הכישלון המוסרי של אוניברסיטת ברקלי

האם תאים הפועלים בחסות רשמית של בית הספר למשפטים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה הכריזו על "אזור נקי מציונים" במה שמזכיר תהליכים אפלים מן המאה ה-20, או שהם פשוט מיישמים את זכותם החוקתית לחופש הביטוי בכך שהם מחרימים דוברים ציוניים בלבד?

זו שאלה המעסיקה לא רק את הקמפוס בברקלי, אלא מוסדות השכלה גבוהה בכל רחבי ארה"ב המצפים לתשובה תקדימית. אך בואו נתחיל בעובדות המוכרות.

אותם תאי סטודנטים וקבוצות אחרות שינו את מסמכי היסוד שלהם כדי לאסור על אירוח דוברים ציוניים, אפילו אם אותם דוברים הביעו תמיכה בזכויות הפלסטינים ומטרות פרוגרסיביות אחרות, ואפילו הם מתכוונים לדבר על נושאים שאינם קשורים כלל לישראל. אם אתה ציוני ומאמין בזכותה של ישראל להתקיים, הרי שאינך מוזמן לדבר לעולם ובשום נושא.

ההצדקה לכאורה לחרם המוחלט הזה היא הגנה על ביטחונם ורווחתם של סטודנטים פלסטינים. זו כמובן שטות מוחלטת. אף סטודנט לא חש מאוים פיזית בשל נוכחות ישראלים, ולשום אדם אין זכות בחוק להגנה מפני רעיונות.

בין התאים השותפים להחלטת החרם נמצאים בין היתר 'ארגון הסטודנטים המוסלמים למשפטים', 'קולקטיב נשים שחורות', 'ארגון הסטודנטים האסייתים', 'נשות ברקלי', Queer Caucus ו'סטודנטים למשפטים ממוצא אפריקני'. במילים אחרות, אפילו אם אתה מוסלמי, להט"ב, פמיניסטית או תומך בכל מטרה פרוגרסיבית אחרת אך גם מאמין שלישראל זכות להתקיים – אתה מוחרם בברקלי.

זו שיטת פעולה המשלבת סטליניזם עם אנטישמיות. סטליניזם במובן שאין רשות לשום דעה אחרת להתקיים אמלא היא מיישרת קו עם מה ש"נכון" לחשוב לגבי ישראל; ואנטישמיות במובן שמכל המדינות האחרות בעולם הקשורות לסוגיות שנויות במחלוקת (רוסיה, איראן או סין למשל), ישנה רק מדינה אחת הזוכה ליחס כזה והיא מדינת היהודים.

דמיינו לעצמכם מצב בו תא סטודנטים מחליט להחרים את כל מי שתומך בתנועת Black Lives Matter. אלא שהחרם על ציונים גרוע אף יותר מכיוון שהוא מחרים כל ישראלי ללא קשר לדעותיו ואפילו אם תחום פעילותו לא קשור כלל לישראל. כך למשל, פעילה יהודית למען נשים לא תוכל לדבר בברקלי על סוגיית ההפלות, אם יתגלה שהיא גם ציונית חלילה. זו קנאות לשמה.

אוניברסיטת ברקלי היא מוסד ציבורי. אם היא תומכת באופן כלשהו באותם תאים, בין אם כספית או שהיא מאפשרת להם לפעול בבנייני המוסד, הרי שמדינת קליפורניה עצמה משתתפת באופן פעיל בחרם. האם פעולה ממשלתית נמצאת תחת חופש הביטוי? האם החוקה מעניקה לאותם תאים את הזכות להחרים כל דובר ציוני, או שמא היא אוסרת על גוף ממשלתי לדרוש מאדם להתנער מדעותיו כתנאי לביטוי? ומה לגבי זכויות קהל השומעים המיועד?

באופן כללי, למוסדות ולתאים יש הזכות לבחור את מי הם מזמינים לשאת דברים, אך יש הבדל עצום בין הזמנה אינדיבידואלית לבין החלטה גורפת המחרימה כל אדם בעל השקפה מסוימת, מדת מסוימת או מגזע מסוים. הדבר נכון במיוחד כאשר החלטה זו מתקבלת מתוך אידיאולוגיה המשמשת אצטלה לאנטישמיות.

לא כל היהודים הם ציונים ולא כולם תומכים בישראל. רבים מהם, כולל אותי, חלוקים על חלק מהחלטות המדיניות של ישראל, בדיוק כפי שאני חלוק עם החלטות של כל מדינה אחרת, כולל ארה"ב. לא כל המדינות באפריקה למשל תומכות בתנועת Black Lives Matter, אך אם היינו מחליטים להחרים את כל מי שתומך בתנועה הרי שהיינו מפלים לרעה על רקע גזעי את אלו שכן. בדיוק כפי שחרם על כל ציוני הוא אנטישמיות.

בפועל, החרם עליו הכריזו התאים בברקלי מדיר את רוב היהודים. דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה רמז על כך כאשר הודה כי 90% מהיהודים במוסד, כוול הוא עצמו, לא יורשו לדבר תחת חרם כזה. זו אפליה ללא כחל ושרק. הדיקן הוסיף כי ינקוט בצעדים משמעתיים נגד כל תא שיחרים אדם בשל טעמים דתיים או רעיוניים. אני מתנדב אם כן להציג את הטיעון בעד ישראל (או בעד כל דבר אחר) בכל אחד מהתאים האלה. יהיה מעניין לראות האם יחליטו להחרים אותי – יהודי וציוני גאה שלעתים אינו חוסך ביקורת מישראל.

אמנם החלטת החרם דיברה רק על אנשים המוזמנים לשאת דברים באוניברסיטה, ה"היגיון" העומד מאחוריה ולפיו יש להגן על ביטחון הסטודנטים הפלסטינים, רומז כי ניתן להרחיב את החרם גם לחברות ואף לנוכחות באותם תאים. דיקן הפקולטה אמר כי המדיניות בברקלי אוסרת על כל סוג של אפליה כזו, אך נראה כי הצהרה זו עומדת בסתירה עם אותו "היגיון".

חרם מן הסוג הזה מעלה זיכרונות רעים מתופעות כמו "שבועת הנאמנות" אותה כפו מקרתיסטים בשנות ה-50, תופעה אשר זכתה אז להתנגדות נחרצת מצד ליברלים ותומכי זכויות הפרט. היה ניתן לצפות מן הליברלים בימינו להביע אותה התנגדות לכל מבחן אידיאולוגי דומה. אך מכיוון שרובם מגיעים מן השמאל הפרוגרסיבי נראה שהם שומרים על שתיקה. חלקם אף משתתפים פעילים בחרם.

אני מסיר את הכובע בפני דיקן הפקולטה על גינויו את הקנאות הזו, אפילו כאשר הוא מגן על הזכות החוקתית ליישם אותה. באופן אישי הצעתי להגיע לברקלי ולנהל דיון פומבי בנוגע לדעותינו המנוגדות בשאלה כיצד התיקון הראשון לחוקה משפיע על חרם כזה.

למוסדות ההשכלה הגבוהה ישנה חובה מוסרית וחינוכית לקדם דיאלוג ולמידה, ולא לקדם חרמות וצנזורה. לאוניברסיטאות ציבוריות ישנה חובה חוקתית לאסור על אפליה דתית או אתית. אוניברסיטת ברקלי נכשלת בשני המבחנים האלה. ואחרי כל זה נותרת השאלה: האם הכישלון מותר או אסור על פי החוקה?

אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.