כל עוד האליטות ימשיכו לוותר מרצון על ערכי החירות שבבסיס תרבות המערב, הוא לא יהיה מקלט בטוח לאף אחד
סלמן רושדי כבר אינו נעזר במכונת הנשמה. הוא ככל הנראה יאבד ראייה בעין אחת, וגופו עדיין סובל מפציעות דקירה חמורות. על פי הדיווחים, החשוד בתקיפתו "הביע אהדה לממשלה האיראנית" ובאופן כללי יותר ל"קיצוניות שיעית".
מצד אחד, הקשר האיראני הפך את התקיפה הזו למה שנראה כמו ניסיון פלישה זר אל לב מבצר החירות האמריקני. אחרי הכל, נושא ההרצאה אותה עמד רושדי לשאת לפני שהותקף היה "ארה"ב כמקלט בטוח עבור סופרים גולים". מנגד, המתקפה על רושדי מעלה שאלות לגבי משבר חופש הביטוי באמריקה, ומסמלת נסיגה חמורה מעקרונות החירות. הקשר בין הדברים הוא בסיסי.
נזכרתי בדיון שנערך בקיימברידג', מסצ'וסטס לפני 33 שנים, ועסק בסערה סביב ספרו של רושדי 'פסוקי השטן', שראה אז אור. אותו אירוע ב-1989 היה הפעם הראשונה בה חוויתי באופן אישי בדיקה ביטחונית, חיטוט בתיקים ומעבר דרך גלאי מתכות. בימים ההם היה זה דבר חסר תקדים ומהמם. אמצעי הביטחון הקפדניים הקנו לדיון כולו אווירת סכנה, מה שהפך את ההשתתפות בו לחשובה יותר. (רושדי עצמו לא היה שותף באירוע, אך החשש מאלימות היה שריר בכל מקרה).
כאשר פרשת רושדי החלה להתעצם בראשית שנת 1989, מלחמות התרבות בקמפוסים בארה"ב היו עוד בחיתוליהן. למרות שמצאתי כל אחת מהתופעות מרתקת בפני עצמה, באותה עת לא חיברתי ביניהן עדיין. מה שנקרא אז תקינות פוליטית (והיום נקרא בפשטות "woke") היה נראה כמו דבר שונה מאוד מצו של מנהיג דתי הקורא להוציא להורג דמות ספרותית בשם האמונה באסלאם.
ובכל זאת, המרצים שנתנו את יריית הפתיחה למלחמות התרבות בקמפוס ראו את הקשר. הם טענו כי הגלובליזציה דורשת מאיתנו להמעיט או להיפרע לחלוטין מן הנרטיב המערבי. התפיסה האירוצנטרית חייבת לעבור מן העולם, הם אמרו, מכיוון שמה שעומד על הכף הן הרגישויות של סטודנטים שאינם מערביים.
במילים אחרות, אותה גלובליזציה אשר הופכת גזר דין של אייתוללה באיראן לאיום מיידי של אלימות נגד אמריקנים המדברים באירוע בקיימברידג', דורשת מאיתנו לנטוש את ההתמקדות בסיפור של תרבות המערב – סיפור אשר באופן מסורתי נלמד כעליית הליברליזם הקלאסי והזכויות אותן הוא מטפח ומבטיח. אותם מרצים אולי לא ניסחו זאת במדויק כך, אך עמדתם הובילה לכיוון הזה בהכרח. כמובן, הם היו יכולים להגיב לגלובליזציה באופן שונה. קליטת מהגרים מכל רחבי העולם יחד עם חיזוק הנרטיב של תרבות המערב לא הייתה הדרך שנבחרה.
כאשר חזרתי לקיימברידג' בתור מרצה בשלהי שנות ה-90, תקרית מטרידה החזירה אותי לאותו דיון בפרשת רושדי. ישבתי בבית קפה הסמוך לאולם הקולנוע בו נערך אז הדיון, כאשר אחד העובדים ניגש לארון השירות ופתח אותו. הדלת הפתוחה חשפה פוסטר של האייתוללה ח'ומייני, האיש שפרסם את הפתווה נגד רושדי. היה זה מראה מצמרר, ומחשבותיי הפליגו מיד לאותה בדיקה ביטחונית ראשונה. שנים ספורות לאחר האירוע בו דנו בפרשת רושדי, אחד מחסידיו של האדם שדן את רושדי למוות עבד ממש באותו מתחם בו התקיים הדיון.
באותם הימים התרחשה מחלוקת אקדמית רבה סביב ספרו של סמואל הנטינגטון, 'התנגשות הציוויליזציות". ככל הנראה, שום ספר אחר לא חזה בהצלחה רבה כל כך את המלחמה בטרור שפרצה בהמשך, או את עליית סין ככוח גלובלי כפי שהיא מתרחשת כיום. ובכל זאת, אנשי האקדמיה התגייסו כאחד כדי להלום בהנטינגטון על כך שהעז לחטוא ב"מהותנות". הוא היה אשם לכאורה בהדגשת יתר של הבדלי התרבות, בעודו ממעיט באופן בו גבולות תרבותיים חופפים ומתערבבים. במילים אחרות, אותם אקדמאיים שהתייחסו להבדלי תרבות כאמיתיים ומשמעותיים במיוחד כאשר ביקרו את המערב, ביצעו פניית פרסה ועברו לפרק את אשליית התרבות כאשר הנושא היה חוסר סובלנות בקרב לא-מערביים. עבורם, הספר הפך לסיבה נוספת לדחות את לימודי ציוויליזציית המערב, ולמעשה לנטוש את המילה "ציוויליזציה" בכלל.
כמעט דור שלם לאחר מכן, פירטתי במאמר את העלייה במגמת הגבלת חופש הדיבור בקמפוסים. השיא הגיע בשנת 2015, כאשר כנס בנושא חופש הביטוי שאורגן על ידי סטודנטים ימניים באוניברסיטת ייל הופרע בידי סטודנטים משמאל. מתקפה גלויה על אירוע העוסק בחופש הביטוי הכתה אותנו בהלם באותה עת. כיום, כמובן, לא היינו אפילו ממצמצים. אך כבר ב-2015 הבנתי כי חשיפה בלבד של הפרות בוטות של חופש הביטוי לא תספיק. אז גם הצעתי לראשונה תוכנית לחקיקה שתגן על חופש הביטוי ברמת המדינה, ואני מפתח את המודל הזה עד היום.
סקרים כיום מראים כי עד שני שלישים מהסטודנטים רואים בחיוב סתימת פיות של דוברים בקמפוס, בעוד כמעט רבע מהם מאמינים כי ניתן להשתמש באלימות כדי לבטל נאום. אלו הן השקפותיו של דור שצמח מבלי שלמד את הקורסים הבסיסיים בהיסטוריה של תרבות המערב, בהם היה יכול להבין את הנתיב הארוך, המורכב והמדמם בו נולדו ונוסדו החרויות שלנו. לימוד כזה היה יכול ליצור תחושת הערכה לחופש ממנו אנחנו נהנים כיום, ותחושת בושה להפרת החופש של אנשים אחרים. למרבה הצער, איבדנו הן את ההערכה והן את הבושה.
התוצאה היא שגלובליזציה הפכה אותנו פגיעים יותר לאיומים חיצוניים, בעוד התגובה השגויה שלנו לגלובליזציה פגעה בנשק החשוב ביותר נגד אותם איומים ממש: הערכתנו למסורת החירות, והעקרונות הנמצאים בבסיסה.
הזעזוע מן ההתקפה על רושדי מראה שיתכן וישנם עדיין סימני חיים לאותה מורשת. הטבע התרבותי הזר של המתקפה מזכיר לנו כי מסורת החירות היא אמיתית, ייחודית ושווה להגן עליה. אלא שחוסר הרצון המתמשך לחזק את ההיסטוריה שלנו ואת ערכינו, במיוחד במערכת החינוך, משמעותו שהזמן הולך ואוזל. החירות, אם אפשר לומר, מחוברת למכונת הנשמה. לא נוכל להמשיך ולהיות "מקלט בטוח לכותבים גולים" אם לא נצליח קודם להיות מקלט בטוח לעצמנו.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'
כתבה פלצנית ומיותרת ,הכל מסתכם במלחמת דת ,המערב החילוני שרוצה לחיות על בסיס תאוות בלתי פוסקות חווה על בשרו כל פעם מחדש את הצורך להבין שהחיים הם לא רק תאוות חסרות רסן .
זה נכון שהדת מייצרת מסגרת אידאולוגית אבל זה קשור בעיקר לשנאה וההרס העצמי של המערב שצמחו בערוגות השמאל ונתנו לאויבי המערב כרטיס כניסה חופשי. גם סין היא מדינה חילונית.
לא יודע מה נראה לך פלצני פה אבל זה ודאי לא מיותר-חייבים להמשיך להעלות למודעות את הבעיה ולעודד את מי שמוכנים להילחם בה. אחרת, נהפוך לאדישים לגמרי ואז נפסיד הכול.
בנוסף, נראה לי שלהכניס הכול תחת מטריית רדיפת התאוות זה הכללה גסה מאוד. לדוגמא יש גם השמאל שפיתח רחמים עד כדי תסמונת לימה.
אחרים חיים בתחושת אשם על היותם חלק מחברה מצליחה במיוחד(סוג של תסמונת השורד).
וכמובן יש את אלה שחונכו ללא תרבות דיון וביקורת ופשוט מהדהדים מה שהם שומעים מכל כיוון.
המערב הצליח להתמודד מול הקנאות הקתולית. אין יותר אינקויזיציה שכופה שריעה מסעי צלב- ג'יהאדיסטים ציד מכשפות מרטירים-שהידים…
המאבק נמשך 400 שנה והסתיים בניצחון הליברליזם- במחיר של 100 מיליון הרוגים.
לניצחון יש כמה דרכים –
החל מאנגליה שהפכה לפרוטסטנטית – ושהדת כפופה למנהיג המדינה החילוני.
צרפת שהפרידה בין דת ומדינה.
ברזיל שהפכה את המשמעות של הדת לקרנבלים וחגיגות.
גרמניה שהכריזה שהלאומיות היא מעל ההבדלים הדתיים (דויטשלנד אובר אלס).
הארצות הקומוניסטיות שראו בנצרות אופיום להמונים.
ספרד ופורטוגל שדגלו בפיוס.
ההתמודדות מול האיסלם לא שונה מהותית – אני מאמין שהליברליזם ינצח זה יהיה אפילו מהיר יותר וייקח רק מאה חמישים שנה וגם ימותו לא 100 מיליון אנשים אלא רק 20-30 מיליון.