנוסף להעביר את האחריות על הפגמים למקום אחר.
ובמדינה שלנו מקובל להפיל את האחריות על הדרגים הגבוהים-במקרה דנן על המדינה.
אבל שר החינוך (פוליטיקאי בעצמו) לא יכול לעשות כלום כי כל מהלך יבוא עם מחיר ואז מישהו משלושת הארגונים הנ״ל יתנגד וזה יעלה לו בקלפי.
התוצאה היא שידי כל המעורבים כבולות.
הבעיה התחילה כשערוץ 2 עלה לאוויר.
כערוץ מסחרי הרי זה לא מעניינו החינוך של הנוער אלא רק מיקסום הרווח לבעלי המניות. מפה התחיל הדרדור באיכות התוכניות ובמסרים המועברים בהם.
בשנותיו הראשונות רוב השעשועונים היו שעשועוני ידע למיניהם, שעל אף רמתם הנמוכה עדיין עסקו בידע והמשיכה שלהן הייתה ברמה השכלית.
היום רוב התוכניות הן תוכניות ריאלטי עם מועמדים שנבחרים על בסיס העניין שהם ייצרו בתוכנית.
זה מבטיח בעיקר מתמודדים עם רמה נמוכה להחריד והמון תככים וקומבינות. זה מבטיח משיכה רגשית שפונה לקהל נרחב יותר.
התקשורת המהונדסת והמהנדסת תוצרת אמריקה, הביאה לפה את כל החוליים שעושים שמות בחברה הישראלית. וזה קורה בערוצי המיינסטרים, בערוצי הילדים המצב אפילו הרבה יותר גרוע.
מי שעתיד ילדיו חשוב לו שיחסום את הערוצים הישראליים
ושומר נפשו ירחק מרוב הערוצים המשודרים בארץ.
(ואני כמובן מחריג את נשיונל ג'יאוגרפיק ודיסקברי)
חחחח ההשוואה לחינוך הכושל בסקנדינביה מגוחכת. חלק גדול מהאוכלוסייה שם נבערת ואנאלפאביתית- המוני המהגרים המוסלמים. האוכלוסייה הילידית התחנכה לקבלת האחר והתוצאה היא כיבוש מוסלמי. תקראו את "מותה המוזר של אירופה" . דרך אגב: כותב המאמר וחלק מהמגיבים כאן לא מבינים בחינוך. מכיוון שלא עסקו בחינוך בימיהם לא מעלים שאלה עקרונית: מה מלמדים ומה צריך ללמד בבתי ספר? האם המסגרת של 12 שנות לימוד חייבת להישאר כך? כנ"ל גם באקדמיה. השאלות על שביתות והתאגדויות פחות חשובות.
אמנם החינוך הסקנדינבי מחנך לעולם ערכים מעוות-אבל לפחות הוא מצליח לחנך וללמד! ולכן יש דווקא מה לקחת ממנו. זה שלא הכול שם מושלם לא אומר שאין דברים שבהם הם טובים.
ולגבי הערת הסיום-איש לא חולק על הצורך בשינויים. אבל זה לא רלוונטי למאמר.
אם יש לך הצעה קונקרטית, אפשר לדון בה אבל אי אפשר לדבר באופן כל כך רחב ומעורפל.
מה שכן, הצורך בשינויים הוא עוד סיבה להכניס את ערך החרות למערכת. אם אתה מבצע שינוי באופן ממוסד אתה למעשה עושה אותו בכל מערכת החינוך ובכך מהמר שהוא לא יכשל וידרדר את דור העתיד של המדינה. אם אתה נותן לבתי הספר ולהורים את השליטה אז השינוי יקרה באופן ממוקד במקומות מסוימים בלבד וכך תוכל לראות ניסוי קטן עם יכולת להשוות בין בוגרי בתי ספר שונים וללמוד מטעויות.