השמרנות הליברלית של אדמונד ברק

כדי להבין את עבודות השחזור והשיפוץ הנעשות בבניין כלשהו, חשוב להבין מה המשפץ מנסה להשיג. אדמונד ברק כתב לעמית צרפתי ב-1789: "הרשה אם לי כן לספר לך…מהי החירות אותה אני אוהב". חירות היא מדיניות ליברלית; ואהבתו של ברק אליה היא הסיבה בגינה התנגד כל כך למתרחש בצרפת: אירועי המהפכה לא בישרו תמיכה ב"חירות מעשית". בכך שאנו מבינים את הרגישויות של ברק בכל הנוגע לרפורמה במדיניות, נבין טוב יותר את מטרותיו לטווח ארוך, כאשר אנו שוקלים שיפוצים דומים בשיטת הממשל.

"שמרנות ליברלית" היא הגדרה מתאימה להשקפת עולמו של אדמונד ברק. בביטוי הזה בנוסחו האנגלי, "ליברלית" היא שם העצם. זהו העיקר שאמור לספר לנו על הבית בו אנשים בוחרים לגור. שם התואר באנגלית הוא "שמרנות", מצנן מעט את ההתלהבות הליברלית אך מחדד את תבונתה. השמרנות הופכת את העקרונות הליברליים למעשיים יותר, רלוונטיים ואיתנים. היא מספקת את הבסיס לקשת התרבות הליברלית. היא מאפשרת המשכיות והישרדות.

הגדרת ברק כליברל אינה ייחודית. ראסל קירק כבר כתב כי ברק "התנגד בהתמדה לכל רעיונות המדיניות שנוסחו כדי להפחית את חירות הפרט", והגדיר אותו כליברל בהזדמנויות שונות ורבות. סמואל הנטינגטון כתב כי "ככל שברק החזיק בהשקפה אודות הארגון הרצוי של החברה, הוא היה ליברל, איש המפלגה הוויגית ותומך בסחר חופשי". יובל לוין משתמש גם הוא במונח "שמרנות ליברלית" וטוען כי ברק הוא אחד ממייצגיו. גרגורי קולינס פרס את הטיעון עבור ברק כליברל כלכלי ומסכם כי, בעוד ברק "אמנם לא קידם תיאוריית זכויות טבעיות מופשטת המתגשמת בתורת שוק חופשי אורתודוקסית", הוא בכל זאת הציע "תמיכה בחירות השוק".

בשנות ה-70 של המאה ה-18, אדם סמית ואחרים טבעו לראשונה את ההקשר הפוליטי של המילה "ליברל". ברק היה אחד מהם. בנאום בפרלמנט מ-1777, ברק דיבר על "הממשלה הליברלית של האומה החופשית הזו". במכתב מ-1778 הוא כותב כי "השגשוג הנובע ממערכת ליברלית נרחבת משפר את חלקיה". ב-1778, ברק דיבר על "ליברליות במערכת המסחר". בספרו על המהפכה בצרפת, ברק מדבר על "מוצא ליברלי", אשר לפיו "הואיל ופעלנו תמיד כבמעמד של אבות־מורישים שהועלו למעלת קדושים, נמצאה רוח החופש, שהיא כשלעצמה מביאה לשלטון־עושק ולפריצת גדרות, ממוזגת בכובד ראש נורא הוד".[i] גרטרוד הימלרפב הגדירה את ההערה הזו כליברלית במובן הסמיתי שלה.

ברק מחה נגד האספה המהפכנית בצרפת: "החירות שלהם אינה ליברלית; זוהי אסכולה א-ליברלית מתועבת, האקדמיה הצרפתית החדשה הזו של הסנקילוטים". חיבורו 'מחשבות ופרטים על מחסור' שהתפרסם אחר מותו, מביע תמיכה ברורה בהנחות היסוד של החירות, ומכך גם בשוק חופשי.

כאשר אנו חושבים על חירות במונחי מדיניות, ניתן להסתייע במה שנגדיר כ"עקרון החירות": בברירה בין שתי רפורמות, יש להעדיף את זו המקדמת יותר חירות. אך בדומה לאדם סמית, אדמונד ברק לא דגל בעקרון החירות כאקסיומה, כפי שתיאורטיקנים ליברטריאנים עשויים לעשות. ברק מעניק לחירות הנחת מוצא, שבדומה לכל הנחת מוצא ניתנת לעקיפה. בדברו על עצמו, ברק אמר כי הרהוריו "מגיעים מאדם שכמעט כל מאמציו הציבוריים היו מאבק עבור חירות של אחרים… אדם המבקש לשמור על עקביות; אך לשמור על עקביות בשלל אמצעים שיבטיחו את אחדות המטרה".

החירות נהנית מן הכוח הזה, אך כך גם הסטטוס-קוו. שני אלה נמצאים במתח כאשר אנו שוקלים רפורמה במדיניות שתרחיב את החירות. במקרה כזה, הם צריכים למתן אחד את השני. השאלה עד כמה עלינו להעניק לסטטוס-קו כוח דורשת הקשר של המונח "שמרנות"; שמרנות ברפורמה של מדיניות קשרוה אך צריכה להיות נבדלת משמרנות ברפורמה של שיטת המשטר. ברק היה שמרן בנוגע לאחרונה ובנוגע לשינוי חוקת המדינה מן היסוד, אך הוא לא היה שמרן במיוחד בנוגע לרפורמה במדיניות.

במקרים רבים אחרים הטיעונים השונים בעד חירות ובעד הסטטוס-קוו עומדים כתף אל כתף: כאשר פלג מציע רפורמה שתפחית את החירות, שני הטיעונים מתיישרים נגדה, ומציבות חובת הוכחה כפולה על אלו המבקשים למשטר עוד יותר עניינים חברתיים.

בשנותיו האחרונות, ברק ראה כיצד רדיקליות פוליטית מאבדת כל רסן בצרפת ועולה כ"תורה חמושה…בכל ארץ וארץ". בביקורתו על קיצוניות פוליטית ההופכת אנשים לכאלה ש"לא ייבדלו כמעט מזבובי הקיץ" הוא הרחיב את רעיון השמרנות המדינית. ניתן למצוא מבחר מציטוטיו בספרנו החדש Edmund Burke and the Perennial Battle, 1789–1797.

ישנם טיעונים כלליים בעד שמרנות משטרית:

1. מנהגים וכללים קיימים התבססו בתהליך של הסתגלות והישרדות, וגם אם אינם מושלמים הם לרוב משקפים מטרה טובה – "סבלנות תשיג יותר מאשר כוח".

2. במובן מסוים, שורשי הטוב הם במה שמוכר לנו. במובן מסוים, מנהגים הם טובים מכיוון שאנחנו מורגלים בהם.

3. ידע אמיתי הוא זעום והוא תלוי בחוויה ובאימון. ההשלכות וטבעם האמיתי של חידושי מדיניות מוצעים כמעט ואינם ידועים. אשליות פראיות מביאות עמן סכנה לאיוולת קולקטיבית וניצול אופורטוניסטי.

4. אושר תלוי בשלווה, אשר תלויה בביטחון. חיים בטוחים נשענים על כללים, ודאות ויציבות. כל רפורמציה מעוררת ומעניקה השראה לרפורמציה הבאה, ובכך מפחיתה את היציבות, את הביטחון ואת איכות החיים.

5. רפורמות רעות אינן ניתנות לתיקון בקלות. מגרעותיהן נהנות מאפשרות ההכחשה הסבירה, והן צוברות קבוצות אינטרסים המגינות עליהן בנחרצות.

ברק קונן על עידן בו "כל דבר מובא לדיון, משל כאילו לעולם תהיה תחוקת ארצנו לא עניין להנאה כי אם לריב ומדון". למרות כל הסיבות שלעיל לשמור על הדברים כתיקונם, ברק היה מוכן לקחת על עצמו את נטל ההוכחה ולתמוך ברפורמות. במסלול העניינים הרגיל, שינוי נתפס כהסתגלות ושיפור, לא כמהפך – "אשתדל שבמידת האפשר יעשה השיפוץ בסגנונו של הבניין".

ברק תמך במהלך חייו ברפורמות רבות. הוא חיבר תוכנית לשחרור הדרגתי של העבדים במושבות הבריטיות. הוא האמין כי חברת הודו המזרחית הפרה את אמון הציבור ותמך בעריכת רפורמות בשורותיה. הוא תמך באמנציפציה הקתולית, ובמתן האפשרות למושבות באמריקה להיפרד מבריטניה. כל אחת מן ההצעות האלו הסתמכה, בראייתו, על כבוד עמוק לשיטת המשטר הבריטית, אשר שימורה דרש רפורמות במדיניות.

ברק הבין כי מסורת ורפורמה צודקת תלויות זו בזו ויוצרות מתח חיוני: "אני אראה את קנה המידה למדינאי בצירוף של נטייה לשמר ויכולת לשפר". אל מול השמרנות המשטרית, עומדת בניגוד חריף הרדיקליות המשטרית: "מי שמעלה את ביתו באש רק בגלל שקצות אצבעותיו קפואות, לעולם לא יוכל להיות מורה כשיר לשיטה אשר תספק למגורינו חום עליז ובריא".

אך ניגוד נוסף ניתן להגדרה בתור גסות מדינית. רבים מאיתנו אינם חושבים עד הסוף עד כמה תלוי הליברליזם במציאות הפוליטיקה. אחרים נוטים להכחשה או נוחים לרמייה, מתוך שלל מניעים כולל יהירות, שאפתנות, קוצר רואי, פשטנות ערכית וחוסר יכולת להכיר בחולשת האדם.

ברק נוזף גם בשוטי המדיניות. תוכחה אחת כזו היא בשורה המפורסמת המזהירה כי "אין ביטחון לאדם ישר, אלא באמונה בכל רוע אפשרי של אדם רע, ועל ידי פעולה מדודה, החלטית ויציבה לפי אמונה זו". בציטוט אחר ברק מספיד את אלו המגלים כי "התוכנית הפוליטית אינה מתאימה למצב העולם בו הם חיים", ולכן "נוטשים עבור עניין פשוט כל מה שהחשיבו כערך פשוט".

אדם סמית המליץ "לאפשר לכל אדם לעסוק בעניינו בדרכו שלו, על בסיס התכנית הליברלית של שוויון, חירות וצדק". ברק תמך בהמלצה הזו. הוא ידע כי אפילו בזמנים הטובים ביותר האמונה הזו תעמוד מול התנגדות ארסית. בשנות ה-90 של המאה ה-17, ברק ראה "כת השואפת לאימפריה אוניברסלית, ומתחילה בכיבוש צרפת". הוא כתב: "זהו אינו פלג מקומי או אזורי. זהו רשע כללי. היכן שהוא נגלה הכי פחות, הוא עדיין מלא בחיים. בתנומתו הוא צובר כוח ומתכונן לפעולה. רוחו טמונה עמוק בריקבון של טבענו המשותף".

תנועות אשר שואפות למשטור יתר של ענייני החברה הן מאפיין קבוע בעולמנו. המאבק נגדן הוא נצחי, והשמרנות הליברלית של ברק רלוונטית כיום כפי שהייתה לפני יותר ממאתיים שנה:

זוהי אמת ברורה כי אף חוקה לא יכולה להגן על עצמה. מי שחייבים להגן עליה הם בני האדם בתבונתם ובגבורתם, ואת אלה אף חוקה אינה יכולה להעניק. זו מתת האל; והוא לבדו יודע, האם נזכה להחזיק במתנות האלה בעת בה אנו זקוקים להן ביותר"

המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.

[i] 'מחשבות על המהפכה בצרפת' בתרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם תשנ"ט