דגל אחד – אידיאל אחד: ז'בוטינסקי על אחדות וחד-נס

קטע זה לקוח מתוך חוברת 'רעיון בית"ר' בה פירט זאב ז'בוטינסקי את יסודות השקפת העולם הבית"רית וראתה אור בעברית ב-1934.

***

חד-נס ("מוניזם")

הנה זה הוא הבסיס היחידי, שעליו מיוסדת כל השקפת העולם הבית"רית: ליצור את מדינת היהודים, היינו מדינה עם רוב יהודי על שני עברי הירדן. גאונה ותפארתה של בית"ר הוא ה"מוניזם" שלה, והוא המבדיל בינה ובין יתר הסתדרויות הנוער ביהדות: בית"ר פירושה דור אשר הקדיש את חייו רק לאידיאל האחד הזה של יצירת מדינת היהודים ואין הוא יודע אידיאלים אחרים על פניו.

אין זאת אומרת, שעל הבית"רי להיות עיוור ביחס לחשיבותם או אפילו גדלותם של רעיונות תיקון אחרים, המלהיבים בימינו המונים כמה רבים של האנושות. הנהפוך הוא: על הבית"רי להיות איש בעל עיניים פקוחות, מוח צלול ולב רחב, איש היודע להתייחס בכבוד הרבה ביותר אל כל השאיפות הנעלות של בני דורו: בייחוד שהטובות בין השאיפות האלו מקורן ביהדות – כמו הפאציפיזם או, בייחוד, המלחמה לצדק חברתי: שניהם נובעים מהתנ"ך שלנו, ותקוותנו חזקה, שדווקא המדינה היהודית היא שתורה לעולם את דרך האמת לשלום עולם ולצדק חברתי.

אולם לפני הכל צריך העם היהודי להקים את מדינתו, ותפקיד זה כה קשה הוא וכה מסובך, שהוא תובע את כל כוחותיו של דור שלם – ואולי גם יותר מדור אחד, ועל כן על הדור הנוכחי של הנוער היהודי להקדיש את עצמו כליל לתפקיד האחד הזה: כל הרעיונות האחרים, עם כל יופיים ואצילותם, מותרים להשפיע עלינו כל זמן שאין הם מפריעים אותנו במלאכת הבניין של מדינת היהודים.

בו ברגע שאחד הרעיונות הללו מתחיל להיות אבן נגף (ואפילו באופן בלתי ישר!) על דרך הקמתה של מדינת היהודים, עלינו להקריבו בלי רחמים לטובת האידיאל היחידי, כי אידיאות אפשר שתהיינה לנו הרבה, ולכולן יכולים אנו להתייחס בהוקרה הגדולה ביותר; מה שאין כן האידיאל, הוא יכול להיות רק אחד, ועל כל אידיאה אחרת לכוף את ראשה לפניו, ואסור ולא יתכן, כי יהיה לנו "אידיאל" שני על פניו.

"שני אידיאלים" הרי זה אבסורד ממש כ"שני אלוהים". לעבוד אפשר רק לאל אחד ולאידיאל אחד; וכל השאר, עד כמה שלא ישא חן בעינינו, הנהו ותמיד יהיה דבר צדדי ועלינו להקריבו כאשר רק נשקפת ממנו סכנה לעניינינו.

כאמור, זהו העקרון היסודי המבדיל בין בית"ר ובין יתר תנועות הנוער הציוניות. לגבי דידן אופיינית דווקא הנטיה לאחד בנשמתן "שני אידיאלים" גם יחד – גם ציונות וגם, למשל, סוציאליזם – ולעבוד לשניהם כאחת. הרי זה מביא אצלן לידי בלבול ומונע מהן יחס ברור הן לציונות והן לסוציאליזם.

בהיותם ציונים עליהם לקדם בברכה את העובדה שההון הפרטי יכול כבר לקבל רווחים בא"י, כי דבר זה מושך אליו הון חדש ומאפשר יצירת מפעלים חדשים ועליה יהודית נוספת; אולם בהיותם סוציאליסטים עליהם להתייחס אל כל ענייו הרווחים כאל תוצאה ישירה של "ניצול".

הסך הכל של טשטוש מושגים כזה הוא, שאין הם יוצאים ידי חובתם לא כאן ולא שם: בתחום הציונות – אסור להם לשאת על שפתיהם את המלה "מדינת היהודים" או את "רוב יהודי", כי דבר כזה משמעו לקדם בברכה את העלייה ה"קפיטליסטית", שבלעדיה לא תיתכן עלייה גדולה של עובדים; ובתחום הסוציאליזם – הרי הם ללעג ולקלס בפי "הטהורים", הסוציאליסטים הלא-ציונים, בהוכיחם להם על כל צעד ושעל שפעולותיהם עומדות בסתירה לעקרוניהם הפרולטאריים.

ואכן רואים אנו, כי רבים הם המתעייפים לבסוף מן התוהו-ובהו הזה וזורים הלאה את האידיאל הציוני – כי "שני אידיאלים" אי אפשר להם להתקיים בצוותא חדא, וסופו של האחד או של השני לוותר ולהעלם.

הנה לתערובת זו של אידיאלים שונים, אשר בית"ר מנערת את חוצנה ממנה לחלוטין, אני קוראים במבטא התנ"כי "שעטנז". לעמדתה המוניסטית של בית"ר אנו יכולים לקרוא בעברית "חד-נס" (דגל אחד). בבית"ר אין למצוא נשמות קרועות ושסועות על ידי שתי שאיפות שוות ערך. כל המפריע להקמת מדינת היהודים – ויהא זה עניין פרטי ואישי, או עניינה של קבוצה או "מעמד" – כל שאיפה אחרת חייבת, ויהי מה, להרכין את ראשה בפני הדגל היחידי, בפני צו האידיאל העליון והשליט היחידי: מדינת היהודים.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: