דב גרונר – בקומה זקופה, במאבק לשחרור האומה

מאמר זה מאת מנחם בגין ראה אור בעיתון 'חרות' ביום ה-4 במאי 1962 לציון 15 שנים לפריצה לכלא עכו. דב גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912 והשבוע ציונו 110 שנים ללידתו. הטקסט הובא במלואו באתר מרכז מורשת מנחם בגין.

***

ביום בו שורות אלה יראו אור, תמלאנה ט"ו שנים לפריצת כלא עכו. ישראל צריך לזכור את היום ההוא ולהנחיל את משמעותו לדורותיו. מבצע עכו היה מיוחד לא רק מבחינה צבאית אלא גם מדינית. לא מבצע זה הביא לסילוק השליטה הבריטית בארצנו, תנאי מוקדם להקמת מדינתנו בימינו. מלחמת שחרורנו המרדנית היתה בבחינת שרשרת ארוכה של פעולות והתפתחויות, הקשורות זו בזו ונובעות אלו מאלו, אשר בהצטברותן המתמדת במשך השנים הביאו לנו את היום, אותו יחוג בשבוע הבא כל בית ישראל, בו דגלו של הנכרי הורד, ודגלנו שלנו הונף, מעל ארצנו.

אולם פריצת המבצר, שנחשב והוכרז כבלתי-חדיר, החישה את התהליך ההיסטורי במידה כה רבה, עד אשר נודעת לה, על כל התאריכים המשולבים והמיסמכים החרותים, חשיבות מיוחדת במינה ואת המעשה המשחרר הזה של הארגון הצבאי הלאומי, המפליא דווקא לאחר פרוק תנועת המרי המאוחדת את מכותיו במשעבד, אין להבין, אף כתום חמש עשרה שנה, אלא על רקע אחת האדירות בפרשיות הגבורה של דורנו, הלא היא פרשת דב גרונר.

אחינו דב נידון למיתה על ידי בית דין צבאי בריטי, בטבת תש"ז, ינואר 1947. בעמדו כלוחם חופש, כחייל שבוי, בפני קציני השיפוט של הגנרל ברקר, בקומה שזקופה ממנה לא היתה. הוא אמר להם, בין השאר, כי שלטון שולחיהם בארץ ישראל פירושו "התנקשות דמים מתמדת באומה שלמה".

בקשר עם בטוי זה שמיצה את מציאות חיינו בימים ההם, פורסמה במחתרת רשימה אחת מני רבות, המוקדשת לעמידתו של איש הגבורה השלווה. שבתי וקראתי בה. ויש לי הרושם, כי דווקא משום שהיא נכתבה מלכתחילה, כלומר, לפני סילוק השלטון הבריטי, יש בה כדי לשמש בדיעבד תשובה מספקת לטענה רבת הענין, לפיה מדינת היהודים היתה קמה בימינו גם בלי מלחמת האצ"ל והלח"י. כי כידוע, הושמעה טענה זו, ובכל הרצינות הקשורה במשרה או בשררה, לפני שבועות מספר.

אפשר לומר, כי הקטנוניות המונומנטלית, שבאה לידי בטוי בפסק ההיסטוריוסופי הזה, אין עליה עונש ציבורי אלא אחד: גיחוך. אפשר לשער, כי היפוכה של הטענה הוא דבר מובן מאליו: לשם מה איפוא להגיב או להשיב? השאלה נראית לי. היא הגיונית ובעלת כח שכנוע. אולם זאב ז'בוטינסקי, אסיר עכו הראשון, בבואו באחד הימים להבהיר דבר, שצריך היה, על פי כל כללי ההגיון, להיות מובן מאליו, הזכיר דו-שיח מפורסם בין טיילראן לבין דיפלומט אחר.

היה בין שניהם וויכוח על הצורך בתוספת סעיף מסוים לחוזה בין לאומי. הדיפלומט, איש שיחו של מי שאמר, בוודאי בהזדמנות אחרת, כי הלשון קצרה כדי להסתיר את המחשבה, טען, כי הסעיף אינו דרוש, כי הדבר, בו הוא דן, יובן מאליו. השיב לו טיילראן:

Si cela va sans dire, cela ira mieux en le disant[i]

בקיצור, ובאשר לעניננו, אמנם לאחר המעשה, אין צורך בהסברים מול הטענה הילדותית בנוסח גם אלמלא וכו'. המעשה המרדני המצטבר היה; ותוצאותיו ברורות. אבל הדבר, שצריך להיות, או הנו, או יהיה, מובן מאליו, יובן טוב יותר, אם נזכור את אשר אמרנו עליו מלכתחילה, לפני חמש עשרה שנה ומעלה. וכך נכתב במחתרת. בעיצומה של המלחמה על שחרור האומה והצלחתה:

דב גרונר, המסמל בגורלו, בדרכו ובעמידתו את כל עומק הסבל ואת כל כוח הקרבה של דור ההשמדה והתחיה, הטיח בפני "שופטיו" את ההאשמה הכבדה ביותר נגד השלטון הבריטי בארצנו. שלטונכם, אמר החייל-המאשים, הוא התנקשות דמים מתמדת באומה שלמה… אנשי השיגרה, החוזרים על ההקבלות בינינו ובין עמים אחרים, מסיקים מהן עדיין את המסקנא הישנה, כי אין אנו יכולים להילחם באויבנו, מפני שלא הרי ישראל כהרי האירים, האיטלקים, ההודים. הללו ישבו על אדמתם ותפקידם היה פשוט: לגרש את הזר לצורך הפולמוס עם תורת המלחמה, נעשה פתאום התפקיד למגרש שלטון נוכרי, המבוסס על כוח צבאי, ("פשוט"…) ואילו תפקידנו, טוענים התבוסנים למיניהם, הוא אחר לגמרי. עלינו, ראשית, להביא הנה את בני העם הגולים. מיעוט אנחנו, הכיצד נוכל להילחם באלה, בהם תלויה למעשה העלאת אחינו?

לנימוק זה יש עדיין מהלכים בקרב חוגים מסיימים, הוא עושה רשם של נימוק הגיוני, היסטורי, מדעי. אולם אנשי השיגרה לא שמו לב… בינתיים חל שנוי כה יסודי במצבנו, על שמהנמקתם "המדעית" לא נשארה אלא ההנחה, ואילו המסקנא שיש להסיק ממנה, היא הפוכה מזו שהם מסיקים.

נכון הדבר, שתפקיד הגאולה קשור לשיבת ציון, בשיבת המוני העם למולדת. אולם הן בינתיים הוברר, אפילו לד"ר מגנס[ii], כי השלטון הבריטי הוא שמונע את שיבתם והוא ששואף, בעזרת כידוניו ותכניותיו, ליצור תנאים אובייקטיביים כאלה, שישימו קץ לתהליך הריפטריאציה.

במילים אחרות, אם לא נלחם בשלטון הבריטי, אם לא נסקלו, אם לא נסכל את תכניותיו-מזימותיו, לא יבואו אחינו מן הגולה. אם הם לא יבואו, נישאר מיעוט. אם נישאר מיעוט, לא נוכל לעמוד ברבות הימים בפני המים הזדוניים, ההולכים ומתקרבים. ואם אנו לא נעמוד, כיצד תעמודנה התפוצות? זוהי השרשרת הטרגית. חולייתה האחרונה היא כליה. על כן הכרח הוא לנתקה בחולייתה הראשונה. בדיבור אחר: לא למרות, אלא דווקא מפני, שעמנו אינו יושב עדיין על אדמתו, הננו חייבים ומוכרחים להלחם ביתר שאת בשלטון, המונע את שיבת עמנו לארצו"

מעניין להיזכר. ניהלנו את מלחמת הפדות נגד השלטון הבריטי, אמרו לנו אנשי האופוזיציה העקרה, כי אי אפשר להילחם בו, בוודאי לא לגבור עליו, משום שאנו מיעוט בארצנו; בימים אלה, שנים לאחר שהמלחמה ההיא נסתיימה ובהצלחה ממשית, אומרים לנו חולי הקטנוניות הפנומנלית, כי לא צריך היה להילחם בשלטון הבריטי, ושוב משום שמיעוט היינו במולדתנו.

אי אפשר, מלכתחילה, ולא צריך היה בדיעבד – שילוב טיעונים כזה הוא פיקנטי ממגטונים של פלפל. אבל לו היינו שומעים להם, איך בכל זאת, הייתה ניתקת אותה שרשרת טרגית, של מיעוט, של ניתוקו, ושל הסגרתו בידי מדינה פלשתינאית, אשר הבריטים, כידוע לכל, גמרו אמר להקימה בשנות הארבעים האחרונות, או לכל המאוחר, בשנות החמישים הראשונות?

***

נשוב לתאריכים; ונדייק בהם. בט' טבת תש"ז, בראשון בינואר 1947, דנו הבריטים את דב גרונר למוות בתלייה. אבל עובדא, הדורשת התבוננות, היא, כי הוא, וחבריו לפלדת הנפש וגבורת הרוח, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשני, הועלו לגרדום, בעכו, בכ"ו בניסן אותה שנה, או ב-16 באפריל 1947 למנינם.

מה קרה במשך למעלה ממאה ימים אלה? מדוע לא הוציאו הבריטים את גזר דינם הקטלני, כמקובל, ימים מספר לאחר שנפסק ואושר? ומדעו הוצאו גיבורינו הקדושים להורג במחצית חודש אפריל ולא בסופו? מי שלא חי את הימים ההם בארץ, יקשה לו להבין, ואולי אף להאמין, כי שלטון של מעצמה אדירה, המחזיקה בארץ קטנטונת למעלה ממאה אלף חיילים ושוטרים, לא יכול היה בתקופה מסוימת, להוציא אל הפועל גזר דין מסויים. אבל כך זה היה, בכל הפשטות של עובדא, בין טבת לניסן תש"ז.

אפס, במקום שאני אסביר מה התרחש לעתים, בין המחתרת המשחררת לבין השלטון המדכא, במלחמה אשר אי אפשר היה (וגם) לא צריך היה לנהלה, מוטב ואמסור את רשות הדיבור לשני אנגלים. אחד מהם, שמו ידוע לכל ילד; השני היה סגנו בבית הנבחרים הבריטי, אשר משום מה היה מקדיש בימים ההם את דיוניו לארץ ישראל יותר מאשר לכל ארץ אחרת בעולם. על פי רויטרס, או ההנזרד ("דברי הכנסת" של ווסטמינסטר) אמר צ'רצ'יל בפברואר 1947 את הדברים הבאים:

אין ספק כי מה שקורה עתה בארץ ישראל מביא לנו נזק רב מאד בכל רחבי העולם. נפשי סולדת מן הריב הזה עם היהודים. אני שונא את השיטות האכזריות של הטרוריסטים. אבל אם הסתבכתם בסכסוך הזה, התנהגו לפחות כיאה לגברים.

הממשלה הודיעה, כי פסק הדין (על גרונר) לא הוצא אל הפועל בגלל הפנייה למועצת המלך. לא היתה זאת אלא אמתלא, הכניסו לענין את הסוכנות היהודית, אבל האיש סירב לחתום על הערעור. אל יעלים הבית את עינו מאומץ לבו של איש זה, על אף היותו (כך אמר מנהיג הטורים דאז)… פושע. נכח איום הטרוריסטים לא קם בממשלה הכוח להמשיך בדרך המשפט"

אחרי ווינסטון צ'רצ'יל קם עוזרו, אשר שמו נשכח כבר מלב כולנו, הלא הוא קולונל סטנלי, ואמר, בין השאר, את הדברים הבאים:

בשני מקרי החטיפה האחרונים נכנעה הממשלה ועשתה בדיוק מה שדרשו הטרוריסטים כתוצאה של מעשי התגובה שלהם. אם הארץ הזאת (בריטניה הגדולה) צריכה להוסיף ולסבול השפלה מסוג זה, הייתי מעדיף שנפנה (פ' פתוחה) לחלוטין את ארץ ישראל, ונודיע לעמי העולם שאין אנו מסוגלים למלא את המנדט שלנו שם"

צ'רצ'יל וסטנלי היו אז באופוזיציה. אולי ירצה, איפוא, מישהו מנדבקי הקטנוניות להשמיע את הטענה, כי שניהם, כדי למרר את חיי הממשלה, הפריזו בכוונה בהצלחת הארגון הצבאי הלאומי. כדי לפזר חשש מנחם זה, אביא גם את דבריו של דובר הממשלה הבריטית דאז, הלא הוא שר המושבות קריץ'-ג'ונס. הוא אמר באותו וויכוח מר:

אנחנו (ממשלת הוד מלכותו) שותפים להרגשת ההשפלה (שבוטאה על ידי דוברי האופוזיציה) ואנו מוסרים לעצמנו דין וחשבון, כי הפרסטיז'ה הבריטית מוכה על ידי פעולות הטרור"

דרוש הסבר קצר ל"איומי הטרוריסטים" ול"שני מקרי החטיפה", עליהם דבר צ'רצ'יל וסטנלי. ביום ג' בשבט, ערב שבת, אישר ברקר, מפקדו הראשי של הצבא הבריטי בארץ ישראל, את גזר הדין, שהוצא על ידי שלושת קציניו של דב גרונר. לאישור לא ניתן, לא במקרה כמובן, שום פרסום. דב גרונר עמד להיות מוצא להורג בז' בשבט, ביום (התליות) הרגיל, הוא יום ג' בשבוע, בשעה הקבועה, שמונה בבוקר. את הידיעה הסודית הזאת קבלנו בדרך המתאימה למחתרת. ההוראות לפעול ניתנו ללא דיחוי.

ביום א' עצרו חיילי המחתרת בירושלים את מיג'ור קולינס[iii], מן האינטליג'נס. ושתקנו. אך גם ברקר שתק. משום כך עצרנו ביום ב', ו' בשבט, את השופט ווינדהאם[iv] מן האריסטוקרטיה הבריטית המהוללת. וברקר פתח מיד את פיו. בערבו של אותו יום, כשתים עשרה שעות לפני שדב עמד להיות מובל לתא הגרדום בכלא ירושלים, הודיע סטרפנו כי ביצוע גזר הדין נדחה לזמן בלתי מוגבל. על כך דברו וזעמו צ'רצ'יל, סטנלי וגם קריץ-ג'ונס.

מאז ועד סוף ניסן תש"ז התרחשו מאורעות כבירים בארץ ישראל, ששמעם הגיע מקצה העולם ועד קצהו. השלטונות הבריטים, מיד לאחר עצירת קולינס ווינדהאם, הוכנסו לאיזורי המגן, לגיטאות המבוצרים שלהם, וגם בהם, כידוע, לא הונח להם. שברנו את השוט הבריטי, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה. והדי שבירתו הגיעו מפקין ועד לניו יורק, ממוסקבה ועד לפריס, מקופנהאגן ועד ליוהנסבורג, וצ'רצ'יל, בפרלמנט שלו, שוב קם לזעום על הפרסטיז'ה הבריטית, המושפלת עד דכא.

אלקחי, דרזנר וקשאני נידונו למיתה. גם גזר דינם, הבטיחו הבריטים, לא יוצא אל הפועל אלא לאחר החלטת מועצת המלך, שעמדה לדון בפניית קרוביו מאמריקה של דב גרונר. אצ"ל ולח"י הוסיפו לתקוף. מאיר פיינשטיין איש אצ"ל, ומשה ברזני איש לח"י נשבו ואף עליהם היתה וועידת לונדון. היא נתפזרה. בווין הודיע על פנייה לאו"ם, אבל רק, אך ורק, בספטמבר.

אצ"ל ערך את התקפותיו המשולבות מיום ה-1 במרץ. צ'רצ'יל שוב זעם. קריץ' ג'ונס שוב הצטדק והודה והבטיח. בווין שינה טעמו ונאלץ, פשוטו כמשמעו, לבקש מושב מיוחד של האו"ם. בארץ הוטל מצב צבאי לשבירת המחתרת אך נשבר המצב הצבאי. המחתרת עברה ללחימה פרטיזנית בלתי פוסקת. כתום שישה שבועות של התמודדות זו, הודיע קריץ' ג'ונס, כי הממשלה הבריטית מעולם לא חשבה שעל ידי פעולה צבאית בבד אפשר לשים קץ ל"טרור". ובכן מה? והמושב המיוחד של האו"ם, לדיון בבעית ארץ ישראל הבוערת, נקבע ל-28 באפריל 1947. כך אנו מגיעים לעכו.

***

שמעתי את זאב ז'בוטינסקי מספר על מאמציו, בקיץ הלוהט של שנת 1938, להציל את חייו של שלמה בן-יוסף. ראש בית"ר נפגש בימים ההם עם שר המושבות, מקדונלד הבן. אחר סיפר כי דווקא בשיחה עם המיניסטר הבריטי, התברר לו שההחלטה להוציא להורג את שלום טבצ'ניק, הלא הוא שלמה בן-יוסף הקדוש, נתקבלה, לא בירושלים אלא בלונדון, ולא היה בה אלא חישוב פוליטי קר. הוחלט להפחיד.

מקץ תשע שנים עשה מיניסטר בריטי, אף הוא סוציאליסט, חישוב פוליטי דומה. לא בהיסח הדעת, כתבתי דומה, לא זהה. ארנסט בווין, בניגוד למלקולם מקדונלד, לא יכול היה להשלות את עצמו, כי בתליות הוא יפחיד את לוחמי יהודה וישראל. הראשון ניסה; האחרון כבר היה אחר כל הנסיונות האפשריים. גם חישובו של בווין היה קר, פוליטי, אבל הוא כוון לא כלפינו אלא כלפי העולם. רשימת המאורעות, שהתרחשו בארץ ישראל הכבושה מינואר ועד אפריל 1947, המופיעה בפרק הקודם, אינה אלא רשימת חתך של ראשי פרקים, אף הם חלקיים. אבל היא מסיקה, כדי שהכל יבינו, באיזה מצב הלכה, או ביתר דיוק, נסחבה בריטניה אל מושב האו"ם המיוחד.

במערב ובמזרח, בכל חלקי העולם עליהם דבר צ'רצ'יל, נשמעה וחזרה חוות דעת היחידה, כי השלטון האנגלי בארץ ישראל פשט את הרגל, כי אין הוא מסוגל עוד לקיים את מרותו, או מה שנקרא חוק וסדר. בפרלמנט ובעתונות הבריטיים מושמעים וגוברים הקולות, כי יש לעזוב את ארץ ישראל. והפרסטיז'ה, סוד השליטה האימפריאלית אם לא יסודה, שסועה וקרועה לגזרים.

אך בווין וממשלתו עדיין לא רצו לעזוב. משום כך הם החליטו על מפתן האו"ם, על סף מושבו, להוכיח לעמי העולם כי אין הם נכנעים ל"טרוריסטים", כי מנוי וגמור עמם לקיים את סמכותם המלאה בפאלסטיין. ב-14 באפריל הועברו לפתע גרונר, דרזנר, אלקחי וקשאני מכלא ירושלים למבצר עכו. במשך יומיים הירבו האנגלים בהודעות כי אין כלל בדעתם להוציא להורג את ארבעת האסירים הנידונים; הדחייה, אמרו, עודנה בתוקפה. הם רימו בידיעה מלאה של חישובם הקרוי פוליטי. ובכ"ו בניסן, אור ל-17 באפריל, בעוד הם מטילים על כל האוכלוסיה היהודית בארץ עוצר מוחלט, הם מוליכים את ארבעת גיבורי ישראל לגרדום במבצר עכו.

הם מיהרו מאוד רבי-התליינים בלונדון. לא נותר להם אלא זמן "סביר" עד לפתיחתה של עצרת האומות. לאחר התחלת המושב המיוחד, היתה הפעלת הגרדום נראית לכל שקופה מדי בתכליתה; לא נאה… הזמן המתאים למתן ההוכחה, הקשורה בהפעלתו, הוא בין פרסום ההחלטה, הכפויה להוותם, על זימון העצרת, לבין מועד כנוסה. השוואת התאריכים עצמה תסביר את מניעיהם: ה-16 באפריל וה-28 באפריל שנת 1947. אבל עוד יובאו מסמכים להסברתם.

כן, הם פחדו וחשו ומיהרו. כך נחרץ גורל אחינו, גיבורי התהילה הנצחית. אחרת, מי יודע, יתכן והיינו מצילים אותם מידי התליין. עשינו מאמצים, את כל המאמצים האפשריים. והם, אחינו העשויים לבלי חת, ידעו… כל איש מחתרת ידע, כי לא ייעזב, כפי שכל איש בה היה מוכן, בפשטות האלמונית, לתת את חייו למען שחרור עמו.

הייתה לנו תכנית בכלא ירושלים, ביחס לכל ששת הנידונים למיתה. אך לא הספקנו להפעילה, כפי שצריך היה למען הצלחתה, להפעיל אותה עד לאותו יום ה-14 באפריל. כבר נתרקמה, מאידך גיסא, אבל עדיין לא היתה מושלמת תכנית השחרור במבצר עכו. עם העברתם של הארבעה, מירושלים לעכו, זורזו מיד הכנות הביצוע לפריצת המבצר. אבל, כאמור, כעבור יומיים בלבד הועלו אחינו הקדושים לגרדום. דרכי ציון אבלות. לונדון צוהלת.

המשכנו בהכנות והשלמנו אותן. עמיחי פגלין, הלא הוא גדעון המחתרתי, מתכננו של המבצע, עשה את שלו בחוץ; ירוחם לבני, הלא הוא איתן המחתרתי, קצין המבצעים לארגון הצבאי הלאומי לפני גדעון, עשה את שלו מבית, כלומר מבית הסוהר המבוצר. כל היודעים והנוגעים בדבר עשו את שלהם. אבל החלטנו להמתין קמעא.

יום פריצת מבצר עכו אינו מקרי. הבריטים ניסו, כשבוע לפני מושב האו"ם המיוחד, להוכיח לעמי העולם כי שלטונם בארץ ישראל לא יעורער; ואילו אנחנו, במחתרת, החלטנו להוכיח את ההיפך להם אף להם, כשבוע לאחר פתיחת המושב, בעיצומם של דיוניו על עתיד עמנו וארצנו.

זכור ודוק: ב-28 באפריל 1947 נתכנסו נציגי האומות למושבם הארצישראלי המיוחד והראשון; ואילו ב-4 במאי של השנה ההיא יצא דב כהן, הלא הוא שמשון המחתרתי, לכביר במעשי הגבורה שלו, ממנו לא שב עוד, ועמו שבעה לוחמים שנפלו בקרב. ואחריהם שלושה שהועלו שם לגרדום. אך אחרי קרבנם של יעקב וויס, אבשלום חביב ומאיר נקר, גם את הגרדום הבריטי בארצנו שברנו לעולמים.

***

מה הביאה בכנפיה פריצת מבצר עכו, מבחינה מדינית? שוב אפנה למסמכים. צר לי, על אשר רשימתי השבועית הזאת רבו בה הציטטין. אבל הם דרושים למען יהיה הדבר שצריך להיות מובן מאליו מובן עוד יותר, ביחוד בימים בהם כחש הקטנוניות וכוח השררה דרים בכפיפה אחת.

בששי במאי 1947 מפרסם עיתון "הארץ" מברק מאת כתבו בלונדון, בו נאמר, בין השאר:

ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן במהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית. לאחר שההוצאות להורג ערב ישיבת האו"ם צריכות היו להראות את אחיזתה התקיפה של בריטניה. חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת מחשבת אסטרטגית. כמה עיתונים מכנים זאת כפריצת הכלא הגדולה בהיסטוריה, באמרם כי בית הכלא בעכו נחשב על ידי השלטונות כבלתי חדיר"

למחרת היום מפרסם אותו עיתון מברק ממושב ארגון האומות המאוחדות בזו הלשון:

המאורעות בעכו עוררו כאן (כלומר באו"ם) סנסציה כבירה ורואים בזה את ההתפרצות לבית הכלא הגדולה ביותר בהיסטוריה"

ושוב מלונדון מודיע סט"א[v], כי העתון "דיילי אכספרס", בעל תפוצת המיליונים, מקדיש את מאמרו הראשי לפריצת מבצר עכו ומציין, כי "עתה נתערער לחלוטין האמון בשלטון הבריטי בארץ ישראל". אף ממוסקבה, המשווה את מבצר עכו לקזמטים המפורסמים של המבצר על שמם המשותף של פיוטר ופאול[vi] (פיטרופאוולאסקיי קריפאסט) מגיעה הבשורה. תשעה ימים לאחר המבצע ב-14 במאי 1947, נושא גרומיקו את נאום המפנה שלו, אותו הבאתי, מעל טורים אלה, לפני שבועות מספר.

וישנה עוד תוצאה מדינית ומעשית של המבצע ההיסטורי. כעבור חודש ימים, ב-14 ביוני 1947, מתפרסם הדין והחשבון המיוחד של הגנרל קאנינגהאם, נציבה האחרון של בריטניה, על פריצת כלא עכו. במסמך ההוא, לתדהמתם מאז ואולי אף היום, של בעלי הטענה הכפולה "אי אפשר ולא צריך היה", כלולה הודאה רשמת ומפרשת כי השלטונות והכוחות המזויינים של אנגליה בארץ ישראל אינם מסוגלים למונע את התקפותיהם של "(הפורשים) המתאמנים בכל שיטות מלחמת המחתרת שלפיהן פעלה המחתרת באירופה במשך המלחמה האחרונה". ואכן, לא חלפו אלא חדשים מספר – המלחמה ועמה היסורים לא תמו – וממשלת בריטניה הודיעה, בספטמבר 1947, כפי שיעץ לה סטנלי, כי היא מוכנה לפנות את ארץ ישראל.

אני עומד במיוחד על התוצאות המדיניות של מבצע צבאי, אשר מומחים זרים ראו בו מלאכת מחשבת אסטרטגית, כי יש בדעתי לציין דבר המוכחש עד היום על ידי מחברי מכתבים ואקדמות מסויימים. דרכה של המחתרת צבאית היתה; מלחמתה מצילה היתה; עוד בשנת 1946 נשלחו למפקדי האצ"ל דברי ההסבר הבאים:

מראשית מלחמתו בחר המעמד (כלומר האצ"ל) בשיטת המלחמה הצבאית. והנסיון של שלוש השנים הוכיח את יעילותה הן מבחינה מעשית, הן מבחינה מדינית והן מבחינה חינוכית. עובדא היא, כי שיטה זו נתקבלה על ידי כל הכוחות העבריים. לבסוף צריך להזכיר את מה ששיננו לעצמנו ולאחרים בימים עברו. המלחמה שלנו איננה מוגבלת להתמודדות פיסית. ערכה המכריע הוא ערכה המדיני"

[i] בצרפתית: "אם זה מובן מאליו, יהיה טוב יותר לומר זאת"

[ii] הרב יהודה לייב מגנס, מראשי הקהילה היהודית בארה"ב

[iii] קצין מודיעין בריטי בירושלים

[iv] נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל-אביב

[v] הסוכנות הטלגרפית הארץ-ישראלית

[vi] המבצר הפטרופאבלי בסנקט פטרסבורג הידוע בחרכי הירי (קזמטים) בחומותיו