גורבצ'וב, הלוזר הטוב

עוד בטרם הגיע עד לפסגה ממש, מיכאיל גורבצ'וב הצטייר כסוג אחר של מנהיג סובייטי (מרגרט תאצ'ר התרשמה ממנו כמי ש"אפשר לעשות איתו עסקים"), אך הרבה מכך היה יותר עניין של סגנון ופחות עניין של תוכן. הוא היה אנרגטי, נגיש ונראה כאדם פתוח, פה ושם, לרעיונות חדשים.

לאחר תקופה ארוכה בה ברה"מ הובלה בידי שורת מנהיגים שכללה שיכור סנילי, אדם חכם אך חולה מאוד ועסקן מזדקן, לא היה קשה במיוחד לגורבצ'וב, בשנות החמישים לחייו, להותיר רושם טוב מבית ומחוץ כאשר השתלט סופית על הקרמלין ב-1985. בנאומו הראשון כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, הוא כלל אזכורים לדמוקרטיזציה וגלסנוסט (פתיחות), אך מילים אלו סימלו בפועל בעיקר את כוונתו לנסות ולעצור את הריקבון הברור שפשה בארצו.

אפילו באותה עת מאוחרת, הוא המשיך לשאוב למרבה הייאוש השראה מלנין ונותר מאמין של ממש, לא במדינה הגוססת שברה"מ הפכה להיות (עם כל עוצמתה האסטרטגית, אף אחד לא באמת האמין בה יותר), אלא במה שהוא עדיין ראה כהבטחת המהפכה שהולידה אותה. הייתה זו מערכת, כך הוא סבר, אותה ניתן לשפר מבפנים ובתנאים שלה, בעזרת החייאת הכלכלה המתוכננת ודיון פתוח יותר בתוך המפלגה (זו הייתה כוונתו במושג דמוקרטיה).

אלא שהכלכלה הסובייטית, חרבה לאחר שנים של מיתון ודעיכה, קורסת תחת הוצאות הביטחון ומשותקת בידי הפגמים המובנים של התכנון המרכזי, הייתה יכולה במצבה להניב נס אחד בלבד: איכשהו, היא הצליחה להמשיך לצלוע. אלמלא הלחץ החיצוני שהופעל עליה בדמות מחירי נפט נמוכים, יתכן שהייתה יכולה להמשיך כך – כושלת תמידית הרחק מאחורי המערב, אך דועכת בקצב איטי מספיק כדי שמשטר סמכותני המוכן לדכא כל גילוי של אי-שביעות רצון עממית יוכל לנהל אותה. דבר דומה ניתן לומר על המערכת הסובייטית בכלל. היא הייתה יכולה לשרוד בתנאים שלה, אך רק אם תנאים אלה כללו, כפי שתמיד היה, מצב בו המפלגה שומרת על מונופול הכוח ועל הרצון לאכוף אותו.

אין צורך להיסחף בסנטימנטים לגבי "גורבי". למרות שישנן ראיות לספקות מוקדמים שקוננו בו לגבי האופן בו ברה"מ נוהלה, הוא לא היה עולה לגדולה מהר כל כך בתוך המנגנון הרודני אם לא היה נחשב מוכשר אידיאולוגית ואמין על ראשי המפלגה, רבים מהם בוגרי ימי סטאלין ובעלי קריירה ארוכה ומצולקת. כאשר גורבצ'וב הפוליטיקאי הסובייטי הקשוח הגיע לפסגת ההנהגה, הוא ניסה לקדם רפורמות מתוך צורך מעשי, ולא מתוך תחושה מסוימת של חובה מוסרית.

תחת הנסיבות, כאשר מרבית הרפורמות הראשוניות (רובן לא יותר מסלוגנים) כשלו, והמצב הכלכלי הלך והחמיר, יש לזקוף לזכותו של גורבצ'וב שלא בחר לפנות לדיכוי הסובייטי המסורתי. במקום זאת, הוא בחר דווקא בנתיב הדמוקרטיה. אך למרות שפעל במה שהייתה נראית לעתים כמהירות שיא, לרוב העדיף גורבצ'וב צעדים הדרגתיים על פני רדיקליים.

העדפה זו, בחלקה, שיקפה את מציאות הפוליטיקה הסובייטית. חברי אליטת המפלגה היו הרבה פחות כנועים למנהיג מאשר בימי סטאלין, ולא היוו שום כוח לשינוי. גורבצ'וב עצמו כאמור נטה לצעדים קטנים. הוא רצה לתקן את המערכת, לא להפיל אותה, והיה לכך מחיר אנושי. המחנה האחרון לאסירים פוליטיים לא נסגר עד לסוף שנת 1987. מתנגדי המשטר האחרונים באסטוניה שוחררו רק שנה לאחר מכן. שנה נוספת חלפה עד שיהודי ברה"מ הורשו לעזוב בחופשיות. בשל החושים הסובייטים שהיו טבועים בגורבצ'וב הוא כמעט ולא חלק עם אף אחד את החדשות על האסון בצ'רנוביל במשך שבועיים תמימים. במשך כל התקופה הזו השתוללה גם מלחמה באפגניסטן, שהסתיימה רק ב-1989.

לבסוף, הגישה ההדרגתית של גורבצ'וב הביאה למפלתו. הוא גרר רגליים בכל הקשור לצעדי ליברליזציה כלכלית (שוב החוש הסובייטי) שהיו עשויים לוודא כי העמים הכועסים של ברה"מ (כעת חופשיים יותר לזעוק) זוכים למזון ראוי, בגדים ובתים. תוסיפו לכך את השילוב הנפיץ של תסיסה לאומית מחודשת ברחבי ה"רפובליקות" הסובייטיות למיניהן (שהיו מתחת למעטה הסוואה לא משכנע לא יותר מפרובינציות באימפריה), וקשה לדמיין מתכון מוצלח יותר לפירוק הסדר הישן.

ובתוך זמן קצר מאוד זה בדיוק מה שקרה. גורבצ'וב נמנע, שוב לזכותו, מפניה לאלימות כדי לשמור את המדינה מאוחדת (עד היום לא ברורה אחריותו לשפיכות הדמים מצד הרשויות בווילנה וריגה ב-1991 או בטביליסי ב-1989). השאלה האם היה בכל זאת נוקט קו נוקשה יותר אילולא סמכותו נסדקה קשות בניסיון ההפיכה באוגוסט 91, תישאר לנצח תעלומה היסטורית. בכל מקרה, בחודשיו האחרונים בתפקיד הוא עשה ככל יכולתו (מה שלא היה הרבה במיוחד) כדי לשמור על חלק מן הברית שהתפרקה במהירות.

אנחנו כן יודעים שגורבצ'וב סירב להתערב כאשר החל משנת 1989, מדינות מזרח אירופה החלו להתנער מן המשטרים המדכאים ששלטו בהן ודרשו את עצמאותן. תהליך זה היה קל יותר לעיכול עבורו, לאור הרגיעה במתיחות בין מזרח למערב, ההישג המכוון שנותר אולי כחשוב ביותר במורשתו, גם אם לא היה שלו בלבד, וגם אם, כאמור, לא נעשה בהתנדבות. בעוד גורבצ'וב שאף ללא ספק לשיפור היחסים עם המערב, היה זה גם האינטרס האישי שלו להביא לסיום המלחמה הקרה. הניסיון להתחרות במרוץ החימוש המסיבי אותו הוביל הנשיא רייגן רק הוסיף ללחצים הכלכליים בפניהם עמד, אך הוא גם הבין את המסר האידיאולוגי שהועבר מוושינגטון, לונדון ומקומות אחרים.

האידיוטים השימושיים במערב, שהיו כה שימושיים עבור ברה"מ בעבר, היו כעת ולמרות מאמציהם בשקיעה חדה. תאצ'ר חשבה שהמערב יכול לעשות עסקים עם גורבצ'וב, וגורבצ'וב הבין שאין לו שום חלופה סבירה אחרת מלבד לעשות בדיוק את זה. התהליך הפך לחלק יותר בזכות האופן בו עמיתיו במערב התייחסו לגורבצ'וב, למרות חילוקי דעות קשים – בתור שותף אפשרי ולא בתור אויב בנסיגה.

המאמר התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.