הטרור הסביבתי החדש

הודעה לפעילים סביבתיים: כאשר אתם נאלצים לבצע פעולה חריגה במיוחד בניסיון לקדם את המטרה שלכם, לרוב המשמעות היא שהפסדתם כבר בקרב. אם אתה צריך לתלות שלט ענק מראש הגשר כדי לשכנע מישהי לצאת איתך, רוב הסיכויים שהיא מקווה שתחליק בדרך לשם. אותו העקרון תקף גם לגבי מחאת Just Stop Oil המתפשטת לאחרונה.

הטרור הסביבתי החדש והמגוחך מתמקד באוצרות המוזיאונים באירופה. פעילים צעירים, שלמדו לחקות את הבעות הפנים המיוסרות של גרטה תונברג, משליכים סוגי מזון על כמה מיצירות האומנות המוערכות ביותר של המערב, בעודם פולטים סיסמאות חסרות פשר כלפי העוברים והשבים. אם אתם מבולבלים מכל הסיפור, אתם לא לבד.

אפשר היה להתפתות ולראות בכך סוג של משובת נעורים מצד כמה מפגינים עצמאיים. אחרי הכל, הזכות להיות אידיוט שמורה לכל נער מתבגר. אלא שהנחות אלה מתעופפות מן החלון כאשר פותחים למשל את עיתון ה'גרדיאן' וקוראים טור מאת איילין גטי תחת הכותרת: "אני מייסדת האקטיביזם האקלימי – ואני מריעה למחאת ואן גוך".

האמת היא שאין שום דבר ספונטני במחאה הזו. מספיק לקפוץ לאתר של ארגון Climate Emergency Fund  כדי ללמוד כי אותו ארגון, שהתורמת העיקרית לו היא אותה גטי, נמצא בעיצומו של קמפיין מחאה "מתמשכת ומשבשת" בלא פחות מ-11 מדינות ובשיתוף עם ארגונים מקומיים בארה"ב, צרפת, בריטניה, קנדה ואיטליה. מרבית מאותן קבוצות, למרות שהן מגדירות את עצמן כשוחרות שלום, כבר ביצעו בעבר מחאות שכללו סוג של עימות פיזי.

ובאשר לגטי שסבה ז'אן-פול גטי היה טייקון נפט אמריקני, ההיסטוריה מלאה בצאצאי מיליארדרים שהפכו למורדים והקדישו את חייהם למטרות שמאל קיצוני; רק עשירים יכולים להרשות לעצמם קומוניזם. הדבר השמח היחיד שניתן למצוא בקורות החיים שלה היא העובדה שאליזבת טיילור היא חמותה. מעבר לכך, זהו סיפור די מטורף של אדם שלא הייתי מבקש ממנו עצות בשום תחום, ובוודאי שלא עצות לגבי חייהם של כל יושבי כדור הארץ.

השיטות האלו הן רק הביטוי האחרון של קמפיין אקטיביזם ארוך ומתמשך. מאז שנת 2000, סוכנויות המשטרה בעולם תיעדו מקרים של חבלה והתקפות אחרות שבוצעו בידי קיצוניים מקרב פעילי זכויות בעלי חיים ופעילי סביבה.

דוחות הטרור האחרונים של משרד המשטרה האירופי (יורופול) מצביעים על הסכנה הנשקפת מתהליכי הקצנה של פעילי אקלים מסוימים. אך לרוב פעולות אלה לא נחשבו כסוג של טרור: מסמך מסווג שהתפרסם ב-2013 קובע כי ביורופול לא ישתמשו במונח "אקו-טרוריזם" כדי לתאר התקפות מצד פעילי סביבה, ובמקום זאת אלו יוגדרו כ"טרור נושאי". "אקו-טרוריזם" יישמר למתקפות נגד פעילי סביבה בלבד.

זהו מקרה נדיר בו התחילית שלפני המילה "טרור" מתייחסת לקורבן הטרור ולא לזהות הטרוריסט או למניע שלו. זה כמו לקרוא לזוועות שביצעו מחבלי דאע"ש במונח "טרור של אנשים רגילים".

היורופול עצמו, כמובן, מעורב במדיניות סביבתית כמו כל מוסדות האיחוד האירופי, ולא נראה שהוא מתעניין במיוחד בכל מה שיכול להכתים את שמם של פעילי הסביבה. בדו"ח היורופול מ-2017 נטען כי האקטיביזם הסביבתי מתנהל אך ורק בדרכי שלום, ואם אכן נרשמו תקריות אלימות בתחום זה רק משום שהסתננו אליו אנרכיסטים ואחרים הקשורים לקבוצות שמאל קיצוני. בדו"ח מהשנה הנוכחית, האזכור היחיד של טרור סביבתי מופיע בחלק המתאר קבוצות ימין קיצוני ותחת התיוג המעורפל של "אקו-פשיזם". מחברי הדו"ח לא מציינים פעולה מסוימת מצד אותן קבוצות, ומגדירים את האיום כעתידי.

אם בוחנים את עלייתם של מרבית ארגוני הטרור הבולטים שאינם ג'יהאדיסטים בעשורים האחרונים, ניתן לראות את ההתקדמות מאקטיביזם לאלימות לאורך זמן, כאשר אמונה אידיאולוגית הופכת לדוֹגמה דתית.

באותו טור שכתבה, איילין גטי מסבירה כיצד היא מצדיקה את התעלולים האחרונים באולמות המוזיאונים. היא טוענת כי לאותם פעילים לא נותרה ברירה אלא לבצע את המופעים האלה, מכיוון שמה שעומד על הפרק הם חיינו וחיי הדורות הבאים. ההיגיון הזה, לדעתה, מעניק לפעילי הסביבה כרטיס חופשי לעשות ככל העולה על רוחם, בכל מקום ובכל זמן שיחפצו בכך. מה מונע מהם להחליף את מחית תפוחי האדמה במשהו קטלני יותר? אולי רק עונשים כבדים יותר.

האמת היא שאקטיביזם סביבתי הפך לדוֹגמה דתית. קחו  למשל את האופן בו הוצג הסיפור באחת מתוכניות הרדיו בספרד בשבוע שעבר. "שינוי האקלים הורג אותנו", פתחה הקריינית והוסיפה: "אם יש כאלה המסרבים לראות זאת ומתכחשים לראיות, יש להדיר אותם מהשיח הציבורי". נסו להחליף את "שינוי האקלים" ב"חיסונים" או "שיעורי בית", ותבינו מדוע הנימוק הזה טעון שיפור.

תנועות כמו Just Stop Oil קיימות משום שאליטות השמאל מעוניינות בקיומן ומממנות אותן. אך היזהרו: אפילו אם תעלולי המוזיאון נראים שוליים כיום, ישנם רבים שקצו בכל סוג של דיון לגבי אקלים ובמקום זאת דבקים רק באמונה עיוורת וציות. כל זה עשוי לדחוק בקרוב את שיח הסביבה הנוכחי לסף של אלימות אמיתית.

לעת עתה, הקורבנות העיקריים של אותן מתקפות מאורגנות אינם אמנים כמו ואן גוך, לא חברות הנפט וגם לא הפוליטיקאים. אלה הם בעיקר אנשי צוותי הניקיון.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.