ביקורת ספר: מקורות שיטת הבחירות בישראל

חמש מערכות בחירות בשלוש שנים וחצי הולידו מחדש קולות המבקשים לשנות את שיטת הבחירות לכנסת. בהקשר הזה חשוב לציין הצעות קיצוניות כמו זו מבית 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', יחד עם 'המחנה הממלכתי' של גנץ וסער, אשר ביקשה לקדם שיטה שערורייתית בה בין היתר המפלגה הגדולה תוכל להקים ממשלה ללא אמון הכנסת, ותהנה משנתיים ללא הצעות אי-אמון. למרבה המזל הקולות הללו חטפו נוק-אאוט מהציבור והמהלך חסר התקדים הזה נבלם, לפחות בינתיים.

שיטת הבחירות לכנסת, ועוד לפני כן למוסדות הציוניים, העסיקה מאז ומתמיד את הגורמים הפוליטיים והמדיניים של התנועה הציונית ומדינת ישראל. במיוחד ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון ראה בה סוגיה מרכזית כמעט לכל אורך שנותיו בפוליטיקה. המחקר בהקשר הזה די לוקה ולכן ספרו החדש של אדיר בנימיני 'הדרך לכנסת – מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל', מהווה תוספת משמעותית ומלמדת.

בנימיני היה בעבר חבר בתנועת 'שינוי' ויועצו של שר הפנים אברהם פורז, וכיום מכהן כסגן ראש עיריית נתניה. הספר מבוסס על עבודת מחקר שערך במסגרת לימודיו באוניברסיטת חיפה, ומנסה לענות על השאלה המרכזית: איך עוצבה שיטת הבחירות בישראל ומדוע לא השתנתה באופן משמעותי?

למעשה, השינוי המשמעותי היחידי בשיטה שנערך מאז הקמת המדינה היה בהעלאת אחוז החסימה. גילוי נאות : בתפקידי כעוזרו הפרלמנטרי של יו"ר סיעת הליכוד והקואליציה בממשלת שרון השנייה, כתבתי את הצעת החוק שהפכה לחוק והעלתה את אחוז החסימה מאחוז וחצי לשניים. מיד לאחר הבחירות ב-2013 יזמו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן את החוק שהעלה את אחוז החסימה ל-3.25%.

הספר נפתח עם הקדמה מאת ההיסטוריון פרופ' יחיעם וייץ ומסתיים באחרית דבר של השר לשעבר פורז ושל קובי ברדה, המעניק את המבט אקטואלי הנדרש להבנת המצב. וייץ בדבריו מנסה להוכיח לכאורה כי בן-גוריון לא היה מנהיג כל-יכול כפי שניתן לחשוב, משום שלא הצליח לשנות את שיטת הבחירות למרות כל ניסיונותיו. אלא שבסוגיה זו וייץ אינו מדייק לחלוטין, מכיוון שבן-גוריון אכן היה כל-יכול בנושאים אחרים. צריך להדגיש: תומכי תנועת חרות מעולם לא טענו שבן-גוריון היה שליט אבסולוטי, אך בחינה מדוקדקת של כלל מעשיו מוכיחה שבחלק מהמקרים כמו הפצצת 'אלטלנה' הוא גילה בהחלט נטיות כאלו.

בפתיחת הספר סוקר בנימיני שיטות בחירות במקומות שונים בעולם ומראה כי אין שיטה מושלמת. כאן רלוונטיים דבריו של וינסטון צ'רצ'יל כי "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". מהפרק השני ועד לסיום הספר המחבר מנתח לעומק פרוטוקולים של ועדות הכנסת והמליאה המציגים את עמדת הפוליטיקאים לגבי השיטה עצמה. בכך עשה בנימיני עשה עבודה יסודית המלמדת אותנו המון על התקופה ועל רוח התקופה.

המוסד הדמוקרטי הנבחר הראשון של הציונים בארץ ישראל היה "הכנסייה הארצישראלית" שמקום מושבה נקבע בזכרון יעקב. היא הוקמה על ידי מנחם אוסישקין והתפרקה לאחר ישיבתה הראשונה. ב-1920 קמה אסיפת הנבחרים ששימשה כרשות המחוקקת של היישוב הציוני. הדבר המרתק הוא שלמרות חוסר העצמאות המדינית ניגשו אנשי היישוב ארבע פעמים לבחור את נציגיהם בגוף המגוון הזה. ולא פחות חשוב: הציונים בארץ ישראל היו מבין התנועות הראשונות בעולם שהעניקה זכות הצבעה גם לנשים. העיקרון הדמוקרטי היה עיקרון שאין עליו שום סימן שאלה.

לקראת הקמת המדינה קמה גם ועדת בר-רב-האי שהחליטה על המשך שיטת הבחירות יחסית מימי הישוב. למעשה, היה מדובר בהחלטה זמנית שנבעה מקוצר זמן, אך הוועדה הדגישה כי החלטה נוגעת רק הבחירות הראשונות ולאחר מכן הדבר צריך להיקבע על ידי הרשות המחוקקת של המדינה. אלא שדבר כמעט לא השתנה, להוציא את השינויים באחוז החסימה, ומאז השיטה נשארה עמנו.

בנימיני צולל אל הפרוטוקולים ומעלה סוגיות מרתקות. כך למשל, חבר הכנסת יזהר הררי הציע להקים בית נבחרים נוסף או מעין בית לורדים שיאזן את כוחה של הכנסת. תשובתו של חבר הכנסת משה סנה שהתנגד לכך מעלה תהיות בעניין: "בית עליון הוא שריד של הפאודליזם…. שנועד במקור "לתת כוח יתר לאצולה".

בימינו, כאשר קיים ויכוח לגבי הכוח המופרז של בית המשפט העליון בפסילת חוקים, חשוב להבין כיצד השתנה במהלך השנים הלך הרוח הישראלי. לכן מרתק לקרוא למשל את הצעתם של חברי הכנסת יוסף שופמן מחרות וזרח והרפטיג מהפועל המזרחי, להעניק לנשיא המדינה זכות וטו על חוקים אשר תביא להחזרת החוק לדיון מחדש בכנסת.

אחרית דבר, בן-גוריון כשל. השיטה לא שונתה. ראש הממשלה הראשון אף הציע לקיים משאל עם בעניין אבל כידוע הוא מעולם לא התקיים. לכאורה, אם דבר לא השתנה אז מדוע להעמיק בסוגיה? דומה כי הספר מספק תשובה ראויה: הוא מסמן את הכיוון אליו פנתה הרשות המחוקקת בישראל, והוא סטטוס-קוו של השיטה.

אלי ורד חזן הוא שגריר בינלאומי של מפלגת הליכוד