מלחמת השפות הגדולה

הלל הלקין הוא סופר ומתרגם. המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' בדצמבר 2002.

***

האדם חושב ואלוהים צוחק",

כך גורסת האמרה היידית. גדלתי במחשבה על היידיש כאויב וכיום אני (בין היתר) מתרגם מיידיש. היה זה אויב נסתר, יש לומר, מכיוון שבתור ילד בניו-יורק בשנות ה-50, לא יכולתי להצביע בדיוק על האיום בשפה שהגיע מדי בוקר לסף דלתנו בדמות ה'מורגן ז'ורנל', היומון היידי עליו אבי היה מנוי יחד עם ה'ניו-יורק טיימס'. היה זה ה'מורגן ז'ורנל', שהעתיק את רוב החדשות מה'טיימס' של אתמול, ממנו למדתי יידיש. מצויד בעותק ה'טיימס' של היום הקודם, הגרמנית שלמדתי בבית הספר וחינוך עברי טוב, לימדתי את עצמי לקרוא יידיש.

למרות כל זאת, היידיש, שפת האם של שני הוריי והשפה בה השתמשו בשעת צורך, הייתה גם אחד הדברים שהיו מסוגלים להוציא מהכלים את אבי, אדם רגוע בדרך כלל. אחד מזיכרונות הילדות האלה שלו צועק ביידיש, או יותר נכון צועק על חבר בשם בן דבורקין, שאשתו הייתה הבת של המשורר היידי שלמה בלומגאַרטן, הידוע בשם העט יהואש. איני זוכר בדיוק על מה דבורקין ואבי שוחחו, או מה גרם לאבי לאבד את שלוותו ולהתחיל לצעוק, אך היה ברור לי מן הוויכוח כי בן דבורקין והיידיש היו בצד אחד של הקרע הגדול, ואבי מן העבר השני.

עם הזמן, הבנתי שהייתי עד לקרב קטן בתוך מלחמה גדולה – מלחמה אשר בפועל הסתיימה עוד בטרם התרחש הוויכוח בביתנו. הייתה זו מלחמת השפה בין העברית לבין היידיש, בעצמה מסכסוך פוליטי ותרבותי גדול בין הציונות לבין "הגלות", שפירקה את העולם היהודי בעשורים הראשונים של המאה ה-20, ובאה לקיצה רק כאשר סכסוך גדול יותר הותיר את הפזורה האירופית בחורבות, לצד מדינת ישראל שזה עתה נולדה.

אבי, מלבד המינוי ל'מורגן ז'ורנל', היה איש הלשון העברית וציוני. בן דבורקין היה יידישיסט. והרבה לפני שידעתי את משמעות המילה, הצעקות שנשמעו באותו ערב בסלון שמעולם לא נשמעו בו צעקות קודם לכן, סיפרו לי כי יידיש, האויב של אבי למרות שנכנס מדי בוקר לביתנו עם החלב כמו משרת לו ניתנה משרת ניהול הבית, הייתה האויב שלי גם.

הגישה הזו נמשכה זמן רב אחר כך. עד לשלהי שנות ה-80 בקושי פתחתי ספר ביידיש. אני, שלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטאות ידועות, קראתי סופרים עבריים החל מקפקא דרך באבל ועד בלו, והייתי מתרגם מקצועי של ספרות עברית, מעולם לא קראתי שורה ביידיש מאת שלום עליכם, סיפור מאת י"ל פרץ או פואמה מאת יעקב גלאטשטיין, משה לייב הלפֶּרן או אברהם סוצקבר.

ולא רק שמעולם לא גיליתי את הספרות היידית, ובטח שלא הבנתי כיצד היא מכילה את אחד הפרקים האדירים בהיסטוריית היצירה היהודית, אלא שנרתעתי ממנה כאינסטינקט כפי שמעולם לא נרתעתי מה'מורגן ז'ורנל'. אפשר להתרועע עם משרתיו של האויב, אבל אסור להתחבר לאויב עצמו.

***

המלחמה בין תומכי העברית לבין תומכי היידיש נמשכה בערך משנת 1900 ועד לשנת 1940, והייתה אחת ממאבקי התרבות הגדולים בהיסטוריה היהודית. בשיאה היא התחרתה בקרע בין הקראים והרבניים במאה התשיעית, או בסכסוך בין החסידים לבין יריביהם המתנגדים בסוף המאה ה-18. אך בשונה מאלו, מלחמת השפות לא הציבה משהו חדש לחלוטין בעולם היהודי מול משהו ישן לחלוטין.

העברית והיידיש חיו יחדיו במשך כמעט אלף שנים, מאז שהיידיש התפתחה לראשונה בארצות דוברות הגרמנית כניב יהודי עשיר באוצר מלים עברי. שתי השפות השיגו את המצב הזה של דו-קיום באמצעות חלוקת החיים היהודים ביניהן: העברית משמשת לטקסים דתיים, בכתבי הקודש, בשיח הרבני ובספרות הרשמית, והיידיש בדיבור, בפולקלור, בתכתובות ובתפילות פשוטות בקרב יהודים לא משכילים, במיוחד נשים. מכיוון ששתי השפות השלימו אחת את רעותה, לא הייתה שום סיבה לחיכוך ביניהן.

במובן הזה, הקשר בין יידיש ועברית היה דומה לקשר בין שפות אחרות שדוברו בפי מספר רב של יהודים, לאחר שהעברית איבדה את מעמדה כשפת הדיבור במהלך העת העתיקה. עברית וארמית, עברית ויוונית, עברית וערבית, עברית ולדינו – למרות שלכל אחד מהמקרים האלה היו מאפיינים שונים, דפוס דומה נראה בכולם. העברית שמרה על מעמדה כלשון הקודש, שפה גבוהה ונשכחת, בעוד שותפתה הייתה שפת הלעז, שפה זרה במקור שעברה תהליך ביות ותרגום, משמשת לכל מטרה יומיומית, ולרוב מכילה כמות מספיקה של עברית כדי להבדיל אותה משפות אחרות של לא-יהודים.

היחסים המסורתיים בין העברית לשותפותיה הלשוניות תוארו בדימויים שונים. ניתן היה לתאר אותן כאדון ומשרת, כאשר שפת הדיבור מבצעת את מטלות היום-יום תחת פיקוח הלשון הגבוהה. אפשר היה להשוות אותן לשני מעמדות חברתיים, האחד עליון וכוהני, והשני נחות ועממי. או שניתן לדמיין אותן כבעל ואישה, הראשון עוסק בעניינים חשובים והשנייה מנהלת את משק הבית. תיאור נוסף הגדיר את העברית כ"שפת אבות" גברית וחזקה, מול ה'מאמאלושן', לשון האם הרכה והאוהבת.

השוואות אלה היו יותר ממטאפורה. מבנה החיים היהודיים היה כזה שלמרות שכולם התפללו בלשון הקודש ודיברו בלעז, המשתמשים העיקרים בעברית היו העשירים, המשכילים והרבנים, בעוד אלו שחייהם הוגבלו במידה רבה לשימוש בשפת היום-יום היו העניים, חסרי ההשכלה והנשים.

כמובן, הגבולות מעולם לא שורטטו באופן סופי. המשרתים תמיד היו מתגנבים לחדר האדון, והאדון היה מחטט במטבח בזמן שהמשרתים לא שם. כבר בתנ"ך אנחנו מוצאים שירת אהבה אירוטית בעברית בשיר השירים, לצד נבואות אפוקליפטיות בארמית בספר דניאל למשל. בין הטקסטים היהודיים הרבים שנכתבו ביוונית בתקופה ההלניסטית, ישנו 'ספר הרזים' בו תוכלו למצוא כישוף להצלחה בכל דבר אפשרי, החל מפלירטוט עם המין השני ועד להימורי סוסים. ישנן אינספור דוגמאות כאלה בהיסטוריה היהודית, רבות מהן מרתקות וכולן יוצאות מן הכלל המוכיחות את הכלל.

אך רק במקרה של העברית והיידיש, חציות הגבול האלו הובילו לעוינות שולית בתחילה ובהמשך למלחמה כוללת. כמו שני עמים שחיו ביחד בשלום במשך מאות שנים תחת שליטה אימפריאלית, רק כדי לפנות אחד נגד השני בלוחמניות לאומנית לאחר קריסת האימפריה, העברית והיידיש יצאו לבסוף למלחמה.

גם זו הייתה יותר מאשר מטאפורה. ה"אימפריה" לה נשבעו אמונים שתי השפות הייתה התרבות הרבנית שפיקחה על החיים המסורתיים ועל השפה, והלאומנות שהפילה את האימפריה הייתה ממשית. זה קרה כחלק מגל הלאומיות שסחף את אירופה במאה ה-19, ובעוד האימפריות האמיתיות החלו להתמוטט, היהודים הצטרפו למאבק האוניברסלי למען הכרה והגדרה עצמית.

בתוך המאבק הזה לא היה עוד מקום לדו-לשוניות. הלאומיות האירופית הייתה בתה של תנועת הרומנטיקה, וכמו אמה הייתה מוניסטית באופן רדיקלי. "עם אחד, שפה אחת, ארץ אחת" הייתה קריאת הקרב של כל תנועה לאומית ביבשת, גרסה קולקטיביסטית של החזון הרומנטי אודות עצמאות אוטרקית. עבור הלאומיות היהודית בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, המשמעות הייתה חיים בעברית או ביידיש, אך לא בשתיהן יחדיו. או שהאנשים שדיברו יידיש יתחילו ליצור ספרות ותרבות גבוהה ביידיש, או שהאנשים שתרבותם הגבוהה הייתה בעברית יחזרו לדבר בה בחיי היום-יום. בכל מקרה, הסדר הישן היה חייב ללכת.

***

חיפוש אחר התוקפן או הקורבן במלחמה הזו הוא חסר טעם מבחינה היסטורית. למרות שהתפיסה הרווחת, ואולי באופן טבעי, גורסת כי היידיש הייתה המהפכן המאתגר את המשטר העברי הישן, זו ראיה פשטנית למדי של המצב. שתי השפות, כל אחת בדרכה, התגייסו בתמיכה במהפכה ובמסורת גם יחד. אם היידיש עלתה על נס כלשון החיה המדיחה את שפת הקודש המאובנת, או קול הפועל היהודי הדורש גישה לפריבילגיות שנמנעו ממנו בידי המעמד העברי השולט, היא הייתה גם דגלם של אלו שביקשו להישאר בבטחה בגולה המוכרת, במקום להתחיל מחדש כחלוצים ציוניים דוברי עברית.

הסכסוך בין שתי השפות, שהלך והסלים במהרה, התרחש באופן סימטרי ממש. הפלישה הייידית הראשונה לממלכת הספרות העברית היפה, הנובלות הסנטימנטליות של הסופר הווילנאי אייזיק מאיר דיק, התרחשה בשנות ה-50 של המאה ה-19; הקהילה דוברת העברית הראשונה במזרח אירופה נוסדה ב-1862 בעיר הגליציאנית ברודי. ב-1864 הופיעה שם יצירת היידיש הראשונה המגובשת מבחינה אסתטית, 'דאס קליינע מענטשעלע'; ב-1879 הגיעה ההצעה הרצינית הראשונה, אשר נוסחה בידי אליעזר בן יהודה, לכונן מחדש את העברית כשפה המדוברת בארץ ישראל.

בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבאזל באוגוסט 1897, מרבית הצירים היו חסידי עברית נלהבים; חודש לאחר מכן, הבוּנְד האנטי-ציוני, הזרוע המדינית העיקרית של תומכי היידיש, נוסד בווילנה. בעשור הראשון של המאה ה-20, ספרות יידית רצינית כבר פרחה במזרח אירופה; באותה עת, ילדים יהודים דיברו עברית מדי יום במושבות ארץ ישראל. ב-1907, מפלגת פועלי ציון הכריזה על העברית כשפה הרשמית של היישוב. בוועידת הסופרים היהודים בצ'רנוביץ ב-1908, סופרים ידיים כמו שלום אש, חיים ז'יטלובסקי והירש דוד נומברג נאבקו (ונכשלו) לקדם החלטה הקובעת את היידיש כשפה היחידה של העם היהודי.

צ'רנוביץ והדיון אותו יצרה, למרות שחשיבותו הייתה יותר סמלית מאשר מעשית, נחשבים כאות הרשמי לפריצת מלחמת השפות. אמנם, מתוך המשולש היידי הגדול של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וי"ל פרץ, רק האחרון היה נוכח בוועידה, אך עבורו היא אכן הייתה קו פרשת המים.

עד אז הוא היה סופר דו-לשוני לחלוטין, שפרסם את מרבית ספריו ביידיש ולאחר מכן בעברית, ורבים אחרים בעברית ולאחר מכן ביידיש. כעת, הוא הכריז בנאומו בוועידה, "היהודים הם עם אחד – ושפתם היא יידיש". יתרה מכך, פרץ אמר למשתתפים כי אם היידיש תחליף את העברית כשפת הלאום היהודי, עליה קודם לנכס את המסורת העברית, וכדי להשיג זאת, הציע "תרגום ליידיש של כל נכסי התרבות של עברנו המוזהב, ומעל לכל של התנ"ך" – איברהויפט פון דר ביבל.

כמעט מאה שנים מאוחר יותר, בחירת המילים של פרץ עדיין מהדהדת. לא כיסביי ה-קויידש, לא מילה עברית אחרת או מילה שמקורה בעברית ובה דוברי יידיש כולל פרץ עצמו השתמשו לתאר את התנ"ך העברי. אלא ביבל, מונח נוצרי לחלוטין שאף דובר יידיש מעולם לא השתמש בו. בין אם התכוון במודע לדקור כך את העברית אהובתו ובין אם לאו, פרץ לא היה יכול למצוא פגיון חד יותר.

למען האמת, התנ"ך העברי כבר תורגם ליידיש ישנה במאות ה-16 וה-17. היידיש גם לא הייתה שפת הלעז הראשונה בה השתמשו יהודים לקרוא בו, וקדמו לה יוונית, ארמית וערבית. למרות שחייו בשלום עם התרגומים, הרבנים הבינו גם את הסכנה. (לגבי אחד התרגומים המוקדמים ליוונית, תרגום השבעים, נאמר עם הופעתו כי היה "בלתי נסבל עבור עם ישראל כמו ביום בו נוצר עגל הזהב"). אך אף אחד מאותם תרגומים מעולם לא היה חלק מתוכנית לנישול העברית בשם העם היהודי. אף אחד מהם לא תוכנן לרשת את אביו או לדחוק את גבולות העברית על ידי כיבוש טירתה העתיקה ביותר, הפיכת ספר הספרים לחורבה נטושה, אתר ארכיאולוגי של ממש, ביבל!

בשנים שבין צ'רנוביץ ועד למותו ב-1915, פרץ הוביל באופן אישי את פרויקט התרגום של חמשת מגילות אסתר, אֵיכָה, קהלת, רות ושיר השירים, והותיר לאחרים לשאת במירב עומס העבודה. המטלה נלקחה בידי יהואש, חותנו של חברו של אבי בן דבורקין.

יהואש היה משורר לירי בעל דחף דתי אדוק, שלא התכוון להעליב יהודים כמו אבי בכך שהוציא לפועל את תוכניתו של פרץ. אבל אבי היה בעל קורא בבית הכנסת, ואדם שידע בעל פה את התנ"ך העברי. למרות שהיה גאה מדי מכדי להודות בכך, גם הוא היה בעל נפש אדוקה, ולעיתים היא זלגה החוצה מבלי משים.

אחת הפעמים האלו הייתה באחר הצהריים של שבת, כאשר הוא היה יושב בסלון המחשיך ומזמר את תהילים כ"ג במנגינה המלנכולית אותה הכיר מילדות –

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר:

בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי"

לאחרונה נתקלתי בתרגומו של יהואש למזמור. "אף גרוזיקה פיטרפלסטר מאכט אר מיך הוירן, באי רויקה וואסרן טוט אר מויך פירן". ההברות הגרמניות הכבדות גרמו לחשוב על מטיף לותרני. "די ביבל! די ביבל!", משהו בתוכי צעק, בדיוק כפי שאבי צעק על בן דבורקין. אפילו כעת הייתי בצד שלו.

***

אך הבה ניפרד ממלחמת השפות בצ'רנוביץ ונדלג על שנותיה הקשות ביותר, שנים בהן היא הפכה לאכזרית ופוליטית, בברה"מ ובמידה פחותה יותר בארץ ישראל, והגיעה לקיצוניות של "טיהור לשוני".

אין צורך לשפוט את אותן שנים, מכיוון שההיסטוריה עשתה זאת עבורנו. תחיית העברית ניצחה לחלוטין בישראל. היידישיזם נשם את נשמתו המעונה האחרונה במהלך משפט הסופרים שנערך ב-1952 במוסקבה. קריאה בפרוטוקולים שהפכו זמינים לאחרונה דומה לקינה על גורלם המר של סופרים מוכשרים ולאופן בו המשפט צמצם את כל קיומם לדמות שקרית: בוגדים מושפלים בעצמם ובחברים למפלגה. אך אולי הקינה הכואבת ביותר היא לתמימותם של חלק גדול מהיהודים שנשבו במשך שנים כה רבות בהונאת מהפכת אוקטובר ובהבטחות השווא לעצמאות תרבותית בברה"מ.

העובדה לפיה היידישיזם הפך למזוהה באופן כה טרגי עם המהפכה ניתנת להסבר לא רק בידי נטייתו שמאלה בשנים שלאחר צ'רנוביץ, אלא גם באמצעות השחיקה הכלכלית והדמוגרפית המתמדת של החיים היידים במזרח אירופה ובארה"ב בין שתי מלחמות העולם, עד לנקודה בה רק מדינה טוטליטרית נתפסה בידי סופרים ואינטלקטואלים רבים כמי שיכולה לעצור את הסחף.

אך תומכי העברית צדקו. העברית לבדה היא שפת הנצח של היהודים. גם בתסריט האופטימי ביותר, כזה שלמרבה הצער לא התרחש, היידיש המודרנית נידונה ללכת בדרכן של כל שפות הלעז מן העבר. אלו שנכשלו להבין זאת שימשו למעשה כשותפים בהיכחדות התרבות היהודית ברוסיה ובקמפיין הקומוניסטי נגד הציונות וישראל, והפכו גם לא מרצונם לאויבי עמם שלהם.

נחזור לרגע לי"ל פרץ של לפני צ'רנוביץ. ישנו סיפור קצר בשם 'משפחה מאושרת' שראה אור בעברית וביידיש ב-1901, וסופו תלוי בניואנסים השונים של שתי השפות. הסיפור מתאר כיצד יהודי פשוט, שואב מים, נרעש כולו כאשר הרב אומר לו, בזלזול, כך הוא סבור, שבגן עדן אישתו האהובה תהיה ה'פיסבנקלה' שלו – הֲדוֹם לרגליו.

אך הרב לא התכוון לזלזל. להפך: ביודעו כי הוא משוחח עם אדם חסר השכלה, הוא פשוט תרגם ליידיש את הביטוי התנ"כי, כפי שמופיע למשל בספר ישעיהו: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי". הדום הוא הרבה יותר מ'פיסבנקלה' פשוט. הוא מקום מנוחתו של האל. למרות שהרב עלול למקם את אשת השואב במקום נמוך לכאורה מול בעלה, זו נמיכות שבפועל מגביהה. אך שואב המים הפשוט, שאינו מודע להקשר התנ"כי, לוקח זאת בפירוש מילולי ושב לביתו כדי למחות מול אשתו: לעולם לא אסכים לחיות בגן עדן אם לא אוכל לשבת לצדך.

מעבר לשתי נקודות המבט של הרב ושואב המים, יש כאן שתי גרסאות שונות לסיפור עצמו מאת פרץ. בעוד בגרסה היידית מופיע רק 'פיסבנקלה' ולא הדום, בגרסה העברית המצב הוא הפוך. במילים אחרות, הסיפור העברי קרוב יותר לנקודת המבט של הרב, שוודאי אינו אשם בבורותו המבולבלת של יהודי פשוט. הסיפור היידי לעומת זאת מסופר דרך עיניו של שואב המים. צריכים לקרוא את שתי השפות כדי להבין את הנקודה במלואה.

זו רק דוגמה אחת לאופן בו, בכל הנוגע לפרוזה, יידיש ועברית יצאו מראש מנקודות הנחה שונות. הראשונה הייתה באופן טבעי מתאימה יותר לייצוג מצבים חברתיים יומיומיים, ואילו האחרונה התאימה יותר להעברת עולמו הפנימי של היהודי הטבוע בשפע אסוציאציות ומסורות. הדבר התחדד במיוחד מכיוון שלפחות עד שנות ה-20, תחיית העברית המדוברת בארץ ישראל הייתה מוגבלת ולא הייתה יכולה להיות בשימוש יעיל בדיאלוג ספרותי. זה היה מצב מוזר עבור הסופר העברי, מצב עמו התמודד לעתים קרובות בכך שהסתמך בכבדות על שיח עקיף, וצמצמם למינימום את הייצוג המימטי לשיח של ממש.

עובדה נוספת שחיזקה את האמור לעיל הייתה זו לפיה שתי השפות פנו לקהלים שונים במזרח אירופה. קוראי העברית היו בעצמם תוצר של חינוך רבני, שרק הוא אפשר ליהודי להשיג ידע ספרותי בשפה. למרות שלרוב הם פנו לספרות עברית חילונית כמפלט מצורת המחשבה הרבנית, הם עדיין שמרו, לעתים ללא מודעות, על ערכים הקשורים אליה ועסקו רבות בסוגיות אמוניות אליטיסטיות, זהות יהודית וסמכות ואותנטיות תרבותית.

קוראי היידיש, ציבור גדול בהרבה, היו טרודים יותר בדאגות חברתיות וכלכליות יומיומיות. אחת התוצאות המעניינות של המצב הייתה שבשנים טרם מלחמת העולם הראשונה, כאשר הן הספרות עברית והן זו היידית היו מוגבלות עדיין למזרח אירופה או לעיסוק בחיי היהודים שם, שתיהן המשיכו, למרות היריבות העזה, במה שנדמה כאותה חלוקת עבודה ישנה. הן היו מזה זמן מה בתחרות ישירה, ונעשה בהן שימוש כדי לתאר את אותו העולם, אך היה זה עולם שתואר מנקודות מבט שונות.

***

קחו לדוגמה את הדמות הידועה בביקורת הספרות העברית כ"תלוש", נשמה אבודה. זהו בדרך כלל יהודי צעיר ממשפחה דתית אדוקה, שנשלח כהכרה בכישרונותיו ללמוד בישיבה. בהמשך הוא מאבד אמונתו כחלק ממשבר התבגרות, ולבסוף נוטש את הלימודים ואת שמירת המצוות. בתוך האובדן והריקנות הוא מצליח לשמור על תחושת שייכות יהודית עמוקה, וכעת הוא נודד בשולי החברה, בודד וגאה, ואינו מסוגל להתחבר מחדש למסורת ממנה נפרד, ומנגד אינו מסוגל להשתלב בעולם הלא-יהודי.

"אני כותב בעד עצמי ובחשאי", כך מצהיר ירמיה פאיירמן, 'תלוש' טיפוסי והמספר ברומן האוטוביוגרפי מאת יוסף חיים ברנר, 'החורף' (1901). ואכן – ירמיה חי לרוב בדממה, חסר חברים לשוחח עמם. אך למרות שדמויות כאלו היו נפוצות ממש בספרות העברית של לפני מלחמת העולם הראשונה עד שניתן לשער שהיו מעין מייצגות הדור, חיפוש אחריהן בספרות היידית של אותה תקופה יעלה חרס.

ספרות היידיש של אותה העת מדברת באופן אובססיבי. היא מדברת, ממש מילולית ורוב הזמן, בחלק נרחב מדפיה המכילים דיאלוג או מונולוג, ולעתים, כפי שאברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים) מעיד על עצמו ב'פישקה החיגר': "הלהג בוודאי זורם מפי בכזו מהירות, כמו סובין מתוך שק תבואה קרוע". היא מלאה בדיבור מכיוון שזה מה שיהודים מן השורה עושים כאשר הם נפגשים, ומכיוון שהיא מתפקעת מן ההכרה המשחררת לפיה השיח הזה, שיח המשרתים הזה, ראוי לפחות לדף המודפס.

כאן, בתרגומו לאנגלית של טד גורליק, מנדלי מציג בפנינו את פישקה, או יותר נכון בפני חבר לו הוא מספר את הסיפור:

At the brick bathhouse in Glupsk, a young feller I know has been earning his keep for the longest time now, from ever since he was little. Name of Fishke, Fishke the lame, to be more precise, on account of him being crippled, you see. Ever hear of him? No; thought not. . . . So, who’s this Fishke feller anyway? You’re maybe asking, I mean, where’d the feller come from? how’d he come to be there, in such a place? Well, sir, somehow it just never occurred to anybody, nor to me, to even ask. So that part of it’s a blank, pretty much. Though what else you expect? For here you have this poor article of humanity knocking about the place; and maybe he’s even got a name—say, Fishke, or whatever—but, well, after all, he’s no different from any of the rest of the wretched cast-offs in our midst which are his equal, and which are forever cropping up among us; and seemingly overnight, as well, and fully formed, like so many mushrooms after a rain, with all their features and parts already pricked out, and in place. . . . See, there are all these poorfolk amongst us have taken to nesting in every sort of odd out-of-the-way hovel and hole-in-the-wall cubby, where they quietly breed away unseen, bringing babies into the world in dark squalor. And, well, whyever shouldn’t they

כעת הקשיבו מה קורה כאשר אותה פסקה מתורגמת לעברית בידי מנדלי עצמו עשרים שנה לאחר מכן:

"בבית מרחץ זה של בני העיר כסלון [השם העברי שהעניק מנדלי לגלופסק] קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא שמו, והוא חגר. מי הוא זה פישקא ומאין הוא? – שאלה זו לא עלתה על דעתי ולא על דעת אחרים מעולם. מה בכך! הרי לך עוד בריה אחת בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ופישקא שמה, כשאר בריות עלובות כמותו, העולות ונוצצות לפנינו ככמהין ופטריות, לקומתן ולצביונן ולדעתן בבת אחת, שלא להרגיש מתחלה בהויתן ובגדולן. נתקבצו להם קבצנינו יחד ויושבים שם בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי, ומי נותן דעתו עליהם? ישרצו להם כרצונם!"

העברית של מנדלי הייתה חדשנית כמו היידיש שלו, וזכתה להערצת בני זמנו בשל רבדיה העשירים והזורמים. אך אפילו כאשר הוא מדבר, מנדלי העברי נשמע כמסאי. הוא פזיז הרבה פחות מבחינה מילולית מאשר עמיתו היידי, מורכב פחות קומית, מחושב ומאוזן יותר. בדומה לפרץ ואף יותר ממנו, מנדלי (שהחל לכתוב בעברית, עבר ליידיש עבור כל יצירותיו הגדולות ואז שכתב אותן בעברית) הוא סופר דומה אך שונה בכל אחת מהשפות. היה זה השוני הזה, בין היתר, שדרבן אותו לדלג הלוך ושוב בין השפות, מכיוון שלא היה יכול להיות עצמו במלואו באף אחת מהן.

***

והוא לא היה לבד בכך. מלבד פרץ, מנדלי ובמידה פחותה שלום עליכם, מספר הסופרים הדו-לשוניים שפעלו במפנה המאה ה-20 הוא מדהים. מן הסתם לא כולם היו מחויבים במידה שווה לשתי השפות. רבים מהם התנסו בקצרה באחת לפני שבחרו סופית באחרת, משום שחשו כי מבטאת טוב יותר את פנימיותם, מכיוום שהיו ציונים או גלותיים, הזדהו עם המסורת היהודית או עם הסוציאליזם המהפכני, או פשוט משום שחייו בסביבה עברית או יידית.

למעשה, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובמיוחד אחריה, בעוד היידיש והעברית החלו לאבד את סגנונן המשלים, הספרות העברית הפכה למייצגת חוויית ארץ ישראל והיידיש למייצגת זו של מזרח אירופה וארה"ב.

אך עדיין, לא היה קץ לחריגים, המזגזגים והנאמנויות המורכבות. שלום עליכם, שכתב רק מעט בעברית, היה ציוני; פרץ שכתב לרוב בעברית לא היה כזה. אוּרי ניסן גְנֶסִין שביקר בארץ ישראל ב-1907, כתב משם לאביו: "הנשמה היהודית נמצאת בגולה, לא כאן", ושב לרוסיה שם חיבר את יצירותיו העבריות הגדולות. ההוגה הלל צייטלין הגן בחריפות על היהדות הרבנית – ועשה זאת בשפת היידיש. ב-1919 הסופר העברי אליעזר שטיינמן פרסם מניפסט בשם 'הקומוניסטן העברי' וקרא ל"תרבות עברית אדומה". אברהם סוצקבר חי בישראל במשך עשורים בעודו מחבר שירה ביידיש בלבד.

גבריאל פרייל, תושב ניו-יורק נחבא אל הכלים, המשיך לפרסם שירים נהדרים בשתי השפות עד לשנות ה-80, הרבה אחרי שהסצנות הספרותיות של העברית והיידיש נעלמו מן העיר. אורי צבי גרינברג הצעיר חיבר שירה יידית אקספרסיוניסטית בוורשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, והיה שם בולט בחוגי הספרות היידית. ב-1923 הוא נפקד לשלום מכל זה בפואמה בשם 'מלכות הצלב', ועזב לארץ ישראל שם הצטרף לימין הציוני, שבאותם ימים הוביל (לעתים באלימות) את המאבק נגד היידיש. רבות מיצירותיו פורסמו אם כן בעברית, אך הוא מעולם לא הפסיק לכתוב שירים ביידיש. ב-1939 חזר לזמן קצר לפולין שם ערך עיתון ביידיש.

חוסר העקביות הזה היה דבר נפוץ. הוא מצביע על העובדה כי למרות שמלחמת השפות הייתה ממשית, הלחימה עצמה לא נעשתה בידי סופרים אמיתיים. מובילי המאבק היו אידיאולוגים ופוליטיקאים, עסקנים והוגי דעות, וגם כמה מתחזים לסופרים. אין זה צירוף מקרים שרוב המשוררים היידים החשובים בברה"מ, לפחות בשנים הראשונות, האמינו באמת במהפכה והתרחקו מהקמפיין האנטי-עברי שהובילה היבסקציה, 'המחלקה היהודית' במפלגה הקומוניסטית. לא היה זה מקרה שבשנת 1927, כאשר סגל האוניברסיטה העברית בירושלים נחלק לצדדים יריבים סביב הרעיון להקים מחלקה ללימודי יידיש, חיים נחמן ביאליק, הסמל המובהק של הספרות העברית, תמך בהצעה (אם כי בחוסר הצלחה).

ללא קשר לנטייתם הפוליטית, הסופרים היהודים במזרח אירופה עשו ככל שביכולתם להימנע מהקרע שהביאו הגירושים המרים בין היידיש והעברית. אלו שכן בחרו צד, עשו זאת בלב כבד. בחירתם בשפה אחת לא הייתה דחיה של האחרת. איך סופר יכול לדחות את שפת אמו?

אולי הנקודה הטרגית ביותר בנוגע למלחמת השפות הייתה העובדה שהציבה תנועת לאומיות יהודית אחת נגד השנייה, ולמעשה את היהודים נגד עצמם. אך זו לא הייתה מלחמה בין שני עולמות ספרותיים. האמת היא שמעולם לא היו שני עולמות כאלה. במילותיו של מבקר הספרות בעל מחשבות (שם העט של איסידור אליַשֵב), במאמר משנת 1918:

יש לנו שתי שפות ותריסרי הדים משפות זרות, אך…יש לנו רק ספרות אחת. ולכן הקורא אשר מבקש להכיר את מגמות החיים היהודיים, להבין את רוח היחיד היהודי והרבים, ואת האופן בו היא מוצאת ביטוי בספרות היהודית – אותו קורא אינו יכול להפריד את הסופרים העבריים מאלו הכותבים ביידיש… כולם מייצגים את הספרות שלנו, כולם מגלמים פיסת חיים יהודיים בכתביהם; כולם הם אמנים יהודים"

***

אני מסכים עם ההערכה הזו. מלחמת השפות הגדולה הסתיימה, אך בניגוד לעצת בעל מחשבות היא הותירה אחרה קו הפסקת אש. בצד האחד נמצאת הממלכה המאוחדת של העברית, ובצדו השני הרפובליקה העממית של היידיש. למרות שהגבול בין השתיים פתוח לתנועת תיירים, לכל מדינה יש ממשלה משלה, פקידי מכס משלה וכוח משטרה משלה – או אם לצאת רגע מן המטאפורה, מחלקת ספרות משלה, תוכנית לימודים, חוקרים ומבקרים. שלום עליכם? בסוף המסדרון מצד שמאל. עגנון? הוא נמצא בצד השני של הקמפוס.

אינני מזלזל בצורך במסגרות מוסדיות והתמחות אקדמית. גם העובדה שעגנון ושלום עליכם נלמדים בקורסי מבוא שונים אין משמעותה הקמת מסך ברזל שחוצץ ביניהם. אך מה אנחנו עושים עם י"ל פרץ למשל? מלמדים ביידיש את 'שולם באייס' ובעברית את 'שלום בית'? יוצרים את מצג השווא, יותר דמיוני מכל דבר שפרץ אי-פעם כתב, לפיו אלו סיפורים שונים שחוברו בידי סופרים שונים ולכן פיסבנקלה והדום רגליים לעולם לא נפגשו? או האשליה הגדולה אף יותר, זו הרווחת כיום, לפיה ישנו רק פרץ אחד, זה שכתב ביידיש, ופרץ העברי לא היה אלא צל צלו?

מן הסתם, פרץ הוא מקרה מיוחד; הוא הפנה את גבו לעברית בצ'רנוביץ, ומוסדות השפה העברית גמלו לו בכך שזנחו אותו עד לימינו. אך מוסדות העברית גם היו, עד לימינו, עוינים כלפי הספרות היידיש בכלל. הם ראו בה (כפי שראיתי אני במשך שנים רבות) כסוג של כישלון מקצועי, ספרות שכותביה היו בוודאי כותבים בעברית אם רק היו מבינים את חובתם הלאומית.

רוב הספרות היידית מעולם לא תורגמה כראוי לעברית; מעט ממנה נספג בתודעה הספרותית הישראלית; כמעט שום דבר ממנה אינו נלמד בבתי הספר בישראל. סופרים ומשוררים יהודים גדולים כשלום אש, משה קוּלבַק וקדיה מולודובְסְקי אינם נחשבים "משלנו" בקרב אינטלקטואלים ישראלים, כמו למשל עגנון, ברנר או לאה גולדברג.

אלא שלא רק שהיוצרים היידים הם "משלנו", למעשה הם גדלו באותו הבית עם עגנון, ברנר וגולדברג, ונולדו לאותם הורים. עצם ההבדלים בין הכתיבה בעברית וביידיש (מה שהגדרתי כסגנון משלים) רק מדגימים מדוע הן שני חצאים בשלם אחד. על אילו עוד שני עולמות ספרותיים ניתן לומר את זה? אין צורך להכיר את לונדון של דיקנס כדי להבין את פריז של בלְזָק, אך אינך יכול להבין לעומק את כתריאליבקה של שלום עליכם, אם לא תכיר גם את שיבוש, עיירתו של עגנון.

***

למרות כל זאת, מלחמת השפות היהודית הייתה הכרחית. היה בה צד נכון וצד לא נכון. זה היה סכסוך בין שתי תפיסות פוליטיות ותרבותיות לגבי עתיד היהדות, ולפחות אחת מהשפות הפגינה בסוגיה זו שיקול דעת מוטעה ואסוני.

בשורה התחתונה, תנועת היידישיזם הייתה עיוות רדיקלי של העמיות היהודית וההיסטוריה היהודית. במקום העברית, שהייתה השפה היחידה המשותפת ליהודים בכל זמן ומקום, היא הציעה עירוב יודו-גרמני שמרבית העולם היהודי לא הבין. מתוך כל הפסיפס הדמוגרפי של אותו עולם, החל מספרדים, דרך המזרח התיכון ואסיה ועד לדרום ומרכז אירופה, היא ביקשה להכתיר את דוברי היידיש במזרח אירופה כיהודים האמיתיים היחדים, ואת מקום מושבם כמולדת היהודית האמיתית. 3,000 שנות היסטוריה יהודית, בשני-שליש מתוכן היידיש כלל לא התקיימה כשפה, היו צריכות למעשה להיות מושלכות לפח.

הכרזתו של פרץ לפיה היהודים הם עם אחד והיידיש היא שפתם הייתה אבסורדית וסותרת את עצמה. אך חלק מתפיסות היידישיזם עדיין ממשיכות לחיות, לא רק בסנטימנטליות האופנתית המאפיינת את תחיית העניין הנוכחית בשפה, אלא גם בחוגים היהודיים האינטלקטואליים. במובן הזה, ניתן לומר כי היידישיזם שרד את העלמות היידיש עצמה, מלבד בחוגים אולטרה-אורתודוקסים.

תפיסות אלו, בצורתן העכשווית, כוללות למשל את האמונה (הנתמכת בידי הסכסוך הערבי-ישראלי שנדמה כאינסופי) לפיה הציונות הייתה אסטרטגיה מדינית שגויה עבור העם היהודי; הרעיון לפיו הזדהות עמוקה עם ישראל אינה צריכה להיות מאפיין מרכזי של החיים בתפוצות; שהחיים כמיעוט בגולה מהווים מצב רוחני ותרבותי אופטימלי עבור יהודים; שהאינטרס הפוליטי של יהודי התפוצות טמון בבניית בריתות עם תנועות שמאל "פרוגרסיביות"; שסולידריות עם קורבנות לא-יהודים של הקפיטליזם, קולוניאליזם, גזענות ושאר מקרים של אי-צדק חשובה יותר מאשר סולידריות עם יהודים אחרים; ושעצם התפיסה של יהודים אחרים, האחריות לכלל ישראל והעם היהודי, יכולה להשתנות ולהצטמצם בהתאם לנוחות הנטייה האידיאולוגית.

מעט מאוד סופרים יידיים רציניים חלקו את התפיסות האלו. ההבחנה בין תרבות היידיש מצד אחד, ומצד שני היידישיזם או הניאו-יידישיזם שירש אותו היא אלמנטרית. אם אני עצמי נזקקתי לשנים ארוכות כדי להבין זאת, יתכן כי זה רק משום שבתור ילד בסלון הוריי שמעתי את היריות האחרונות בסופו של קרב ארוך, ושגיתי בהערכת אופיו של היריב.