למה עברית

הטור שכותרתו 'למה?' ראה אור לראשונה בעיתון 'המבשר' בשנת 1909. הוא מופיע בכרך 'העברית – שפה, תרבות, חינוך' בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. אנו מודים למכון ז'בוטינסקי על הרשות לפרסמו.

***

מכתב עתי בשפת עבר, שמטרתו להפיץ את השפה העברית ואת ספרותה – למה זה לנו? איזו תועלת נוכל למצוא מלשון נשכחה ומספרותה? הספרות העברית, בפרט אותה הספרות החדשה שביאליק ואחד־העם עומדים בראשה – למה היא לנו? מה תוסיף ומה תיתן לנו, מה נרוויח ממנה? עוד יכולים הננו להשיג את ערך השפה, כי בשפה זו לומדים בנינו את חמשת חומשי התורה ואת הברכות שבלעדיהן אין יהודי יכול להיעשות 'בר־מצווה'. אבל הספרות העברית החדשה אין לנו בה צורך שימושי לא ביום ה'בר־מצווה' ולא אחר כך. ובכלל, הלא אין תועלת רבה בספרות היפה שבכל השפות, כי לא מהספרות היפה מתפרנס בן אדם אם כי מחכמת החשבון. אמנם, לספרות הצרפתית או הגרמנית יש לפחות אותו הערך, שמי שיודע אותן יוכל להתפאר בידיעותיו אלה בשיחת חולין עם גבירות עדינות; אבל הספרות אינה מספיקה אפילו לצורך זה. ובכן, למה היא לנו?

בשאלות כאלו סבבוני לא פעם. בטח הגיעו גם עדיכם קושיות ממין זה. ומי יודע אם תחדולנה עד היום שבו תנחיל העבריות את ניצחונה האחרון והמוחלט.

השאלות והקושיות הלא שאלות וקושיות של בורים הן. בורים שאינם מוקירים שום דבר אם לא כתוב עליו מחיר בכסף עובר לסוחר, והגרוע מכל הבורים הוא אותו הבור שחושב את עצמו למשכיל. ישנם בינינו כמה וכמה בורים מתמשכלים כאלה. ידענו בעל־פה את קושיותיהם, פרכותיהם, וגם תירוציהם ידענו, ובכל זאת הפתיעו אותנו האנשים הטובים האלה כל כך, עד שלפעמים לא מצאנו מיד את המילה הנאותה להשיב להם. כי באמת הלא ערכה של הספרות לא נשקל במשקל ה'אוקה'[i], ולא נמנה במטבע, ובכל זאת יש לה, לספרות, ערך חיוני. גם לספרות העברית יש ערך שימושי ומעשי, ערך שיכולים למששו באצבע, ועוד יותר מזה – ערך שמרגישים אותו אחינו האומללים בארצות הגולה, כהרגיש אדם רעב את ערך הלחם.

עדים אנחנו בארצות הגולה לתופעה מוזרה. מצד אחד יש שם המון יהודי גדול, עני ונרדף; מצבו הרוחני והכללי נורא והדבר היותר נורא הוא זה, שאינו יודע בעצמו מה היא סיבת ייסוריו ואינו יכול למצוא תרופה למחלתו. יש אומרים שציון תצילנו, ואחרים אומרים כי מההתבוללות תבוא גאולתנו, ויש מתנבאים כי הסוציאליות בגאלה את כל בני־הדלות, תפתור גם את השאלה היהודית.

מקשיב ההמון אל הקולות השונים האלה ואיננו יודע מי צדק. בניו הצעירים נעים־נודדים מאידיאל אחד למשנהו; העם נחלק לכיתות, קבוצות, ומפלגות אין מספר. ורבו בני ההמון הזה איש ברעהו, רד כיתה בחברתה ומפלגה תתנפל על קבוצה המתנגדת לה בכעס, בזעם ובחרון־אף שאין דומה לו ובקנאות יהודית נוראה. כי לפעמים קנאותו של היהודי מרה היא משנאתו של 'גוי'. האחרונה תעיק לו מבחוץ, והראשונה תחלשינו מבפנים. בארצות הגולה קשה הוא מצבו של ההמון היהודי, והשאלה היהודית הינה היותר חמורה, היותר מורכבה, והיותר מסובכה מכל השאלות הציבוריות שבזמננו. וכדי למצוא פתרונה, מן הצורך היה שכל המשכילים שבינינו, כל אלה היהודים המאושרים שהצליחו בדרכי המדע, או שיש להם השפעה אחרת, יתעמקו, יחשבו ויחקרו יומם ולילה על מצב אומתם, כי המשכילים הם מוח האומה, כוחה וליחה.

הביטו נא וראו מה בין שאר האומות! לא המון העם כי אם בעלי ההשכלה מנהיגים את הציבור ודואגים לצרכיו ומשאלותיו. והאפשר להידמות ולהשוות את צרת ישראל לצרות שאר העמים? צרתנו נוראה עשרות מונים מצרתם, ודרכינו עקלקלות משלהם מאה מונים, ואם להם נחוצה עזרת משכיליהם, קל וחומר שעזרת משכילינו נחוצה לנו.

ואיים משכילינו? אינם בינינו. נתקיימה נבוא התוכחה: 'בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר'. לא לעם ישראל, לא לייסוריו ולא לגאולתו מקדישים בניו המשכילים בארצות הגולה את מוחם ואת כוחם, אלא לאומות העשירות שביניהן הננו יושבים. לאלו יש רב משלהן; יש להן די השכלה מבשרם ומדמם; ומלבד זה יש להן ארץ, ממשלה וצבא. לנו חסר הכול: אין לנו דבר בלעדי כוח רוחנו. ומי המה נושא הכוח הרוחני אם לא המשכילים? אבל הגורל המר לוקח את כבשת איש הרש ונותנה לאיש העשיר.

משכילינו נפרדו מעלינו, התרחקו ממנו וילכו לרעות בשדות אחרים; דואגים המה דאגות אחרים, ואנחות אומתם המסכנה לאוזנם לא תגיע ולא תגיע אל לבם. ואל נא תחשבו בתמימותכם כי סיבת המאורע המעציב הזה מונחה במהלך מחשבותיהם, כי קנאים המה להתבוללות, וכי ההתנכרות־לעם באה להם מתוך הנחות שכליות; לא ולא! פשוט, הם אינם רוצים להתעניין ביהדות באשר היא אינה מעניינת אותם. אחת היא להם התבוללות או ציונות, תחייה או גסיסה. המה שכחו את עמם, פרשו מעליו וחסל, כאילו לא היה מעולם שום קשר בינם ובין העם הנעזב.

אמנם, ישנם גם יוצאים מהכלל אפילו בין המתבוללים. אבל הרוב הגדול – כזה שתיארתי. תפגשו יהודים בכל ענפי המדע, האמנות, הספרות והמדיניות. רק בשדה שלהם, בשדה היהודי, חסרים העובדים. ומכל הקהילות, החברות להפצת השכלה והאגודות למעשים טובים, מכל המוסדות היהודיים נשמע קול צעקה זו: אין ידיים עובדות וחסרים מוחות חושבים! משכילינו הלכו מאתנו – עמנו נשאר בלי מנהיגים! ואלה שישנם זקנו וכוח פעולתם אפס או קרוב לאפס. החדשים מעטים, ומה יביא העתיד הקרוב בחובו?

וכשפונים אל המשכילים האלה בתביעה שישובו לעבוד לטובת עמם, ואומרים להם: עשו מה שתרצו, רק עשו; הפיצו רעיונותיכם איזה שיהיו ואיך שיהיו, רק בינינו הפיצו אותם; בינינו פעלו, בעדנו עבדו וגאולתנו תבקשו! אך אלה אינם שבים, ולעזרת אומתם העזובה לא באים, ועל פי רוב לא משיבים אף דבר לקולות הקוראים להם, כאילו כל זה לא נוגע להם.

ברגע מעורר תוגה שכזה מרגיש היהודי שבארצות הגולה את הקשר שבין הספרות והחיים. אז ממשש הוא בידו הפצועה את הערך המעשי של השפה הנשכחה ושל הספרות 'שאין בה תועלת'. אין מוח ואין כוח ואין גאולה לאומה שאין לה משכילים, ואין משכילים לאומה שאין לה ספרות.

כי חינוכו של המשכיל היהודי חינוך מוזר הנהו, בפרט בדור השני, כלומר אחרי שהדור הראשון קיבל השכלה אירופית והתבולל. 'הדור השני' נראה כאילו עומד על הקו המבדיל בין שני מחנות ועל הגבול שבין העולם היהודי והעולם החיצוני. גופו בעולם היהודי, אבל נפשו מעבר לגבול; כי מזונו הרוחני – ההשכלה – בא 'משם', מהאומה הזרה. את חייה המעשיים של אומה זרה זו לא יראה הילד היהודי, כי גם שם, בארצות הגולה וההתבוללות, היהודי איננו משתתף בחיים הפנימיים של הציבור הנוצרי.

אין הילד רואה ויודע מהעם הזה אלא את מה שקרא בספרים. כלומר את ספרות העם הזה, את שירתו, את דברי ימיו, את תהילת גיבוריו וגאוניו; ומה יודע הילד הזה, מה רואה הנהו מחיי אומתו היהודית ומאוצרה הרוחני? את שפתה איננו יודע, את דברי ימיה לא שמע, את ספרותה לא קרא, את גאוניה המפוארים איננו יודע ואת רוחם איננו מרגיש ואיננו רואה; רואה הוא רק את חיי יום־יום, את הדלות, את השפלות, את השעמום ואת השיממון.

לו סיפרו לו איזה אוצרות־רוח גנוזים תחת השפלות הזאת, לו לימדוהו לגלות את הגיבור הצפון תחת צורתו הדלה של היהודי, את גיבור הרוח שסובל יסורי שאול על קידוש אמונתו, לו פתחו לפניו את היופי שלנו, את ספרותנו הישנה והחדשה, את דבר ימינו העתיקים והנוכחים – אזי היה נשאר בנפשו דבר מה שהיה מקשר אותו לעמו ושהיה מרים את עמו בעיניו, דבר מה שהיה מפיח בקרבו רגש של כבוד עצמי.

אבל לא כך מנהגנו:

ממקורי היהודית איננו מגישים אף טיפה לילדינו. את כל צמאונם מרווים מהמקור הזר! ומה אז אם ילדינו אינם מוצאים 'תועלת' בספרותנו.

ככה יחונך המשכיל העברי: לפניו שני עולמות מתחרים. האחד כולו יפה, כי איני יודע ממנו אלא את הצד היפה, את יצירות הרוח הנשגבות ואת גבהי רעיונותיו. והאחר כולו ערום ושומם, כי ממנו לא רואה הילד אלא את צדו השפל, ואת יופיו הצפון לא ידע.

ככה מגדלים היום את בני אומתנו בארצות הגולה, מרגילים אותם להכרה כי אין למשכיל לחפש באוצרות היהדות – כי ריקים המה, וכך מגרשים את הדור הצעיר מעמו ושולחים אותו מחוץ למחנה שלנו.

והיה בבוא היום שלא יישאר לישראל אף אחד מבניו שהשכילו, אזי נבין אולי למה לנו הספרות העברית ואיזה יחס ישיר וממשי יש בין אי־ידיעתנו את שירי יהודה הלוי ובין המצב הנורא שבו הננו נמצאים מחוסר מנהיגים ומורי דרך.

המבשר, גיליון א, 21.12.1909, קושטא

[i] יחידת משקל באימפריה העותמאנית, כ-1.2 ק"ג.