במקום חיקויים חיוורים וריקים, לציבור הדתי-לאומי נדרש זיקוק של חזון עמוק
את תרחיש הבחירות הזה איש לא יכול היה לנחש. לא עמית סגל ולא עקיבא נוביק, כל פרשני הפוליטיקה נותרו המומים לאור התוצאות. המפלגה הגדולה ביותר בכנסת היא מפלגה דתית-לאומית מובהקת, הקואליציה בנויה על הקשת השמרנית מן המפלגות החרדיות ועד למפלגת המסורתיים, כשבראשם מפלגת הדתיים לאומיים עם דומיננטיות מוחלטת של 40 מנדטים!
אל בימת הנואמים עולה ראש ממשלה חובש הכיפה, וכל העם ממתין למוצא פיו – לחזון אותו יציב למדינת ישראל. רק הוא יודע בליבו, ויחד אתו כל בני מגזרו, שאין לו שום מושג מה יגיד. 'חזון' של המגזר קשה למצוא. עד היום הוא היה רגיל להיות הגשר, המקף המחבר, ופתאום עליו לשאת בעול ההנהגה ולהוביל. וכך מול עצמו יעמוד וישאל בדממה: "מהו החזון הדתי-לאומי למדינת ישראל?".
חשבון הנפש של הציונות הדתית בעקבות הבחירות לכנסת ה-24 נמצא בעיצומו. הפניית העורף של שקד-בנט-כהנא ממפלגת 'ימינה' לכל הבטחת בחירות ונטישת הציבור שעל קולו נסללה דרכם ל"שלטון", הייתה מעשה עורמה פוליטי חסר תקדים.
למרות זאת, חלקים מסוימים בציבור הדתי-לאומי, בדגש על האליטה המגזרית (אנשי תקשורת, אנשי תרבות ורבנים), ממשיכים לתמוך באיילת שקד ומתן כהנא. מדובר בתופעה המונה מספר מנדטים לא מבוטל ומסבירה מדוע מצביעי הציונות הדתית יתחלקו בין חמש מפלגות. במאמר זה ננסה לנתח את התופעה ונצביע על שאלה הולכת וגדלה סביב יכולתה של הציונות הדתית להנהיג את עם ישראל ומדינת ישראל.
לפני מספר שבועות חזרנו מטיול עם הילדים כאשר הקבוצות הדתיות לאומיות בווטסאפ ובטלגרם החלו לרתוח: מתן כהנא חבר לגנץ. כמה פעמים עוד ישיל את עורו, משתמש בתפקיד שגזל על חשבון מצביעיו? החיבור הזה הוא דז'ה וו לרומן בנט ורע"מ. כאילו קמנו אתמול בבוקר. בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות קמה מפלגה דתית-לאומית שקרצה לציבור ימני חילוני, אימצה מצע כלכלי ליברלי ורטוריקה של סיסמאות: בנט ומחאתו על חאן אל-אחמר או שקד על כנף ה'ממלכתיות'. התופעה הזו היא ניסיון קבוע של גורם מגזרי לפרוץ ולצאת אל מחוץ למגזר.
תפיסת העולם של המפלגות הדתיות-לאומיות חולקת מכנה משותף: כולן משועבדת לרעיון "אחר". בחלוקה גסה, מצביעי בנט, שקד וכהנא כפופים לאליטות הליברליות החילוניות ובכלל זה לנורמות, לאופנות מתחלפות וכמובן לדפוסים של לא פחות מאשר ציות. מצביעי תקומה, נעם ורבים ממצביעי עוצמה יהודית כפופים להגמוניה האורתודוקסית החרדית.
דווקא למול הכפיפות לאליטות הליברליות החילוניות, עמיחי שיקלי, המסורתי שבחבורה, הוכיח ש'ימינה' חצתה 'גבול גזרה' ופעלה בצורה שאינה מתיישבת עם ה"אידיאולגיה" של מקימיה. שיקלי הכריח את שקד ובנט להצהיר מה האמירה העצמית שלהם כנציגי ציבור. שניהם כשלו במתן מענה אמין. כהנא הגדיל לעשות והמיר עצמו מן הימין לשמאל. השאלה הקרדינלית שעולה היא מהי האמירה העצמית של הציונות הדתית?
תקומה, הציונות הדתית ונעם אימצו דפוסי חשיבה ופעולה חרדיים מול העולם המודרני, דוגמת זהירות מופלגת כלפי כל שינוי והסתגרות כללית מול מגמות המודרנה. המפלגה של בן גביר הם 'הליכוד שאין בליכוד'. בן גביר מדבר לקהל שרוצה את הערכים שהליכוד מחזיק בהם לכאורה, הערכים שהשלטון רב-השנים טשטש אותם עד כדי כך שאין להם כמעט זכר.
מפלגתה של שקד היא גלגול נוסף בשרשרת הניסיונות להיות 'גשר' – מפלגה הפונה בו-זמנית לחילונים המחפשים 'דתיות רכה' ולדתיים המחפשים 'קריצה' לחילוניות. לשון אחרת, המפלגה של שקד היא סוג של שלוחה של 'המחנה הממלכתי' כמו ששקד אמרה: "ביחד נוביל להקמת ממשלת אחדות ציונית." או דבריו של אמיתי פורת: "יהדות מקרבת היא חלק מהבסיס שעליו קמה מדינת ישראל". החבירה של שקד להנדל הראתה כי היא ניסתה לאותת לציבור הדתי-ליברלי שהיא הנציגה שלו, החבירה של ברודני אליה מעידה כי ישנם דתיים-לאומיים החושקים בכפיפות להגמוניה הליברלית-חילונית ואלו הם שמות התואר בהם הם חושקים: ממלכתי, יהדות מקרבת, אחדות.
לסיכום, המגדיר הזהותי של כל המפלגות המתיימרות לייצג את הציונות הדתית מגיע מחוץ לציונות הדתית. מכל זווית שאנו בוחנים, ריבוי הקולות בציונות הדתית מעיד כי אין לה תוכן בעת הנוכחית.
כל המפלגות של הציבור הדתי-לאומי מעידות על רצון עז ל'שלטון' אך נעדרות אמירה ייחודית ונבדלת. הן נמצאות במצב פסיבי, סביל. הן לא מנהיגות אלא מונהגות על ידי כוחות תרבותיים שמחוץ למגזר. מחד הליכה לדפוסי סמכות וניהול כמו-חרדים; מאידך, שימוש ברטוריקה אופנתית כגון 'ממלכתיות', 'אחדות' ועוד. למעשה, מחד יש תוכן וצורה שהולכים ונעשים חרדים ומאידך יש צורה שמחקה את החילוניות אך נעדרת כל תוכן ממשי.
תוכן בלי צורה וצורה בלי תוכן
מפלגת נעם מייצגת קוטב פוליטי ותרבותי המתעלם מאופן העברת המסר וצורתו בעיני המצביע לטובת דבקות שלמה בתוכן המוצע. התוכן של 'נעם' ברור ובנוי על תפיסות עולם שמרניות בנושאים שונים, כגון שאלות זהות ומגדר, שאלות על מקומה של הדת במרחב הציבורי ועוד. אין שום ניסיון לעטוף את התוכן בצורה אסתטית למצביע החילוני. הקוטב הזה מוליד ריחוק של חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי מנעם.
שקד, בנט, כהנא והנדל עד לא מזמן, מייצגים את הקוטב הפוליטי והתרבותי השני, המתעלם מהדבקות בתוכן לטובת הצורה ותדמית בעיני האליטה החילונית. בעוד שאת אנשי 'נעם' לא ניתן לשחד בשום צ'ופר שלטוני (תיק ממשלתי, תפקיד בוועדה וכדומה) את בנט ושקד אי-אפשר היה שלא להצליח לשחד במינויים, תפקידי שר, תפקיד ראש הממשלה וחברות בוועדות.
אם נחדד, 'ימינה', 'הרוח הציונית', הבית היהודי והזרוע עוד נטויה, מחפשת שלטון בכל מחיר ולא הנהגה. הם מוכנים לפגוש את הציבור החילוני בכל מחיר, גם אם התוצאה היא ביטול עצמי. הם צורה בלא תוכן. 'נעם' חותרת להנהגה גם במחיר אובדן הסיכוי לשלטון כל שהוא, משמע תוכן ללא התייחסות לצורת המסר.
תופעה נלווית היא זליגה של מצביעים לכיוון מפלגת 'עוצמה לישראל'. מפלגה זו, הפורטת על נימים לאומיים מובהקים ומשדרת תוכן ברור בצורה לא-חרדית יוצרת מבוכה בקרב קהלים שונים וסוחפת אליה את הקול האידיאולוגי והרגשי ביותר – הקול הצעיר.
לא בכדי זכה בן גביר בהישג פוליטי משמעותי בקבלת מקומות רבים וריאליים בהסכם האיחוד עם הציונות הדתית. אובדן הדרך של הציונות הדתית 'הוותיקה' מוליד כוכבים חדשים הנותנים מענה לציבור צעיר, הולך וגדל, שמצד אחד בז למסר הריק של המפלגה הרגעית של שקד ומן הצד השני זר לתוכן החרדי.
לסיכום, הציבור הדתי לאומי נמצא בתהליך בירור עצמי נרחב. אמירתו העצמית נשחקה כמעט מראשיתה. בעבר שימש "המזרחי" כלוויין חקייני של מפא"י הנזהר מלהגיד אמירה ברורה על אופייה של המדינה; כיום, יורשי 'המזרחי' הם לוויין של מגמות חרדיות או ליברליות-חילוניות.
תהליך הבירור הזה מוביל לעליית כוחות אידיאולוגיים מובהקים וחוצי מגזרים כגון איתמר בן גביר. בתווך נמצאת איילת שקד, עם מפלגה שכל כולה שמות תואר מתונים כגון 'ממלכתיות', 'גשר', 'דתיות מתונה', 'אחדות' וכדומה. הציבור רואה מבעד לניסיון המיסוך, ושואל את איילת: מי את? מהם גבולות הגזרה שלך? לאן את מכוונת?
הציבור הדתי-לאומי הינו ציבור בעל פוטנציאל אדיר שבוחר בלי משים להחליש את עצמו. נציגי הציבור עוסקים בבחינת דרך מחודשת, בעמל של בירור תורני ודקדקני לעייפה, לוקים בפחדנות רעיונית וחקיינות חיגרת של אופנות אינטלקטואליות וערכיות זרות. לבסוף הם כושלים בחוסר יכולת להנהיג. לציבור הדתי-לאומי נדרש זיקוק של חזון, כזה שיוביל קדימה את הציבור החשוב הזה, שיוכל להוות אליטה ימנית שתנהיג ותסחוף אחריה את עם ישראל.
איילת שקד אינה דמות המסוגלת או ראויה מבחינה מוסרית לעשות כן. השאלה בפתיחת המאמר נותרה פתוחה. אנחנו שואלים: "מהו החזון הדתי-לאומי למדינת ישראל?"
נעמן לבבי הוא יו"ר פורום כיוון. טל קופל הוא חבר פורום כיוון.
א.אנשי ׳נעם׳ דווקא הוכיחו שבשביל התואר ח״כ הם מוכנים להתפשר עם עוד שתי מפלגות ולרוץ כמפלגה אחת (וזה בידיעה מה דורשת ההצטרפות לקואליציה) ואילו שקד דווקא מעדיפה לוותר אפילו על התואר הזה ולהישאר מתחת לאחוז החסימה ובלבד שלא לוותר על האידיאולוגיה האנטי-ימנית שלה ולרוץ בגוש הימין.
כך שאף מפלגה לא קיצונית לאף צד כמו שהכותב מציג.
יש גישות שונות לגבי החזון (לא לכולן יש תשובה לכל שאלה לגבי החזון) ולכל אחד יש מה שחשוב לו.
ב.קשה שלא לראות את הפערים בין סמוטריץ׳ ובן-גביר לגפני ודרעי אז לטעון שההגמוניה שלהם חרדית? אולי באופן חלקי. ומצד שני קשה למתוא דמיון בין אנשי הבית היהודי לאנשי מרץ.
המגזר הדתי-לאומי תמיד היה בין החילונים והחרדים עם רגל בכל צד וניסה ללמוד את הטוב משני הצדדים וליצור סינטזה לכן רק טבעי שיהיו אלמנטים דומים לכל צד.
ושוב ישנם מחלוקות לגבי מה וכמה לקחת מכל צד אבל לא צריך להגזים ולטעון שיש צד חרדי וצד חילוני ממש.
בשורה התחתונה יש מחלוקות ותהליך בירור ועד שבנט פיצל את המגזר לשתי מפלגות היה אפילו קצת דיון. אבל עדיין יש דרך וחזון ואם יעמוד יום אחד ראש ממשלה דתי לאומי יהיו לו תשובות. פשוט לכל מועמד מהמגזר יהיו תשובות שונות.
(גילוי נאות: הכותב דתי לאומי מבית ועד היום).
הגענו למעשה למצב שאיזה רבע מהסרוגים, ואולי קצת יותר תומכים בשמאל בכל מאודם והם למעשה כבר לא לאומיים בהשקפתם. אולי גורל בלתי נמנע. וכאשר אנשי ציבור זה מגיעים סוף סוף לראש הצמרת ובכך ניתנת להם הזדמנות להיות ציבור אקטיבי ואקטיביסטי ומוביל מגמות, אז אחרי שנים רבות של ישיבה בקרון האחורי ושל פסיביות הם מנהיגים למעשה מדיניות שמאל קיצונית ורדיקלית השוברת שיאים חדשים. עיינו ערך שי ניצן, מנדלבליט, אלשייך ובנט. כך עלול גם להיות עם הרצי הלוי שמינוי ע"י גנץ צריך להדליק נורה אדומה. כשאני אומר פסיביות הדבר לא מבטל את ההכרה בתרומתם להקמת המדינה ואני לא מסכים לאמירה ש"הם לא עשו כלום" – אמירה נפוצה מצד השמאל שבכל זאת לפחות רבע מהסרוגים תומכים בו. שמאל זה כולל "מרכז".
בד בבד עם הרחבת האופקים וצבירת הניסיון המדיני והבטחוני רבים מאנשי הציונות הדתית מבינים שהססמאות הילדותיות והשטחיות של אנשים כדוגמת בן גביר וסמוטריץ הן חסרות אחיזה במציאות ולא סתם הן מושכות צעירים רבים חסרי ניסיון בטחוני ונסיון חיים בכלל ולעומת זה אנשים בעלי רקע בטחוני רחב ועמוק. בוגרי מערכת הבטחון מתנגדים לעמדות אלו באופן נחרץ. האנשים הללו שניתן לכנות את עמדותיהם כימין פרגמטי ואחראי/ מרכז- מכונים על ידי הקיצוניים השטחיים כאנשי "שמאל" אך בפועל מדובר באנשים בעלי ערכים ואחריות מרובים עשרות מונים על נוער הגבעות ושאר תנועות הימין הקיצוני
הניתוח ביחס ל'נעם' שטחי ולא מדוייק בעליל.
הכותבים חטאו בזיהוי המציאות וניתוחה
ב'נעם' אין שום מוטיב של חיקוי של החרדים. זו מפלגה שכל כולה יונקת מתורתו ודרכו של הראי"ה קוק. בוודאי שאפשר למצוא מוטיבים דומים למוטיבים חרדיים, אבל לא בגלל חיקוי, אלא בגלל נאמנות לתורת ישראל.
בנוסף, לומר על נעם שהם עסוקים בתוכן ללא התחשבות בכלי ובאיך שהמסר נקלט בציבור, זו עצימת עיניים, ונדמה שהמטרה סומנה לאחר ירי החץ.
מפלגת נעם עברה תהליך בשלוש השנים האחרונות של עלייה משמעותית בתמיכה ציבורית. נכון שהיא עוד רחוקה מהיכולת להיכנס עצמאית לכנסת, אבל ההתקדמות היא גדולה, וישנם רבים, גם בציבור הדתי לאומי, אבל בעיקר בציבורים החרדיים והמסורתיים, שמזהים בה מפלגה עם מסרים ברורים ועם נאמנות לאמת ולערכי היהדות והמסורת. ונראה כי היא ר תלך ותגדל עם הזמן
החיקוי של החרדים אצל נועם הוא בהימנעות מוחלטת מהשכלה וחשיבה עצמית ביקורתית וסגידה מוחלטת לרבנים בכל תחום וענין. למשל תמיכתו של הרב טאו בחיים וולדר לא שום תמיכה עובדתית ורק על סמך תיאוריות של מלחמה בבגץ וכד. אמנם לא היה מי שתמך ברב טאו בענין הזה (לפחות בפומבי) אבל במקום להבין שהאיש לא ראוי להיות מנהיג ציבור (בפרט שלא גילה את היושרה והאומץ הבסיסיים לחזור בו) הוא ממשיך להיות מנהיגם. בזה הם מחקים באופן מושלם את המודל החרדי השטחי והעקום
איכשהו מה שהיתה פעם הציונות הסוציאליסטית לא מיתגה את עצמה או "התנדבה" להציג עצמה כמקף (למרות שגם זו אידיאולוגית מקף) או כ"גשר" בין קומוניזם אנטי ציוני לציונות רויזיוניסטית או כל גוון אחר של ציונות עם דעות כלכליות יותר ליברליות. וגם אם נניח היו זמנים או מקרים שכן, הדבר לא הזמין מצב ש"דרכו עליה מכל כיוון". הסיסמה "ממעמד לעם" של בן גוריון לא הפכה אותו ל"גרורה רויזיוניסטית". חומר למחשבה.