ביקורת סרט: על המסך אין כל חדש

הדור שעבר את מלחמת העולם הראשונה באירופה נחרב במלחמה, גם אם ניצל מאש הפגזים. זה היה 'הדור האבוד'.

רוב האימפריות שיצאו למלחמה לא שרדו אותה. מדינות קמו, אימפריות קרסו. בבריטניה, גיוס "גדודי החברים" – אנשים שהגיעו מאותו מקום, התגייסו יחד ונלחמו יחד – הוביל לכך שבעיירות שלמות נמחק דור. בצרפת, כל גבר חמישי בין גילאי 30-20 נהרג; המוני נשים נותרו "מאורסות לנצח" – ללא חיי נישואין וללא בני זוג. ברוסיה, באה אחרי המלחמה מהפכה, ואחריה מלחמת אזרחים ארוכה ורצחנית. ובגרמניה, שהחזיקה בשטחים נרחבים מצרפת עד הרגע האחרון, חזר הביתה דור שלם וממורמר של חיילים, והרבה צרות היו עתידות לצמוח מכך.

'במערב אין כל חדש', המבוסס (פחות או יותר) על ספרו מ-1928 של אריך מריה רֶמַרְק, מספר את סיפורו של אחד מאותם חיילים, פאול בוימר (פליקס קמרר), צעיר גרמני פטריוטי שמתנדב לצבא הקיסרי עם חבריו, מגיע לחזית המערבית ונתקל שם בתופת ובזוועות הבלתי-נתפסות של לוחמת החפירות, בלחימה חסרת התוחלת ובהקזת הדם האינסופית. תחת חסותו של חייל ותיק ומבוגר, סטניסלס "קאט" קאצ'ינסקי (כן, השם פולני גם במקור), המגולם בידי אלברכט שוך, ויחד עם סדרה שלמה של חיילים שתתקשו לזכור את שמם, הם מנסים לשרוד את הטבח המתמשך.

במקביל, הפוליטיקאי מתנגד המלחמה מתיאס ארצברגר (דניאל בריהל, 'להתראות לנין') נשלח להשיג הסכם הפסקת אש מול הצרפתים, כי מצב המלחמה בכי רע מבחינת הגרמנים; וגנרל פרידריכס (דוד סטרייסוב), קריקטורה של קצין פרוסי זועף המתנגד לכל הסכם שביתת נשק או ויתור, עושה כמיטב יכולתו כדי לשלוח את חייליו לקרב אחרי קרב אחרי קרב לפני שתגיע הפסקת אש בתקווה להשיג… משהו.

מעבר לעלילה לעיל, 'במערב אין כל חדש' מנסה לספר את סיפורו של הדור האבוד הגרמני, שמצא את עצמו בזוועות מלחמת העולם. דור שהפטריוטיזם הילדותי שלו, שהוביל אותו להשתוקק להילחם, התפוצץ בארטילריה, נדקר בכידונים, חורר מקליעי מקלע, הרג ונהרג. דור ששרידיו, אם נותרו חיים, חזרו בטראומה קולקטיבית, כשהעורף לא מסוגל להבין אותם. הדור שידיעת החיים שלו, כפי שכתב רמרק, מצטמצמת לידיעת המוות.

זהו העיבוד המוסרט השלישי לספרו של רמרק, שעורר סערה כאשר ראה אור בסוף שנות העשרים; תוך זמן קצר תורגם להמוני שפות, והפך לסרט מצליח. אמריקני, כמובן, עם שחקנים דוברי אנגלית. ב-1979 הופקה גרסה נוספת, סרט טלוויזיה אמריקני, עם סיסמה מעולה – "הם יצאו למלחמה כנערים, רק כדי לא לחזור ממנה כגברים". וכעת, מאה שנים לאחר ההתרחשויות, בפעם הראשונה הסרט זוכה לגרסה גרמנית, דוברת גרמנית, המציגה את הצד הגרמני במלחמת העולם הראשונה, בצורה שלא נראתה כמוה, בסרט שאמור להיות לא רק התיאור הטוב ביותר של הצד הגרמני של מלחמת העולם הראשונה, אלא הסרט על מלחמת העולם הראשונה.

הבעיה היא, שהוא לא מצליח בזה.

'במערב אין כל חדש' זכה לשבחים כמעט מקיר לקיר, במיוחד על התיאור הריאליסטי של המלחמה השוחקת, העצומה וחסרת הטעם (על דבר אחרון זה אפשר להתווכח, אבל זו התפיסה הרווחת). הוא הושווה ל'להציל את טוראי ראיין', אבל ההשוואה לא מחמיאה ל'במערב'.

אין ספק, הסרט ריאליסטי, אם בריאליסטי כוונתנו לדם, איברים כרותים וזוועות. אבל לא רק כמות הדם המלאכותי הפכה את 'טוראי ראיין' למה שהוא: הוא הפך לקנה המידה לסרטי מלחמה כיוון שלא נראה כמו שום סרט לפניו, ואחריו אי אפשר היה להציג סרטי מלחמה כפי שנראו לפניו. זה לא המקרה פה.

'במערב אין כל חדש' נראה דומה מאוד ללא מעט סרטי מלחמת העולם הראשונה מוכרים יותר ופחות מהעשור האחרון – 'סוס מלחמה', '1917', 'פשנדייל', 'טוראי פיספול' ואחרים, ואפילו סרטים מוקדמים יותר כמו 'שנים של אירוסין' הצרפתי. זה לא צריך כמובן להפריע לצופה, ובוודאי לא לצופה שאיננו סובל מהמנהג המגונה של צפייה מוגזמת בסרטי מלחמה; אבל אם הצופה ראה ולו סרט אחד אודות מלחמת העולם הראשונה בעשור האחרון, אז לפחות חלק מהאפקט יעבוד עליו פחות.

לזכותו של הסרט צריך לומר שהצילום נהדר. אמנם כאמור פלטת הצבעים האפורה-כחולה היא הסטנדרט של סרטי מלחמת העולם הראשונה כיום, אבל גם בסטנדרט צריך לדעת לעבוד, והסרט יודע: בסצנת הפתיחה, המעבר משקט לתופת מבוצע בצורה כה חלקה, עד שנדרשות כמה שניות כדי להבין מה העיניים רואות. אין פה הרבה חדש, אבל מה שיש – מבוצע היטב. אחת הסצנות בתחילת הסרט, העוקבת אחרי דרכם של מדים משומשים, מצולמת נהדר ומעבירה במהירות את המצב הגרמני הקשה באותו זמן, בלי צורך לומר יותר מדי.

גם סצנות הקרב מרשימות. הסצנה המרשימה ביותר בעיני הייתה במכתש פגז אחד, בהשתתפות שני חיילים מצבאות אוייב, ותו לא, והיא הייתה מעולה בגלל שהיא העבירה את האימה והתופת שבמלחמה דרך השפעתם על החייל הבודד, ללא צורך בפעלולים רבים; הצורך להרוג או להיהרג, המעבר המהיר בין העומד למות להורג, וההתמודדות של החייל הבודד עם העובדה שהרג, פנים אל פנים ומטווח קצר, בן אנוש כמוהו.

זה לא שחסרים פעלולים: יש כמה סצנות קרב גדולות ומרשימות בהחלט, בראשן סצנה של קרב הכולל הסתערות טנקים צרפתית (טנקי סיינט שאמון, המשוחזרים בצורה מרשימה מאוד, אם כי הנודניק הקטן שבי מתעורר ואומר שעדיף לא לעשות קלוז-אפ על גלגלי המרכוב אם כתוצאה מכך רואים שבעצם לקחו כלי סובייטי משנות השבעים ובנו עליו מרכב צרפתי ממלחה"ע 1).

שאר סצנות הקרב עדיין אפקטיביות ומרשימות, אבל הן בעיקר עוד ועוד מאותו בלאגן קטלני: לחימת חפירות פה, לחימת חפירות שם, ארטילריה פה, ארטילריה שם. זה כנראה נאמן יחסית לרוח הספר, זה מרשים, אבל זה לא מספיק מעניין, בפרט כאשר הרושם העיקרי בחלק גדול מסצנות הקרב הוא בעיקר בלאגן אחד גדול.

https://youtu.be/3fewueSTMBs

מטבע הדברים, מלחמה היא אכן בלאגן אחד גדול; אבל הסרט תורם לבלאגן בכך שהוא מערבב זמנים וטקטיקות בצורה חופשית. הוא יחסית מדייק בתיאור ההתקפות המשולבות הצרפתיות, הנעזרות בחי"ר, שריון וטנקים; אבל כדי להציג את האווירה המתאימה, הוא עושה מיש-מש שלם. ב-1918, זמן התרחשות הסרט, הגרמנים כבר לא הסתערו בריצה של יחידות גדולות וצפופות למרחק גדול בשטח ההפקר. שיטות הלחימה התפתחו מאוד, מה שאפשר לגרמנים, באביב 1918, לפרוץ את קווי הבריטים והצרפתים ב'מתקפת הקייזר' ('מבצע מיכאל'), אולם התקפתם דעכה בשל שחיקה, קשיים לוגיסטיים ותגובת יריביהם; לאחר מכן עברו מדינות ההסכמה – בריטניה, צרפת, ובעלת בריתם הטריה ארה"ב – למתקפות משולבות מוצלחות, החל מקרב האמל המבריק של הגנרל היהודי-אוסטרלי ג'ון מונאש, ועד ל"מתקפת 100 הימים" מאוגוסט-נובמבר 1918, שסיימה את המלחמה.

מכל מקום, אחרי ארבע שנות לחימה, כל המפקדים כבר ידעו היטב שלכוחות צפופים אין סיכוי לעבור שטח הפקר גדול מול מקלעים וארטילריה, וגם ידעו שהפגזה מקדימה ארוכה איננה עוזרת אם לצד השני יש זמן להתאושש ולאייש את העמדות. אם הקרבות ב'במערב אין כל חדש' היו ריאליסטיים, הם היו מציגים יחידות קטנות יחסית שמשתדלות להסתנן בחיפוי מסך אש מתגלגל. אבל מה שיש לנו בעיקר הוא המון המון חיילים רצים בתוך פיצוצים, עם חלקי גופות עפים לפה ולשם, ואז קרבות רצחניים מטווח קצר בתוך החפירות. ושוב. ושוב. באיזה שלב יש עומס יתר וקשה להבין מה קורה.

השיטה שהסרט נוקט – לדחוס את ההתרחשויות הקרביות של שנים לסצנות בודדות – איננה כמובן חדשה. סרטים אחרים השתמשו בה קודם לכן, לא מעט מסצנות הקרב מזכירות סצנות מסרטים אחרים, ואחת הסצנות הבולטות המתרחשת בסמוך לסצנה עם הטנקים מזכירה בצורה חשודה ממש סצנה מהסדרה 'אינדיאנה ג'ונס הצעיר', הן מבחינת המבנה הכללי, הן מבחינת המראה, ואפילו מבחינת השימוש הדרמטי בכלי נשק מסוים. אכן, ל'במערב אין כל חדש' יש יותר תקציב לאפקטים. אבל הדחיסה הזו יוצרת בלאגן. אפשר לסנגר ולומר שהיא מעבירה את חוויית החייל של השחיקה האינסופית, אבל דווקא פה היא כושלת: במקום שחיקה מתמשכת יש כמה שיאים של סצנות קרב והשיאים האלה – פשוט לא מספיק טובים.

עם זאת, כיוון שההשפעה הרגשית של סצנות הלחימה קיימת בבירור, ניתן היה לקבל גם את אי-הדיוקים והבלאגן בסרט שמטרתו להעביר את אווירת מלחמת החפירות, יותר מאשר תיאור קרב ספציפי. אחרי הכל, רוב הצופים אינם מומחים למלחמת העולם, והדיוק הרבה פחות מעניין אותם מאשר ההשפעה הרגשית.

וכאן בעייתו העיקרית של הסרט: הוא אמנם מבוסס על הספר, אבל הוא יצירה עצמאית. עד כדי כך עצמאית, שהוא חותר תחת המסר של הספר עצמו, ומה שהוא מציע במקום – הרבה פחות מוצלח.

בבחירה עלילתית מוזרה למדי, הסרט מתחיל ב-1917. זה מוזר, כי הוא מציג את ההתלהבות של הצעירים התמימים הרצים להילחם ואין להם מושג מה מצפה להם; וזה היה נכון בהחלט ב-1914. ב-1917 ההתלהבות למלחמה כבר פגה בחלקה הגדול, ומחירה כבר החל להיות ברור גם בעורף הגרמני. למה הסרט טרח לעשות את זה? לא יודע. אני מניח שלרוב הצופים זה לא יפריע, אבל מה היו יוצרי הסרט מפסידים מריווח התקופה כדי שיהיה יותר ריאלי? לא ברור.

מה שיותר ברור הוא שהשינויים בסרט חותרים אפילו תחת הכותרת שלו. הספר 'במערב אין כל חדש' היה ספר על החיילים הפשוטים, כאשר המפקדים הבכירים רחוקים מהעין ומהלב. הוא על הדור האבוד עצמו, ושולחיו – המורים, המפקדים, המנהיגים – מופיעים פחות ופחות ככל שהם בכירים ורחוקים יותר. הסרט, לעומת זאת, מכניס אותם חזרה לתמונה, וזה לא עובד.

הסצנות ללא הקרב הן, ברובן, מהסוג שכל צופה סרטי מלחמה ראה כבר בעבר. אי אפשר כנראה להתחמק מכך, כיוון שחוויית החייל במלחמת העולם הראשונה, כמו גם הקלישאות של סרטי מלחמה, יוצגו לא פעם ולא פעמיים בקולנוע. אם כבר הוזכר 'טוראי ראיין' בביקורת זו, גם הוא הוא ברובו סרט מסע, שסצנות הקרב שלו, הבימוי והצילום הפכו אותו מ'עוד סרט' ל'הסרט' על מלחמת העולם השנייה; בניגוד לכך, ב'במערב' יש אוסף סצנות שחלקן מתרחשות זו לאחר זו בלי יותר מדי השפעה או קו מאחד – וזה לא ממש עובד.

כמה מהסצנות ה'קטנות' מאוד מוצלחות: חיפוש נואש אחרי פלוגה גרמנית שנעלמה; השמחה על ארוחה מוגדלת שמגיעה בגלל נסיבות גרועות במיוחד, ועוד. אבל שבירת הסיפור על החייל הפשוט והמבולבל כדי לקפוץ מדי כמה זמן לאסטרטגיה ולניסיון לסיום המלחמה מותירה את הסרט לא ממוקד מספיק. השגרה של החייל – חזית, התקפה, הגנה, הפגזות, פטרולים, מנוחה בעורף, ושוב, ושוב – נקטעת פה ושם על ידי ארצברגר, שהגנרלים הגרמנים אינם מרוצים ממנו והצרפתים חסרי כל נכונות לפשרה או ויתור, והוא מנסה להפסיק את המלחמה מהר ולחסוך כמה שיותר חיים (כמו כן, כמעט ואי אפשר להיזכר מהסרט שהגרמנים הם שפלשו לבלגיה וצרפת; סך הכל יחסים טובים של חייל גרמני עם צעירה מקומית משחקים תפקיד קטן אך חשוב בסרט, והמרשל פוש, מפקד הצבא הצרפתי (תיבו דה מונטלבר), הוא העיקש שמעוניין להשפיל את גרמניה. דומה שטיפה יותר פרספקטיבה הייתה עוזרת פה).

קו עלילה נוסף, של הגנרל פרידריכס, הקצין הגרמני שלא מוכן להסכין עם הכניעה הקרובה, פשוט מציק. פרידריכס הוא פרוסי (כנראה) שמן, משופם וקירח, שלא רק נראה כמו קריקטורה של קצין גרמני צמא דם, אלא גם משחק באותה שיטה בדיוק. כל פעם שהוא נכנס לסרט, קיבלתי כאב ראש. כל מטרתו היא לגלגל את העלילה לקראת סצנת השיא בסיום, אבל הוא עושה את זה בצורה מוגזמת ומוקצנת כאילו היה הנבל בסרט ישן (או, אם לדייק, גרסה גרמנית פחות מוצלחת של אחד המפקדים הצרפתיים ב'שבילי התהילה' של סטנלי קובריק). למעשה, שירותיו נדרשים רק כיוון שהסרט מקבל החלטה נוספת: להסתיים בסוף מלחמת העולם הראשונה.

הדיווח על כך ש"במערב אין כל חדש" היה המסר הגרמני הרשמי, שמסתיר תחתיו את ההרג המתמשך במלחמה. אבל בסרט, אין שום משמעות לכותרת: שיא הסרט מגיע כיוון שבמערב יש כל חדש. יש הפסקת אש קרובה. המדינאי מנסה להשיג אותה, הגנרל מתנגד לה, החיילים מחכים שכבר תגיע. בשל הבחירה הזו, הסרט הופך מסרט על 'הדור האבוד' לעוד סיפור על הגנרלים קשי הלב שחיי חייליהם לא נחשבים בעיניהם, סיפור שסופר שוב ושוב ושוב לגבי מלחמת העולם הראשונה (לא תמיד בצדק, אגב).

סיפור עם אפקטים מרשימים, כמה סצנות טובות מאוד, אבל בסופו של דבר – עוד סרט מלחמה. לא פורץ דרך. לא רע. לא יותר. על המסך אין כל חדש.