ניצחון בבחירות מתחיל בהכרת שוק הדעות

תוצאות הבחירות המסתמנות מביאות איתן בשורה חדשה של שינוי פוליטי ולמעשה, מבטיחות – לאחר שנים רבות – ממשלה יציבה והומוגנית. אם בפעמים הקודמות נאלץ נתניהו להכניס רשימות מהצד השמאלי של המפה או להישען על קואליציית 61 – הרי שהפעם מסתמנת ממשלת ימין בעלת ערכים משותפים וזהות מגובשת.

הדינמיקה הנוכחית של דפוסי ההצבעה נובעת ממקורות רבים, אך לצד הברורים מאליהם יש לשים לב לתופעה מעניינת שהתרחשה הפעם, ואותה היינו יכולים לזהות כבר בבחירות המוניציפליות בעיקר בערי המרכז הגדולות, שם התמודדו, למשל, רשימות נשים שעיקר האג'נדה שהן בחרו להציג לציבור הייתה "בוחרים נשים כי אנחנו נשים" ותו לא. מיותר לציין כי הן זכו להתעלמות כמעט מוחלטת מקהל הבוחרים.

ההתרסקות של מרצ, העבודה, ישראל ביתנו ודומותיהן נובעת מסיבות רבות, אך מעל לכל היא מעידה על התבגרות מבורכת של קהל המצביעים ישראלי: הבחירה הסקטוריאלית והנישתית פינתה את מקומה להצבעה יעילה שמתמקדת ברמת המאקרו. הקולות הלכו באופן מובהק למפלגות שהבטיחו לעשות טוב לכל האזרחים, לכל האנשים. לא רק לנשים, לא רק לחרדים, לא רק לערבים, לא רק למזרחים, לא רק למגדרים, לא לבעלי נטיות מיניות שונות ולא לפי מוצא אתני. מפלגות שהתמקדו בנושאים הצרים הללו – התרסקו או נעלמו.

כך, למשל, איתמר בן גביר יצא מאזור הנוחות של מתיישבים-פלסטינים והתרחב לנושאי ביטחון פנים, שמדברים גם ליהודים, גם לערבים, גם לנשים וגם לחברי הקהילה הגאה. דוגמא נוספת ניתן למצוא באסטרטגיה שעמדה מאחורי הקמפיין המבריק והיעיל של ש"ס. בבסיס השינוי התפיסתי עמדה ההחלטה שש"ס אינה רק מפלגת ספרדים שומרי מצוות, אלא מפלגה חברתית שדואגת לביטחון כלכלי ולזהות יהודית-ישראלית.

מנגד, נראה כי מפלגת מרצ למשל, שנהנתה מתשתית ביצועית כחברה בממשלה, פשוט קרסה. ניצן הורוביץ קיבל לידיו את אחד התיקים הבכירים, המשמעותיים ועתירי התקציב אך במקום לקדם נושאי ליבה חשובים שנוגעים בכל אזרח ואזרח – הוא בחר למקד את עיקר עשייתו במשרד בקידום זכויות להט"ב. אין כאן דיון על אם השינויים שעשה טובים או לא, אלא רק על מיקוד המאמצים בסקטור אחד, אותו הורוביץ החשיב ככזה שהוא מייצג, בעודו שוכח שהוא שר הבריאות של כלל אזרחי ישראל. אותם אזרחים שמחכים שעות במיון או אותם אנשי צוותי רפואה שספגו עליה ניכרת במקרי האלימות נגדם – בין אם הם נשים, גברים, להט"בים או סטרייטים.

התפיסה השתנתה וממשיכה להשתנות. בעוד חלקים הולכים וקטנים מגבשים את זהותם לפי מגדר, מוצא או בחירה מינית, רוב האוכלוסייה בישראל מבינה שאנשים הם קודם כל בני אדם, ורק אחר כך בעלי זהות כזו או אחרת. התובנה המרכזית הייתה כי ברגע שיהיה טוב לכולם יהיה טוב גם לסקטורים. זו פירמידת הצרכים של מאסלו, רק על ספידים. קודם החיים עצמם ואחרי שנבטיח את הבסיס נתפנה לדאוג לשאר.

תפיסת השוק החופשי שהולכת וצוברת תאוצה בישראל חלחלה גם למערכת הבחירות עצמה. המדינה לא צריכה להתערב בהכל, ניהול המשאבים ודאגה לקהלים נישתיים אינם צריכים להיות באחריות המדינה.

בתפיסה הזו, המגזר השלישי – העמותות והאזרחים עצמם – הם אלה שצריכים לדאוג לאותם סקטורים ונישות אזרחיות, ולכן כל כך הרבה בוחרים הראו לאותן מפלגות שהתמקדו בניהול המיקרו את הדרך החוצה, שם הם יכולים להקים עמותה ולעשות בדיוק את מה שרצו לעשות – רק שהפעם יאלצו לעשות זאת מכסף פרטי ולא על חשבון משלם המיסים.

מעין סמון הוא עורך 'מידה' לשעבר