למרות הבדלי דורות ואישיות, שורשי חברותם של ווינסטון צ'רצ'יל והמלכה אליזבת היו נטועים בתקווה בלתי נדלית וערכים משותפים
מתישהו במהלך ליל ה-6 בפברואר 1952, הוא נשם את נשימתו האחרונה. שליט בריטניה הגדולה, המלך ג'ורג' השישי, רק בן 65, נפטר בשקט מהתקף לב בשנתו. בבוקר המחרת, כאשר עוזרו האישי של המלך בישר לראש הממשלה צ'רצ'יל את "החדשות הרעות", הוא תיקן אותו בחדות. "חדשות רעות?", הוא פלט, "הכי רעות שאפשר".
למעשה, המלך ג'ורג' השישי לא היה אמור להיות מלך, והוזנק אל הכס רק לאחר שאחיו ויתר עליו לטובת ווליס סימפסון הגרושה פעמיים. הוא היה האח הצעיר, הביישן והמגמגם, ובמהלך 16 שנים סוערות במידה כמעט חסרת תקדים בתולדות בריטניה ואולי העולם, הוא עמד איתן. עמד עבור המדינה, עמד עבור צ'רצ'יל ועמד עבור משפחתו, החל מעלייתו ונפילתו של היטלר, דרך סטאלין והימים הראשונים של המלחמה הקרה, ועד להתחזקות הסוציאליזם בבריטניה וקץ האימפריה. כעת גופתו שכבה קרה בארון מקושט דגלים. לזר שהונח מטעם הממשלה צורף כרטיס בשרבוטו של צ'רצ'יל: "עבור האומץ".
עם מותו של המלך האימפריה נכנסה לסחרור. בתו הבכורה, הנסיכה אליזבת, שבה מיד מסיור בקניה. החל מרגע קבלת הבשורה החלו לפנות אליה כ"הוד מעלתה המלכה". בין הנימוס והפרוטוקולים, בין האבל והתכנון לעתיד, המלכה הצעירה הייתה צריכה להתבגר במהירות. תפקיד הבת המקוננת פינה את מקומו לתפקיד השליטה המנחמת. והיא עשתה זאת בחסד רב.
ג'ק קולוויל, עוזרו האישי של צ'רצ'יל, נזכר בתחושות ראש הממשלה באותם ימים. "ניסיתי לעודד אותו ותיארתי כיצד הוא יסתדר מצוין עם המלכה החדשה, אך הוא רק אמר שאינו מכיר אותה והיא עדיין ילדה". למרות זאת, צ'רצ'יל התרגל במהרה לרעיון. בנאום רדיופוני לזכר המלך, הוא חתם בקריאה אבירית:
אני, שנעוריי עברו בעידן הוויקטוריאני השלו והמהולל, עשוי לחוש שוב התרגשות מאמירת התפילה וההמנון – אלוהים נצור את המלכה!"
בעת ההיא בחייו של צ'רצ'יל, הוא חבר בפרלמנט במשך יותר מארבעה עשורים והחזיק בשלל משרות שר, סבל מגלות פוליטית בשנות ה-30 בגלל עקשנותו לגבי היטלר, הוביל את המערב במלחמת עולם וכעת היה בשיאה של כהונה שנייה בראשות הממשלה. המלכה אליזבת הייתה רק בת 25, אבל בוודאי בוגרת לגילה, ובהחלט חלקה את החיבה שרכש אביה (והעם האנגלי כולו) לאריה המזדקן של בריטניה.
כאשר המלכה וראש הממשלה החלו להיפגש, אנשי הצוות של שניהם גילו במהרה עד כמה הם נהנו האחת מחברתו של השני. ג'ק קולוויל כתב כי צ'רצ'יל היה "מאוהב קשות במלכה…והיא נהנתה מהפגישות עם צ'רצ'יל הרבה יותר מאשר כל אחד מיורשיו". צ'רצ'יל חנך במיומנות את המלכה הצעירה, אך גם למד ממנה הרבה. מזכירה האישי של המלכה הודה כי "לא יכולתי לשמוע על מה הם דיברו, אך לרוב השיחה הייתה משובצת בפרצי צחוק, וצ'רצ'יל יצא ממנה פעמים רבות בעיניים דומעות".
באחד הערב, בהנהון ראש, צ'רצ'יל מלמל "היא נראית יפהפייה הלילה". בעיניו, הפרלמנט עסק בעבודה השחורה של ממשל, אך המלוכה סימלה את נשמת האומה. "באופן טבעי הפרלמנט מדבר", הוא קבע, "והכתר זוהר". אך גם הוא עצמו חלק את הזוהר. באחד המקרים בהם אליזבת התלוותה אליו להליכה על גדות התמזה, הוא תיאר את "הנהר המסחרי המלוכלך", כ"חוט כסוף השזור בהיסטוריה הבריטית".
המלכה רשמה לעצמה. "הוא ראה דברים באופן רומנטי ונוצץ", ציינה בהערכה, "יתכן שאנחנו מסתכלים עליהם באופן משעמם מדי". וצ'רצ'יל ראה זוהר גם במלכה. כאשר נכנס לשנת השמונים לחייו, הוא ראה את תמונתה בעיתון ולחש: "המדינה זו כל כך ברת מזל".
המלכה וצ'רצ'יל נהנו מפגישות פרטיות, בין היתר משום שהבינו אחת את השני בפומבי. חובה וכבוד, מסורת וחזון לעתיד חלחלו לאישיותם וחייבו את שני המנהיגים להיטמע בתפקידם. הכהונה מכלה ומשתלטת על חיי האדם. ובעבור התרבות האהובה שלהם, שניהם תמיד האמינו כי קורבן כזה אינו יקר. יתכן כי צ'רצ'יל דיבר בשם שניהם כאשר אמר בימים האלפים ביותר של המלחמה: "זה לא מספיק לעשות כמיטב יכולתנו; לפעמים עלינו לעשות את מה שדרוש".
ב-1955, בריאותו של צ'רצ'יל ומצבו הפוליטי הובילו לפרישתו מראשות הממשלה. המלכה שלחה לו מכתב נוגע ללב בו התעקשה כי אף אחד אחר "לא יוכל למלא את מקום ראש הממשלה הראשון עבורי, לו אני ובעלי חבים כה הרבה עבור הדרכתו הנבונה בשנים הראשונות לשלטוני, ועל כך תמיד אהיה אסירת תודה".
בצעד חסר תקדים של חיבה, בלילה האחרון בו כיהן כראש ממשלה, אליזבת בת ה-28 ובעלה פיליפ הצטרפו לווינסטון בן ה-80 ואשתו קלמנטיין לארוחת ערב ברחוב דאונינג 10. צ'רצ'יל הרים כוסו וסיכם: "אנו מודים לאל ונשבעים מחדש לייעוד הקדוש ואת דרך החיים הנבונה והנדיבה עליה הוד מעלתה משמשת כמגן זוהר". בהמשך, המלכה כתבה פתק תודה לקלמנטיין על האירוח הנדיב: "אני מקווה שלשניכם יהיה כעת פנאי לנוח ולהירגע בשמש".
תשע שנים לאחר מכן, ב-24 בינואר 1965, ווינסטון צ'רצ'יל נשם את נשימתו האחרונה. באותו היום המלכה העבירה צו לבית הנבחרים:
בטוחני בתמיכת בית הנבחרים בהכרת התודה הראויה ובהודיה לחייו ולדוגמה שהציב גיבור לאומי… הנחיתי כי גופתו של סר ווינסטון תוצב בכנסיית ווסטמינסטר, ובהמשך טקס הלוויה יערך בקתדרלת סנט פול"
הלוויה ההמונית התחרתה רק באלו של האדמירל נלסון או הדוגס מוולינגטון, גיבורי המלחמה הבריטיים המפוארים ביותר.
אליזבת גם השתתפה בעצמה בטקס, בת המלוכה הראשונה לעשות זאת מזה מאה שנים. בניגוד למנהג ולמסורת, היא התעקשה להגיע בין הראשונים, כדי לאפשר למשפחת המנוח את הכבוד לו היו ראויים בעיניה.
במכתב ניחומים אחרון לאלמנה, המלכה כתבה:
העולם כולו עני יותר בשל אובדן הגאון רב-הפנים…הישרדות המדינה הזו והמדינות האחיות בחבר העמים, מול פני הסכנה הגדולה ביותר שאיימה עליהן מעולם, תהיה זיכרון נצחי של מנהיגותו, חזונו ואומץ ליבו"
שורשי חברותם העמוקה של ווינסטון ואליזבת היו נטועים בתקווה בלתי נדלית וערכים משותפים. אי-אז, ביחד עם המלכה, העולם התאבל על לכתו של צ'רצ'יל. כעת עלינו להתאבל על לכתה. נוחי על משכבך בשלום.
הטור התפרסם לראשונה באתר Law&Liberty. אני מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
