פרק מספר: גורבצ'וב, רייגן והחומה

ספרה של פגי נונאן, 'האיש שהפיל את מסך הברזל', המעניק מבט קרוב ומרתק על חייו של רונלד רייגן ועלייתו לגדולה. הספר ראה אור בהוצאת שיבולת.

מבצע מיוחד לקוראי 'מידה' – הביוגרפיה של רייגן ב-10% הנחה
הכנסו לאתר סלע מאיר ובמסך הרכישה הזינו את הקוד Mida10

***

אם במקרה אתם עדיין נמצאים בחוץ, העלו בדמיונכם שוב את מה שדמיין רייגן. אין מדובר באדם שרואה שחורות אלא באדם אופטימי מטבעו, אבל אחד שהבין כיצד ההיסטוריה עובדת. האם קיימים במציאות מאה אלף כלי נשק גרעיניים? אם כן, במוקדם או במאוחר, מישהו ישתמש באחד מהם, בפעם הראשונה מאז 1945. ואז מישהו אחר ישתמש בנשק כזה בתגובה, ומישהו אחר ישתמש בשני כלי נשק כאלה, וכך הלאה והלאה.

יש כמה דרכים לשלוח למטרה כלי נשק גרעיני ולפגוע באומה, או אפילו למחות אותה מעל פני האדמה. "פצצה גרעינית במזוודה" היא דבר שאפשר להעמיסו על דוברה, להשיטו במעלה האיסט ריבר, ולהכחיד את מנהטן. רק יכולות המודיעין שלנו ויכולתנו לפעול בנחרצות בהתאם להן עשויות לעצור זאת. אבל כאשר מדובר בכלי נשק גרעיניים גדולים יותר – חזקים יותר, בעלי עוצמה רבה יותר, קטלניים יותר – סביר יותר להניח שהם יובלו למטרתם באמצעות טיל שעובר באטמוספירה בדרכו אל המטרה.

עדיין אין לנו אמצעי כלשהו שמגן עלינו מפני מתקפה כזאת. וכך, רבע מאה אחרי שרונלד רייגן החל לדאוג, עדיין יש לנו סיבה לדאגה.

אספר לכם מתי חששותיו בנושא החלו להיות רציניים.

ב-31 ביולי 1979, אחרי שרייגן סיים את כהונתו כמושל קליפורניה, הוא עשה דבר שהוא רצה לעשות זה זמן רב. הוא הלך אל מפקדת פיקוד ההגנה האווירי הצפון אמריקני, שהייתה מרכז הפיקוד הגרעיני של צבא ארצות הברית, בהר שֵיֵאן, ליד קולורדו ספרינגס. לקחו אותו לסיור האח"מים במחילות של המרכז רב-הקומות על מתקניו השונים – פלטי המידע הלווייני, אנשי הקצונה העסוקים, האורות המנצנצים, קווי התקשורת המאובטחים אל הנשיא, אל ראשי המטות והמפקדים הבכירים, מערכת השיגור הגרעינית. כל אלה זמזמו והרעישו בדרכם המרשימה. רייגן הובל מסביב על ידי המפקד, גנרל ארבעה כוכבים מחיל האוויר ששמו ג'יימס היל. הוא קיבל תדרוך על הרדאר ועל ממדי הכוח. אבל בסוף הביקור רייגן נותר מודאג. הוא ועוזרו, מרטי אנדרסון, דיברו עם הגנרל לגבי מה שיקרה אם הסובייטים ישגרו טיל גרעיני לעיר אמריקנית (כגון העיר הסמוכה, קולורדו ספרינגס). בלי להסס אפילו לרגע הגנרל ענה, "זה ימחק אותה מעל פני האדמה".

הוא הסביר שאם הסובייטים ישגרו טיל יידרשו למרכז שניות בודדות כדי לגלות זאת, אבל שבמציאות, לפיקוד ההגנה האווירית יהיו כחמש-עשרה דקות בלבד כדי… לדווח על כך לאנשים.

כפי שסיפר לי מאוחר יותר מרטי אנדרסון, שהיה חלק מהפמליה שהתלוותה לרייגן, כאשר הוא יצא מן המפגש הזה הוא היה "שקוע במחשבות ומוטרד ממה ששמע".

רייגן הרהר בקול בזמן הטיסה חזרה ללוס אנג'לס. "הוצאנו את כל הכספים האלה ויש לנו כל הציוד הזה, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע מטיל גרעיני לפגוע בנו".

הוא חשב על הנושא הזה כשהוא התכונן לרוץ לנשיאות. הוא הביא לכך שמצע המפלגה הרפובליקנית ב-1980 יתמוך במחקר לפיתוח מערכת של טילי הגנה. מיד לאחר שניצח בבחירות לנשיאות הוא זימן אליו את ראשי המטות המשולבים, שכעת עבדו בשבילו, וביקש מהם להתחיל לפעול. ב-11 בפברואר 1983 ראשי המטות באו אל הנשיא רייגן, וכפי שניסח זאת מרטי אנדרסון, "המליצו בפניו שארצות הברית תזנח את תלותה המוחלטת בדוקטרינה הישנה של השמדה הדדית מובטחת ותנוע קדימה עם מחקר ופיתוח של מערכת הגנה מפני טילים".

ב-23 במרס 1983 רייגן נשא נאום לאומה ובו סיפר על חלומו.

הזכרתי קודם את דעתו של רייגן לגבי הדוקטרינה הגרעינית המבוססת על השמדה הדדית מובטחת. היא עבדה במשך תקופה ארוכה. הסובייטים לא הפציצו אותנו ואנחנו לא הפצצנו אותם מאחר ששני הצדדים ידעו שהצד הראשון שישגר טיל מייד יספוג טיל בחזרה. זה בסדר – כל עוד זה עובד. אבל, כפי שאמר רייגן, "זה לא מסוג הדברים שגורמים לך לישון יותר טוב בלילה". הוא חשב שזה נראה כמו "שני אקדוחנים במערבון שעומדים בבית מרזח ומכוונים את אקדחיהם זה אל ראשו של זה – כמצב קבוע". היה לו ברור: "חייבת להיות דרך טובה יותר".

אחד הדוחות הראשונים שהוא קיבל מהפנטגון לאחר שנהפך לנשיא הביא אותו לידי התפכחות של ממש. הוא אמר שהוא לעולם לא ישכח זאת. בדוח נכתב שלפחות 150 מיליון אמריקנים ימותו במלחמה גרעינית עם ברית המועצות – "אפילו אם אנחנו 'ננצח'".

הוא הוא היה מודאג עד עמקי נשמתו ונותר כזה. הוא ראה ביוזמת ההגנה האסטרטגית התחלה אפשרית של פתרון.

הייתם יכולים לחשוב שהעולם, לאחר שישמע על התוכנית הזאת, יאמר, "אפשרות של הגנה מפני כלי נשק גרעיניים? אפשרות של יירוט טיל שנושא ראש נפץ לפני שהוא פוגע בקרקע והורג מיליוני אנשים חפים מפשע? כמה הקלה זה יביא לנו, בהצלחה!"

אבל, כמובן, זאת לא הדרך שבה העולם ראה זאת, או אם לדייק, אלה בעולם שקולם היה הרם ביותר: העיתונות, מנהיגים של ארצות אחרות, ברית המועצות, מפלגת האופוזיציה, כותבי טורים ופטפטנים מכל הסוגים.

בתחילה הם אמרו שהמצאת מגן החלל היא בלתי אפשרית. תשובתו של רייגן הייתה שמאחר שכל כלי נשק שפותח אי-פעם סיפק השראה ליצירת הגנה ממנו, ההיסטוריה מלמדת אותנו שקיימת אפשרות כזאת גם במקרה הזה. הוא חשב שיש סבירות שהגאוניות והחשיבה המקורית המולידות חברות חופשיות יוכלו להצמיח כאן תועלת. הוא אמר שכדאי, לפחות, לנסות. הרי זה יכול להביא להצלתם של מיליונים ואף עשרות מיליונים ממוות.

ואז אמרו שזה יהיה יקר מדי. רייגן אמר שייתכן בהחלט שזה יהיה יקר, אבל חייהם של עשרות מיליוני אנשים יקרים עוד יותר.

אחר כך אמרו שאין בכך צורך – שהרי האיום של השמדה הדדית מובטחת עבד עד כה, ויש לנו הרבה אמנות, עם הרבה מדינות, בדבר אי-שימוש בכלי נשק גרעיניים. כן, רייגן אמר, אבל אמנות לא תמיד נשמרות. ב-1925 כולנו חתמנו על אמנות בדבר אי-שימוש בגז רעיל, אך ככל הנראה כבר השתמשו בו בשדה הקרב וסביר להניח שזה ישוב ויקרה (ואכן, ייתכן שסדאם חוסיין השתמש בגז רעיל במלחמת המפרץ).

ואז הם אמרו שזה יגרום לערעור היציבות – שהרי אם אמריקה בונה מערכת הגנה גרעינית, הגנרלים הסובייטיים יחושו ככל הנראה צורך לדחוף את מנהיגם להשכים ולתקוף את אמריקה בטרם תיכנס ההגנה הזאת לפעולה. רייגן אמר שלא כך הדבר, כי אם הם ינסו לתקוף אותנו הם יודעים שאנחנו עדיין יכולים לתקוף אותם בחזרה – ההרתעה שנובעת מהסיכון של השמדה הדדית מובטחת עדיין תעבוד.

אבל חשוב יותר, אמר רייגן, יוזמת ההגנה האסטרטגית תתרום ליצירת יציבות מעצם טבעה בעולם שנתון לרחמיו של האיוּם בהשמדה הדדית מובטחת, מכיוון שאם אמריקה תצליח לבנות מערכת הגנה גרעינית, היא תשתף אותה – תיתן אותה במובן המעשי הפשוט – עם כל ארץ אחרת בעולם. היא תשתף אותה עם הסובייטים, עם ארצות הגוש המזרחי וכל ארץ אחרת בעולם. כך כולנו נישן טוב יותר בלילה.

מבקריו אמרו שמדובר בלא יותר מאשר קלף מיקוח, קלף שהומצא על ידי רייגן כדי להשיג את מה שהוא באמת רצה: צמצום מספר כלי הנשק הגרעיניים שהיו בידי הסובייטים. ורייגן שאל, כיצד זה יכול להיות קלף מיקוח? אני נותן להם את הקלף. אני מנסה ליצור הגנה גלובלית שתקטין לכולם את איום הטילים הגרעיניים.

ולבסוף, הם אמרו שאם יוזמת ההגנה האסטרטגית הייתה רעיון כל כך טוב, אז כולם בפנטגון, כל קצין בצי וכל בכירי הממסד הביטחוני היו תומכים בה – וזה לא היה המצב. אבל רייגן חשב שהוא ידע את הסיבה לכך: בירוקרטים לא תמיד אוהבים לשמוע על יוזמות יקרות חדשות שיכולות להקטין את חלקם בעוגת תקציב ההגנה. לכל שירות יש תמיד צרכים לגיטימיים שאינם באים על סיפוקם, והממונה על אותו שירות חש שיוקרתו תלויה במידה מסוימת ביכולתו לארגן את הבירוקרטיה כך שאנשיו יקבלו את מה שהם רוצים.

הסובייטים הגיבו בזעם לרעיון, והתנגדותם הייתה רועשת, עקבית, בלתי מתפשרת וחסינה לטיעונים. מדוע? בעיקר מסיבה אחת: הרעיון אייֵם על כוחם ועל מעמדם. ברית המועצות הייתה מעצמת-על, והייתה שווה בחשיבותה לארצות הברית במונחים של השפעה עולמית. היא זכתה ליחס של כבוד ויראה… משום שהיו לה טילים גרעיניים שיכלו להחריב את העולם. הכלכלה שלה לא הייתה מסוגלת להתחרות עם הכלכלה העולמית – הכלכלה של ברית המועצות הייתה כישלון שנשלט על ידי המדינה. שיטת השלטון בה, דיקטטורה טוטליטרית, לא הייתה יכולה להתפשט בהצלחה לאורך זמן בעולם שבו אנשים רצו יותר ויותר להיות חופשיים. אפילו בשנות ה-80, אנשים שחשבו על כך לעומק הבינו שהלניניזם המרקסיסטי היה במקרה הטוב שיטה פוליטית שמדכאת יצירתיות וקִדמה ובמקרה הרע חממה לצמיחת שלטון פשע.

ובכל מקרה, כמה מהמדענים הטובים ביותר והמוחות המבריקים ביותר של ברית המועצות נמצאו בתאי הכלא של הגולאג. במקום לשתף פעולה עם גאונים אחרים במעבדות ולחולל פריצות דרך מדעיות, הם הועסקו בעבודת פרך והוחזקו בבידוד.

לסובייטים היה יתרון אחד: היכולת להפחיד את העולם עם הטילים שהיו בידיהם. ואם הם היו מאבדים את היכולת הזאת, הם היו סופגים מפלה שייתכן שהם לא היו מתאוששים ממנה ושבים להיות מעצמה עולמית.

והם ידעו זאת היטב.

הייתה סיבה אחרת ללהט של ההתנגדות הסובייטית. במידה מסוימת, המנהיגים הרוסים האמינו בגאוניות וביכולת ההברקה האמריקנית, וביכולתה של ארצות הברית להשיג פריצות דרך מדעיות, יותר מכפי שהאמינו בכך האמריקנים עצמם. הם ידעו שיוזמת ההגנה האסטרטגית עשויה לעבוד. זאת הסיבה שהסובייטים עצמם עבדו ללא לאות והקדישו משאבים גדולים לפיתוח מערכת הגנה אסטרטגית משלהם. הם לא רצו שאמריקה תנצח אותם.

רייגן נתקל בהתנגדות מצד האליטה המשכילה בארצו, מצד הסובייטים והמדינות הכפופות להם, ומצד החששנים בקרב בעלי הברית של אמריקה, שהיה דומה כי אחדים מהם (הצרפתים, למשל) ישנאו כל דבר שעשוי לחולל שינוי בחייהם, גם שינוי לטובה.

בתגובה רייגן עשה את מה שהוא תמיד היה עושה. הוא השתמש בקולו. הוא השתמש בכוחו וניסה כל דרך כדי להעביר את תוכניתו. הוא דיבר על יוזמת ההגנה האסטרטגית וניסה לפרום את המורכבויות שאויביה התורנים של התוכנית עטפו אותה בהן.

הוא גם אמר לסובייטים ולעולם כולו שרצונו בשיחות בין-מעצמתית רציניות בנושא בקרת הנשק מכוון לא רק להגבלת החימוש אלא גם לצמצומו. הוא רצה בעצם לקצץ את מספר כלי הנשק במצבור הקיים של כל אחת מהארצות.

במשך שנים רבות לא התרחשה תנועה אמיתית כלשהי בתחום. הסובייטים החליפו ארבעה מנהיגים בתקופה שבה רייגן היה נשיא – ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רננקו ולבסוף גורבצ'וב. הם היו באים אל שולחן המשא ומתן ועוזבים אותו, חוזרים אליו ונוקטים טקטיקות השהיה.

רייגן ידע שיש רק דרך אחת לגרום לסובייטים, יהיה מנהיגם מי שיהיה, להיות רציניים לגבי צמצום החימוש. דרך זו לא עוברת בבקשות ולא במילים חמות. גם לא בהליכה בעקבותיו של ג'ימי קרטר, שהבהיר למנהיג הסובייטי שלשני הצדדים אותן תקוות ואותם חלומות משותפים. אף לא באמצעות הניסיון לגרום לכלי התקשורת להשפיע על הסובייטים.

לא ולא ולא: הדרך היחידה היא דרך הכוח. הוא יבנה מחדש את מערכת ההגנה האמריקנית, יבנה מחדש את הצי, יהפוך את הכוחות המזוינים של ארצות הברית לאפקטיביים ולחזקים ביותר בעולם – וזה הדבר היחיד שיביא את הסובייטים אל שולחן המשא ומתן. שהרי רק אצל השולחן הזה יוכלו הסובייטים לעצור את תהליך הבנייה מחדש של העוצמה האמריקנית, בכך שהם יביאו אותנו להסכמה על עצירה ועל קיצוץ.

רייגן לא ראה את בניית הכוח שלו כפרובוקציה. כל מומחה צבאי בעולם ידע את מה שהוא ידע: בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הסובייטים היו בתהליך של בניית הכוח הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה, שהותיר את רייגן, במילותיו הוא, "נדהם לנוכח ממדיו, מחירו והיקפו…". עצם מספרם של הטילים החדשים לטווח ארוך היה "מדהים".

בסופו של דבר האסטרטגיה של רייגן עבדה. רגע מכריע: ב-1983 הסובייטים הציבו טילים גרעיניים מסוג SS-20 בארצות ברית ורשה וכיוונום ישירות אל בעלות בריתנו במערב אירופה. רייגן אמר שאם הם לא יסלקו אותם, הוא, בהסכמה מלאה של ברית נאט"ו, ישלח טילי פרשינג-II אמריקניים וטילי שיוט למערב אירופה ויציב אותם כשהם מכוונים אל ברית המועצות. הסובייטים סירבו לסגת ופרשו מהמשא ומתן בנושא הנשק שהתקיים אז. תנועת המחאה למען השלום בארצות המערב צמחה לממדים חסרי תקדים בכל מערב אירופה וגם בארצות הברית. רייגן כונה מחרחר מלחמה והעיתונות הלמה בו בעוצמה. הפגנות אנטי-אמריקניות נערכו בכל אירופה. רייגן עמד על שלו, הציב את טילי הפרשינג והודיע שהוא יקבל ללא שמחה את סיומן של השיחות על צמצום החימוש.

הסובייטים מצמצו ראשונים. הם שבו לשולחן המשא ומתן.

כל זה היה חלק ממשבר מתמשך אשר, לקראת סוף תקופתו של רייגן, הגיע לרגע ההכרעה.

במרס 1985, המזכיר הכללי של ברית המועצות, צ'רננקו, הלך לעולמו, ומיכאיל גורבצ'וב נבחר על ידי הלשכה הפוליטית של המפלגה לרשת את מקומו. כאשר רייגן ושולץ שמעו את החדשות הם פעלו במהירות: שולץ היה אמור להשתתף בלווייתו של צ'רננקו, לפגוש את גורבצ'וב ולהעביר אליו מכתב מהנשיא האמריקני המזמינו לבוא לביקור בארצות הברית.

בקרמלין לאחר ההלוויה, גורבצ'וב הצעיר הרצה בפני המשלחת האמריקנית על יחסים בין-לאומיים, תחילה תוך הסתמכות על הערות מתוך כרטיסים מוכנים ואחר כך בלעדיהן. הוא דיבר באופן שוטף, רהוט ועקשני. הוא נתן ביטוי לקו המפלגתי הישן – אמריקה היא התוקפן, לברית המועצות אין שאיפות התפשטות – אבל למרות זאת שולץ התרשם עמוקות מחיוניותו ומפיקחותו. "אין לנו תביעות טריטוריאליות נגד ארצות הברית", גורבצ'וב אמר, "אפילו לא לגבי אלסקה או הגבעה הרוסית בסן פרנסיסקו!". הוא אמר שברית המועצות רצינית לגבי המשא ומתן בנושא החימוש שמתנהל בז'נבה, אבל הוסיף, באופן מעורר עניין, "כל פריצת דרך חדשה שתתחולל כתוצאה מהמהפכה המדעית והטכנולוגית… יכולה להניע תהליכים שאותם לא יהיה ניתן להשיב לאחור או לשלוט בהם". בכך הוא התייחס, כמובן, ליוזמת ההגנה האסטרטגית; ואף על פי שהמלל הרב שעליו בנויה הייתה הצהרתו עמעם את הדרמטיות שלה, המסר שלו היה ברור: אם תבנו את יוזמת ההגנה האסטרטגית, אנחנו לא יכולים להיות אחראים למה שיתרחש לאחר מכן. איום גלוי.

סגן הנשיא ג'ורג' בוש, שעמד בראש המשלחת, ענה והפריך את טענותיו של גורבצ'וב אחת לאחת. אחר כך הצטרף גם ג'ורג' שולץ: "רונלד רייגן מאמין שזהו רגע מיוחד מאוד בהיסטוריה של המין האנושי. אתה התמנית כעת לתפקידך … הוא נמצא בתחילת תקופת נשיאותו השנייה … הנשיא רייגן מוכן לעבוד איתך…". גורבצ'וב הסכים שזה היה "רגע יחיד במינו" ואמר שישקול ברצינות את ההזמנה לבוא לאמריקה.

כאשר המפגש הסתיים, שולץ אמר לעיתונות שזה מנהיג סובייטי מסוג אחר. אבל הוא עדיין זכר את תיאורו של שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו: "לגורבצ'וב יש חיוך נחמד, אבל יש לו שיניים מברזל".

זמן קצר לאחר מכן גורבצ'וב הסכים לקיום פגישה, ושני המנהיגים נפגשו, לא בארצות הברית, אלא בז'נבה. זאת הפגישה המפורסמת שבה רייגן, ב-19 בנובמבר 1985, יצא בקור העז מה"פלור ד'או", טירה בת עשרים חדרים ליד אגם ז'נבה, כשהוא לבוש חליפה יפה, ללא מעיל חם, ובירך בחיוך את גורבצ'וב הנמוך יותר והגוץ שהיה עטוף במעיל ובצעיף ועל ראשו מגבעת חומה. היה זה רגע קטן וחסר משמעות מהותית שהניב תמונה אשר הצביעה היטב על כך שרייגן כבר ניצח (רייגן נהג מתוך אינסטינקט. הוא שמע שמכוניתו של גורבצ'וב מגיעה ויצא כדי לברך אותו. הוא היה מופתע מן התגובה ל"מפגש", ובפעם הבאה שבה הופיע בציבור עם גורבצ'וב הוא לבש מעיל בכוונה).

הייתי אז בז'נבה כחלק מהפמליה של הנשיא. אני זוכרת את ההתרגשות שכולנו חווינו – יום חדש, סיכוי חדש, מנהיג סובייטי שלא היה זקן ורועד אלא צעיר ומהיר, שנראה כאילו היה לו מה שלא היה לאף מנהיג סובייטי חוץ מחרושצ'וב: קסם וחוש הומור. והוא לא נראה כאילו הוא עומד להתמוטט ולמות בכל רגע.

העיתונות האמריקנית לא הייתה בטוחה שהנשיא היה חזק דיו בשביל זה, אבל אנחנו היינו בטוחים לחלוטין, מאחר שהכרנו אותו. הוא היה מלא תקווה וספקן, בדיוק כמו תמיד, רק אולי קצת יותר. ידענו לבטח שהוא היה בסדר גמור כאשר הוא שב מפגישתו הראשונה עם גורבצ'וב, הניח את ידו מאחורי ראשו כאילו הוא נשבר לרסיסים ולאחר מכן אמר לעוזריו בניחותא שהכול התנהל כשורה.

אבל במפגש הפסגה בין רייגן לגורבצ'וב בז'נבה, שהיה פטפטני, אינטימי ובלתי פורמלי, יוזמת ההגנה האסטרטגית עדיין עלתה לשיחה פעם אחר פעם. זאת הייתה בבירור בעיה לא מבוטלת ואתגר גדול מבחינתו של גורבצ'וב. רייגן כבר כתב לו קודם לכן ואמר שמערכת להגנה מפני טילים "יכולה לספק את האמצעי שיאפשר התקדמות לעבר סילוק טוטלי של כלי נשק גרעיניים". אבל הוא ידע שיוזמת ההגנה האסטרטגית היא מה שהביא את הסובייטים אל שולחן המשא ומתן, והוא ידע מתוך הערותיו של גורבצ'וב בשיחות עם דיפלומטים אמריקנים שיוזמת ההגנה העסיקה אותו מאוד.

מייד בתחילתו של המפגש בין רייגן לגורבצ'וב, ערמומיותו של גורבצ'וב התגלתה לעין כול. כמה שבועות קודם לכן גורבצ'וב נפגש עם ג'ורג' שולץ בקרמלין והיה אגרסיבי, קשוח ובלתי מתפשר. שולץ הגיע לפגישה ההיא עם ציפיות מסוימות ולא היה מופתע. אבל מיד לאחר שובו לוושינגטון הוא קיבל פנייה מן השגרירות הסובייטית. לשולץ נמסר שגורבצ'וב חש שייתכן שהוא היה אגרסיבי מדי ורצה להביא לידיעת האמריקנים שאין הוא מתכוון לנהוג כך בפגישתו עם מר רייגן.

אבל ברגע שרייגן וגורבצ'וב התיישבו לשוחח, גורבצ'וב התנהל באותו אופן – תוקפני, קשוח, בלתי מתפשר.

רייגן לא הופתע ולא נרתע מכך. הוא זכר את הענקים הוותיקים של הוליווד שלימדו אותו כיצד לנהל משא ומתן. סביר להניח שלא תשיג את כל מה שאתה רוצה … סביר להניח שתשיג יותר אם לא תכריז על אולטימטום … אל תדחק את יריבך לפינה ואל תגרום לו למבוכה או להשפלה … לפעמים הדרך הקלה ביותר להתגבר על מבוי סתום היא להשאיר את שני האנשים הבכירים לבד ביחד…

הם הצליחו להשיג התקדמות מסוימת בשיחותיהם כאשר היו לבד בחדר, ובפגישה מאוחרת יותר הם התמודדו ישירות עם העניין של יוזמת ההגנה האסטרטגית. גורבצ'וב רמז לאפשרות שרייגן משקר כשהוא אומר שישתף את הסובייטים במערכת הזאת. הוא אמר שמערכת ההגנה מסווה את מטרתה האמיתית: זו מערכת התקפית שאמורה להעניק לאמריקה את היכולת להיות הראשונה שתפגע בברית המועצות. רייגן הכחיש זאת, ואמר: אנחנו נשתף אחרים במערכת הזאת והעולם יהיה עד לכך שאנחנו עושים זאת – וכך נמנע לתמיד התרחשות של שואה גרעינית. וזה טוב יותר, אמר רייגן, מהמשך של מרוץ החימוש, "ואני צריך לומר לך שאם תבחר להמשיך במרוץ החימוש, עליך לדעת שלא תוכל לנצח בו כי לא נאפשר לך לשמור על העליונות הזאת ביחס אלינו".

אבל היו להם גם רגעים יותר נעימים. רייגן חיבב את גורבצ'וב כמעט מהרגע הראשון. הוא אהב את הקצב המהיר ואת חוש ההומור שלו. והוא נתן למנהיג הסובייטי דבר שתמיד כיניתי ביני לבין עצמי הפטפטת הכּנה של רייגן. בשלב מסוים הם הסתגרו יחד בביתן הבריכה הנעים עם האש המבוערת, ורייגן אמר לו, "אנחנו נמצאים בעמדה כל כך מיוחדת. הנה שנינו, שני אנשים שנולדו בעיירות כפריות נידחות במרכז הארץ של כל אחד מאיתנו, בבתים עניים; נקודת התחלה צנועה מאוד. כעת אנחנו המנהיגים של ארצותינו, וביחד אנחנו יכולים למנוע מלחמה עולמית שלישית. האם אין זו חובתנו כלפי האנושות …".

כל זה היה אמת, כמובן, אבל אני בטוחה שבמוחו של רייגן התייפחו כינורות והוא קיווה שגם גורבצ'וב שמע אותם.

זאת הייתה התחלה טובה. כאשר זה הסתיים, רייגן שב ארצה ונאם בפני הקונגרס וזכה לתשואות רמות עד כדי כך שחשב לעצמו, "לא זכיתי לקבלת פנים כזאת מאז שנוריתי".

בהמשך הוחלפה שורה של מכתבים ראויים לציון בין גורבצ'וב לרייגן. היה בהם צליל חדש, לא רשמי ובירוקרטי ועוין כמו מכתבים ששלחו מנהיגים סובייטיים לנשיאי ארצות הברית בעבר. רייגן כתב ראשון. הוא התייחס שוב לכל הקשיים שהטרידו את גורבצ'וב לגבי יוזמת ההגנה האסטרטגית. גורבצ'וב אמר בז'נבה שפיתוח יוזמת ההגנה יוביל באופן הכרחי, כאשר פריצות דרך מדעיות בלתי צפויות יבואו בזו אחר זו, להצבה בחלל של כלי נשק גרעיניים בעלי אופי התקפי ולא הגנתי.

רייגן ניסה להרגיע אותו. "… אני יכול להבין, כפי שהסברת באופן כל כך רהוט", כתב רייגן, "שישנם דברים שלא יכולים להיות מבוססים רק על אמון. שנינו חייבים להתמודד עם מה שעושה הצד השני ולהעריך את ההשלכות האלה לגבי ביטחונה של ארצנו. אני לא מבקש ממך לקבל את ההבטחות שלי על סמך אמון. אבל האמת היא שלארצות הברית אין כוונה להשתמש בתוכנית ההגנה האסטרטגית שלה כדי להשיג יתרון כלשהו, ואין פיתוח כלשהו שמתבצע כעת שמטרתו היא יצירת כלי נשק שיהיו מוצבים בחלל".

אבל רייגן רצה למצוא דרך עמוקה יותר כדי להפיג את חששותיו של גורבצ'וב, ולכן הוא הציע לקיים מפגש בנושא יוזמת ההגנה האסטרטגית בין נציגים ומדענים סובייטים ואמריקנים מתוך מטרה לזהות אילו היבטים של התוכנית יכולים להיתפס כאיוּם. "האם לא כדאי שננסה להגדיר לאילו סוגים של מערכות יש פוטנציאל כזה, ולאחר מכן ננסה למצוא דרכים ניתנות לאימות כדי למנוע פיתוח של מערכות כאלה?".

גורבצ'וב ענה במכתב:

אדוני הנשיא, אמרת שלארצות הברית אין כוונה להשתמש ביוזמת ההגנה האסטרטגית לשם השגת עליונות צבאית. אני בטוח שלך באופן אישי אין כוונות כאלה". אבל כוונות הן עדיין בגדר כוונות בלבד: "'מגן החלל' נחוץ רק לצד אשר מתכונן למכה (מַקדימה) ראשונה". הוא עמד על כך שיוזמת ההגנה האסטרטגית הייתה במהותה נשק התקפי. ברית המועצות "אינה יכולה לקבל ולא תקבל" פיתוח אמריקני של יוזמת ההגנה האסטרטגית"

חילופי המכתבים נמשכו וכעת, בינואר 1986, גורבצ'וב פרסם בפני הציבור את מכתבו האחרון אל רייגן, כשהוא מספר עליו לעולם אפילו לפני שרייגן קיבל אותו. זה היה מכתב מדהים, וגם אם הייתה בו רק תעמולה, הוא חולל התרגשות עולמית. ברית המועצות תתפרק מכל כלי הנשק הגרעיניים לטווח בינוני שברשותה אשר מוצבים באירופה, היא תסכים להקפאה של ניסויים גרעיניים ותשקול את האפשרות של סילוק כל כלי הנשק הגרעיניים על ידי שני הצדדים עד סוף המאה… תמורת דבר אחד בלבד. שארצות הברית תעצור את "הפיתוח, הניסויים והפרישֹה של כלי נשק שמוצבים בחלל". זה היה הביטוי שבו השתמש גורבצ'וב כדי להתייחס ליוזמת ההגנה האסטרטגית.

רייגן ידע שהיה מדובר בצעד שנעשה לצורך יחסי ציבור, אבל מה זה משנה? זה היה צעד בכיוון הנכון. אחרי הכול, גם הוא היה מעוניין בסילוק כלי הנשק הגרעיניים. אבל באופן טבעי הוא ראה כמה מכשולים בדרך. האחד היה כיצד להשיג עסקה כנה וניתנת לאימות, דבר שבעבר היה קשה מאוד להשיג מהסובייטים. השאלה הבאה הייתה מה לעשות לגבי כלי נשק גרעיניים לטווח רחוק – שכן כאן היה לסובייטים יתרון מספרי ניכר. בעיה אחרת הייתה העובדה שגם ארצות אחרות התחילו להחזיק כלי נשק גרעיניים – ותוכנית הגנה אסטרטגית הייתה יכולה להציל את חייהם של מיליוני אמריקנים אם קדאפי למשל, ידידם הטוב של הסובייטים, היה מצליח לשים את ידיו על טילים גרעיניים (בכתיבת נאומים כינינו את הבעיה הזאת "מטורפים עם גרעין", ביטוי שהפך למקובל בקרב עובדי הבית הלבן). המכשול הרביעי: יוזמת ההגנה האסטרטגית עדיין הייתה האמצעי המבטיח ביותר שיכול לשים קץ לאיום בזוועה גרעינית ומיליוני מתים.

רייגן כתב תשובה ארוכה, הסכים לגבי נקודות מסוימות והביע הסתייגות לגבי אחרות. הוא המשיך את תשובתו במכתב נוסף של שבעה עמודים בכתב יד שעסק בשאלות האימות, התפשטות הטרור, וההרתעה. הוא גם הציע קיצוץ רחב בממדי הכוחות הלא-גרעיניים המוצבים באירופה.

בתקופה ההיא רבו הדיווחים שקיבל רייגן על התמוטטות מחריפה והולכת של הכלכלה הסובייטית. הם לא יכלו להרשות לעצמם מרוץ חימוש חדש ורחב ממדים. רייגן ראה זאת כרגע ההזדמנות הגדולה ביותר: עמוד על שלך, היה חזק, ואנחנו נשיג קיצוץ בחימוש.

אבל הכול כמעט התמוטט כאשר בקיץ 1986 הסובייטים עצרו במוסקבה את העיתונאי האמריקני ניקולס דנילוף. הם כנראה עשו זאת כפעולת תגמול על מעצרו של מרגל סובייטי אמיתי, גנאדי זחרוב, בארצות הברית. הסובייטים אמרו שהם מוכנים לבצע חילוף בין השניים – רייגן סירב. גורבצ'וב סירב להאמין לרייגן כשהוא אמר שדנילוף הוא רק עיתונאי ולא מרגל. רייגן "השתולל מכעס". לאחר שבועות של מתח רייגן איים לגרש את משלחת הקג"ב באו"ם, ואיבד את שלוותו בשיחה שערך עם שר החוץ הסובייטי במשרד הסגלגל. רייגן כתב ביומנו, "נתתי לו הרצאה קצרה על ההבדל בין שתי השיטות הפוליטיות שלנו ואמרתי לו שהם לא מסוגלים להבין את החשיבות שאנחנו מייחסים לפרט מאחר שאין להם רגשות כאלה. נהניתי לכעוס".

כעת גורבצ'וב ניסה לקבוע מפגש נוסף עם רייגן. רייגן סירב להיפגש עד שדנילוף ישוחרר. הסובייטים שחררו אותו.

יום לאחר מכן ארצות הברית הודיעה שהמרגל הסובייטי נמצא אשם בריגול, ויגורש לברית המועצות… בתמורה לשחרורו של מתנגד המשטר הסובייטי יורי אורלוב.

וכדרך אגב, ההודעה כללה גם את המידע על מפגש נוסף שיתקיים בין רייגן לגורבצ'וב, הפעם באיסלנד, בעיר רייקיאוויק.

וזה היה המשבר, המשבר הגדול שהתרחש במה שרייגן כינה מאוחר יותר אחד הימים הכעוסים ביותר של נשיאותו.

רייגן וגורבצ'וב נפגשו באוקטובר ברייקיאוויק בבית על חוף האוקיינוס האטלנטי (כמו בז'נבה, שבה הם יכלו להביט החוצה אל האגם הגדול. כאילו מתכנני מפגשי הפסגה החליטו, באופן מודע או בלתי מודע, שיהיה מועיל אם שני היריבים המושבעים ינהלו את שיחותיהם בקרבת סביבה נזילה וזורמת).

כעת שני המנהיגים הכירו זה את זה, הם כבר היו ידידי עט ותיקים, והפעם רייגן היה זה שנקט גישה תקיפה. גורבצ'וב רצה לדבר רק על נושא הנשק, אבל רייגן רצה לדבר קודם כול על פעולותיה המדכאות של ברית המועצות בעולם: הפלישה המתמשכת באפגניסטן, ניסיונות קומוניסטיים מתמשכים של חתירה תחת משטרים ברחבי העולם השלישי, פגיעות קשות בזכויות אדם, סירובה של ברית המועצות לאפשר איחוד מחדש של משפחות, מצבם של אלפי יהודים שנאסר עליהם לצאת מברית המועצות וסובלים מפגיעה בתוכה.

לא הושגה כל התקדמות בנושאים אלה. אבל כאשר הם פנו לנושא הגבלת החימוש, העניינים נהיו עוצרי נשימה ממש.

גורבצ'וב קיבל את הצעתו של רייגן הקרויה "אפס-אפס" לסילוק הטילים הגרעיניים מאירופה, אבל למרבה התדהמה הוא הסכים גם לסלק את כל הטילים הבליסטיים עד 1996, עשר שנים ממועד המפגש. לאחר מכן הם הסכימו לקצץ מערכות אחרות לנשיאת כלי נשק גרעיניים – כולל מפציצים, ובסופו של דבר אף להיפטר מהן לחלוטין. ואף מדהים מכך, גורבצ'וב אמר שהוא יהיה מוכן לקבל תהליכי אימות שיהיו רציניים, מתוחכמים ויתקבלו באופן מלא כאמינים על ידי שני הצדדים.

אבל לרייגן הייתה הסתייגות אחת, וכך הוא הסביר: כלי הנשק הגרעיניים הטקטיים של שדה הקרב שהוצבו באירופה היו אמצעי ההרתעה האמיתי היחידי של ברית נאט"ו נגד פלישה מצד ארצות הגוש הסובייטי, שלרשותן עמדו כוחות קונבנציונליים רחבים וחזקים בהרבה – כוחות צבא וטנקים.

גורבצ'וב הדהים את רייגן באומרו שהוא מבין זאת ושהוא יהיה מוכן לערוך קיצוץ רציני בכוחות ברית ורשה.

זה היה דבר שארצות הברית חלמה עליו אבל מעולם לא ציפתה לו. עד אז, אף מנהיג סובייטי לא התקרב אי-פעם לרעיון מסוג זה או להצעה כזאת.

ביום השני של פגישותיהם רייגן, שהיה נרגש באמת לשם שינוי ותקוותיו גברו מרגע לרגע, התעלם מהשעון וממסגרת הזמן שהוסכם עליה מראש ושעל פיה הדיונים היו אמורים להימשך עד לצוהריים, וכך עשה גם גורבצ'וב. הם המשיכו בעבודתם.

כאשר השמיים החשיכו בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, רייגן חש שהתרחש שם דבר שהיה בעל חשיבות רבה בהיסטוריה האנושית. מאוחר יותר הוא אמר שהם ניהלו משא ומתן לגבי "הצמצום המסיבי ביותר של כלי נשק אי-פעם בהיסטוריה".

הכול היה סגור.

אחר כך גורבצ'וב חייך את חיוכו החם ואמר, "כל זה תלוי, כמובן, בכך שאתם תוותרו על יוזמת ההגנה האסטרטגית".

רייגן לא האמין למשמע אוזניו. מוקדם יותר בפגישותיהם רייגן העלה את נושא יוזמת ההגנה האסטרטגית בעצמו: הוא הציע ששני הצדדים יצמצמו את כמות כלי הנשק שלהם ב-50 אחוזים באופן מיידי, ומייד לאחר שהמהלך הזה יושלם הסובייטים יבואו למקומות שבהם נערכים הניסוייים והפיתוח של יוזמת ההגנה האסטרטגית, ואם יתקבל הרושם שיוזמת ההגנה עובדת, הסובייטים ייקחו את הטכנולוגיה הזאת איתם, ילכו הביתה וישלימו את הקיצוץ של 50 האחוזים הנותרים שלהם – וכך גם ארצות הברית. לאחר מכן שני הצדדים יפרשֹו, באותו הזמן וביחד, את מערכת ההגנה האסטרטגית.

גורבצ'וב לא התנגד לרעיון. בעצם, מוקדם יותר במפגש, כאשר גורבצ'וב מתח ביקורת נגד יוזמת ההגנה האסטרטגית רייגן אמר לו, "תראה, אנחנו נקיים את האמנה לטילים אנטי-בליסטיים ולא נפרוש את ההגנה האסטרטגית במשך עשור. אל תחשוש".

וכעת, ממש בסיום שיחותיהם, גורבצ'וב משך אותן חזרה אל נקודת ההתחלה. חזרה לנקודה שבה הם היו כאשר רק החלו לדבר, כאשר רייגן שלח את מכתבו הראשון, לאחר שצ'רננקו הלך לעולמו.

רוחו של רייגן נפלה והוא היה כעוס. הוא אמר לגורבצ'וב, תראה, אמרתי לך שוב ושוב שיוזמת ההגנה האסטרטגית איננה קלף מיקוח, היא לעולם לא תהיה קלף מיקוח, היא יכולה להפוך את העולם לבטוח. "אין שום אפשרות שנוותר על המחקר שמטרתו למצוא הגנה בפני טילים גרעיניים", הוא אמר. רייגן ידע מהמודיעין שברשותו שהסובייטים עבדו באותו זמן על פיתוח מערכת משלהם. יוזמת ההגנה סיפקה ביטחון שהסובייטים יעמדו במחויבויות שהם קיבלו על עצמם ברייקיאוויק. והוא הבטיח לעם האמריקני ולעולם כולו שהוא לא יוותר בנושא הזה.

הוא התריס בפני גורבצ'וב: "אם אתה מוכן להיפטר מכלי נשק גרעיניים, מדוע אתה חש צורך עז כל כך להיפטר ממערכת הגנה נגד כלי נשק גרעיניים?". הוא אמר שהוא יודע על יוזמת ההגנה האסטרטגית הסובייטית ושהוא יודע שאמריקה מקדימה את הסובייטים, ולכן עליו לתהות אם אין כאן ניסיון סובייטי לעצור את הפיתוח האמריקני. הוא חזר על הצעתו לתת לברית המועצות ולעולם מערכת הגנה אסטרטגית שתספק ביטחון לכולנו. כך, אם "עוד היטלר" יצוץ פתאום, כולנו נוכל להיות בטוחים מפני כלי הנשק הגרעיניים שלו. "מי יודע איזה מין מטורף יכול להופיע כאשר אני ואתה לא נהיה כאן עוד?". לבסוף, הוא טען, על גורבצ'וב להבין שההצעה להעניק הגנה אסטרטגית לסובייטים ולעולם כולו איננה מעשה אלטרואיסטי ואיננה בגדר הזיה. מטֶבע המציאות העולמית, כאשר לאמריקה תהיה בסופו של דבר מערכת הגנה אסטרטגית, מדינות אחרות ישאלו את עצמן אם הן לא צריכות לתקוף לפני שאנחנו פורסים את המערכת שלנו. אבל אם הן יודעות שגם הן יקבלו את המערכת ברגע שתהיה מוכנה, וגם הן יזכו להגנה באופן מיידי, הן לא יתקפו. זאת הצעה מציאותית, לא שוגה בחלומות, הוא אמר.

גורבצ'וב שמר על שתיקה כאשר המתורגמן חזר בחריצות על דבריו של רייגן. הוא רק חייך. הוא לא זז מעמדתו.

בסופו של דבר רייגן הבין מה קרה. גורבצ'וב סחב אותו לאיסלנד כדי להרוג את יוזמת ההגנה האסטרטגית פעם אחת ולתמיד. הוא קרא לרייגן לבוא לשם כדי להציע לו את הירח, ולהביא לכך שיוזמת ההגנה תיעלם לתמיד.

רייגן התיישב וקפץ את שפתיו. "הפגישה נגמרה", הוא הודיע. הוא וג'ורג' שולץ קמו ויצאו.

גורבצ'וב הלך אחריו אל מכוניתו, וכעת נקט בטון שתדלני ומשועשע. "אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות", הוא אמר. רייגן לא קנה את זה.

"היית יכול לומר כן", הוא אמר בקצרה ובנחרצות.

גורבצ'וב טעה בהבנת רייגן. הוא חשב שרייגן אדם סנטימנטלי – ורייגן אכן היה כזה בנסיבות מסוימות. הוא חשב שרייגן מייחס חשיבות רבה ליחסים אישיים חמים – ורייגן אכן היה כזה, במקרים רבים. הוא חשב שרייגן מאמין באלוהים וחושב שאלוהים מראה את הדרך, ועל כן ההצעות הנדיבות והבלתי צפויות שיגיש לו יגרמו לו לחשוב: אלוהים ודאי כאן. ובכן, רייגן חשב שאלוהים נמצא תמיד ובכל מקום, אבל כך גם השטן. גורבצ'וב חשב שיוהרתו של רייגן תגרום לו להסכים לעסקה שהעולם יברך עליה וירעיף עליה את המתוקים בשבחים שיקבל בימי חייו. אבל קשיחותו של רייגן עלתה על שאיפתו לזכות בתהילה, והוא היה פטריוט מעל לכל דבר אחר. גורבצ'וב ידע שרייגן אדם מבוגר, כמעט בן שבעים ושש באותו הזמן, וגם עייף. והוא אכן היה. אבל אפילו אריות זקנים הם עדיין אריות.

מה שבא לאחר הערב המתסכל ההוא היה מה שרייגן אמר שיבוא, בדרכם הביתה לוושינגטון. הוא כתב על כעסו ועל אכזבתו, אבל אמר שהסובייטים ישובו אל שולחן המשא ומתן.

ואשתו ננסי, שהייתה מדוכדכת כמוהו, אחזה בו בחוזקה וניחמה אותו ואמרה לו שהכול יהיה בסדר.

"הו, זה היה שובר לב", היא סיפרה לי.

הוא ידע שהוא עשה את הדבר הנכון, וזה באמת היה הדבר הנכון. וזאת הייתה נקודת המפנה. אבל זה היה שובר לב. הוא התקשר אליי לבית הלבן ואמר שהכול התנהל כשורה אחר הצוהריים, אבל כשראיתי אותם בטלוויזיה כשיצאו מהבניין וראיתי את פניו ידעתי שלא הכול היה כשורה"

היא צפתה בו בחדשות, מהבית הלבן. היא אמרה לו להתמיד בעמדתו, היא עודדה אותו, היא אמרה לו שהוא השיג התקדמות רבה מכדי שיהיה אפשר לוותר עליה, שבסופו של דבר הכול יסתדר.

אחרי רייקיאוויק הייתה שנה קשה וקרירה ביחסים בין ארצות וברית המועצות, אבל רייגן המשיך לקיים שיח עם גורבצ'וב באמצעות קשרים דיפלומטיים. ב-12 ביוני 1987 הוא דיבר אל גורבצ'וב באופן ישיר אף על פי שגורבצ'וב לא היה שם ממש. אבל הוא שמע את המילים שרייגן אמר בנאום שנשא מטרים ספורים מחומת ברלין, זו שסימלה בעיני העולם את שרירותו המשעבדת של הקומוניזם:

אנחנו מברכים על שינוי ופתיחות, שכן אנחנו מאמינים שהחופש והביטחון שלובים זה בזה, ושקידומה של חירות האדם יכול רק לחזק את המאבק למען השלום העולמי. הסובייטים יכולים לעשות עִמנו אות לטובה, אות שלא יותיר מקום לטעות, ואשר יקדם באופן דרמטי את החירות והשלום.

אדוני המזכיר הכללי גורבצ'וב, אם אתה שואף לשלום, אם אתה שואף להביא לשגשוג בברית המועצות ובמזרח אירופה, אם אתה חותר לליברליזציה: בוא לכאן אל השער הזה! מר גורבצ'וב, פתח את השער הזה! מר גורבצ'וב, הסר את החומה הזאת!

איזה רגע גדול. רייגן גילה שכאשר הוא עומד ליד החומה ומביט בה עולה הזעם הרותח הכבוש בתוכו, והיה בטוח שניתן לראות זאת בפניו (לפני זמן לא רב צפיתי בהקלטה של הנאום ונוכחתי לראות שזאת האמת, אכן כעסו ניכר לעין).

כעבור ארבעה חודשים ביקש גורבצ'וב לערוך מפגש פסגה נוסף. רייגן הסכים. הוא היה אמור להיערך בוושינגטון בדצמבר 1987. בתחילת השיחות גורבצ'וב התמרמר – באמריקה יש פחות זכויות אדם מאשר בברית המועצות, הוא אמר, ואתם אלה שמדברים על החומה, אתם שמפקחים על הגבול שלכם עם מקסיקו!

עכשיו הגיע תורו של רייגן לחייך. ההשוואה בין חומת ברלין לבין גבולותיה של אמריקה הייתה אבסורדית, ושני האישים ידעו זאת.

גורבצ'וב עזב את יוזמת ההגנה האסטרטגית. סוף כל סוף הוא הבין שרייגן לא יוותר בעניין הזה.

הם הגיעו להסכם סופי על אמנה שאסרה על קיומם של כלי נשק גרעיניים לטווח בינוני, עם הסכמים ששני הצדדים היו יכולים לקבל. רייגן אמר שהגישה שלו כולה הושפעה מן האמרה הרוסית הישנה "דובֶרְזַ'יי, נו פְּרוֹבֶרְזַ'יי" "האמֵן – אבל אַמֵּת". רייגן נהג לומר זאת בציבור זה זמן רב וגורבצ'וב נזף בו על כך: "אתה חוזר על כך בכל מפגש".

רייגן חייך את חיוכו המתוק. "אני אוהב את זה", הוא אמר.

רייגן היה יכול להרוויח הכול – הכול בעיני העולם – אם היה מקבל את העסקה שהוצעה לו ברייקיאוויק. הוא היה זוכה בתשואותיהם ובהערכתם של אויביו, בתודתו של עולם שחש הקלה כשהיה קורא את כותרות העיתונים של הבוקר שאחרי שהיו מודיעות על פריצת דרך! ההיסטוריה הייתה מעלה אותו על נס, והוא היה חווה את ההנאה של אדם שנתן לעולם מתנה של קִדמה יוצאת דופן שאינה נתפסת בדמיון. הוא לא היה מפסיד דבר, רק זוכה באהדתם של כולם מסביבו.

אבל הוא לא היה מוכן לעשות זאת. כי הוא לא חשב שזה הדבר הנכון.

ומשום שהוא לא עשה זאת, בסופו של דבר ברית המועצות נפלה והתרסקה כתוצאה מפעולתם של כוחות רבים, אבל באופן המיידי ביותר בשל אי-יכולתה לעמוד בתחרות עם ארצות הברית. הדבר היחיד שהיה מציל את ברית המועצות היה כניעה אמריקנית בעניין יוזמת ההגנה האסטרטגית. כך הסטטוס קוו הישן היה נשמר.

וכך החומה נפלה וברית המועצות נפלה ואיום ההתפשטות נפל, וכל יצרן גלובוסים בעולם נאלץ לצייר קווים חדשים בצבעים חדשים על הגלובוסים הבאים שלו.

איזה משבר התחולל ביום ההוא. איזו טרגדיה נדמתה כמתרחשת. איזה ניצחון זה היה.

את רייגן עניין דבר אחד. כאשר הוא נשא את נאומו הגדול הידוע במילים "הסר את החומה הזאת", הוא לא ידע שהחומה תיפול כל כך מהר, ושחתיכה ממנה במשקל של שש טונות תובא לאמריקה כדי להיות מוצבת ב… ספריית רייגן, שם אנשים יכולים לגעת בה. שם נגעתי בה גם אני.

ג'ורג' בוש האב לא חשב על יוזמת ההגנה האסטרטגית עם אותו דמיון רעב שרייגן הביא עמו לנושא הזה, ובכל מקרה, בתקופה של ארבע שנות נשיאותו הלך הרוח באמריקה השתנה לכיוון של קיצוץ בהוצאות על הגנה. ביל קלינטון מעולם לא תמך ביוזמת ההגנה והניח לה להתפוגג. קרוב לוודאי שהוא היה מחסל אותה באופן סופי אם החלטה כזאת לא הייתה חושפת אותו לביקורת רצינית מצד מומחים בנושאי הגנה ומדיניות חוץ.

אבל ג'ורג' ו' בוש מקדם את יוזמת ההגנה האסטרטגית שוב. הנשיא החדש רמז על תמיכתו ביוזמה כשבחר לתפקידי ראש המטות המשולבים ומפקד חיל האוויר קצינים שתחום התמחותם העיקרי הוא טכנולוגיית החלל. בוש שב והדגיש את תמיכתו ביוזמת ההגנה האסטרטגית במסיבת העיתונאים המלאה הראשונה שלו אחרי אירועי 11 בספטמבר, באומרו שיש לנו צורך בה "כעת יותר מאשר אי-פעם בעבר".

מתקפה זו על אמריקה ודאי מדגישה את הצורך במודיעין ברמה הגבוהה ביותר ובמוכנות, כמו גם את האפשרות המתמשכת שכלי נשק "קונבנציונליים" יופעלו ויכולים להיות מופעלים נגד ארצות הברית. וכמובן, היא מזכירה לנו את האפשרות שאמריקה תעמוד בעתיד הקרוב בפני אתגרים גרעיניים, כימיים וביולוגיים.

אבל, בארץ שבה כל יושב קרנות ויושב כורסה מרגיש רמטכ"ל, תמיד מפתה לצאת למלחמה שתהיה, כפי שנהגו לומר כאן, "המלחמה האחרונה". רק לאחרונה ספגנו מכה קשה. קיימת סבירות לכך שמכות קשות אחרות יבואו בעתיד. יש דברים רבים שצריך לעשות וסכנות רבות שיש להתגונן בפניהן. אבל כלי נשק גרעיניים שנישאים על ידי טילים עודם איום ממשי – אשר אף מחריף מיום ליום.

מעניין לציין שישראל, ארץ קטנה וקשוחה שאינה נהנית להיות מופתעת על ידי ההיסטוריה, שיגרה בהצלחה ב-27 באוגוסט 2001 טיל יירוט מסוג חץ 2 מבסיס חיל האוויר שנמצא מדרום לתל אביב. בניסוי האחרון של מערכת ההגנה שלה מפני טילים, חץ 2 פגע בטיל מטרה מסדרת טילי הסקאד ששוגר מעל לים התיכון – והפיל אותו.

בתקשורת דווח למחרת כי "גורמים בממשלת ישראל אומרים שלישראל יש כעת מערכת להגנה מפני טילים המסוגלת ליירט את הטילים הבליסטיים המתקדמים ביותר הקיימים במזרח התיכון".

יופי של התקדמות.

אלה שמאמינים שאירועי 11 בספטמבר מוכיחים שהגנה מפני טילים איננה נחוצה פשוט חולמים. אירועי 11 בספטמבר מוכיחים שיוזמת ההגנה האסטרטגית אכן נחוצה – שכן הם מוכיחים שההיסטוריה מלאה בהפתעות, בזעזועים ובתפניות בלתי צפויות.