כשבגין התווכח עם ז'בוטינסקי

זהו חלק מדין ודברים בין מנחם בגין, נציב בית"ר בפולין, לבין ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, במסגרת הכינוס העולמי השלישי של בית"ר שהתקיים בוורשה בספטמבר 1938.
הטקסט מופיע בכרך 'הציונות הצבאית ב' בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. אנו מודים למכון ז'בוטינסקי על הרשות לפרסמו.

***

מ' בגין:

השאלה המעניינת ביותר את בית"ר איננה 'מה?' אלא 'כיצד?'. במשך חמש עשרה שנות קיומנו לימדנו את עצמנו ולימדנו אחרים להשיב על השאלה הראשונה: בית"ר רוצה במדינה עברית גדולה. היא שואפת לפתרון מלא של הבעיה היהודית, ולא יימצא אדם אשר יהין להכחיש כי התפתחות השנים האחרונות יכלה עוד לאמצנו בשאיפתנו למלכות. אולם דווקא הודות להתפתחות זו צצה השאלה השנייה: כיצד, באיזה אמצעים נשיג את מטרת חיינו?

נכון הדבר כי עד הנה היתה התעניינותנו, בתור בית"רים, מעטה בשאלה הזאת, כיוון שאת התשובה מצאנו בתורת התנועה המדינית. התנועה הזאת היא בעלת זכויות היסטוריות כבירות. היא יצרה שיטה שלמה של פוליטיקה הרצליאנית. השיטה הזאת דומה לסולם: בטבורו נמצאת המטרה הסופית ולמטה ממנו – יתר המדרגות, כגון משטר התיישבותי, עבר הירדן, הגירה המונית וכו' וכו'. כדי להשיג את השאיפות הללו, יש צורך – ככה לימדנו בית ספרנו הפוליטי – להשתמש בלחץ המוסרי. הלחץ יהיה ישר, על סמך שותפות האינטרסים שלנו עם אנגליה. ולחץ אמצעי – על ידי המדינות המעוניינות, על ידי חבר הלאומים ובכלל על ידי מצפן העולם.

ואנו, בית"רים, האמנו, בתור צה"רים[i], כי באמצעים הללו אפשר להשיג את המטרות – לכן לא התכוננו בדרך כלל לניצחונות המדיניים, לתפקידים שיבואו בעקבותיהם. אנו האמנו בתום לבב. אולם היום נשתנה הכול: בארץ־ישראל, ביהדות ובעולם. ואנו חייבים להסיק מזה מסקנות. קודם כול, המצפון של העולם חדל להגיב.

אנו מצטערים על זה, אבל עובדה היא שאי־אפשר להכחישה. אנו מתכוונים כאן לא רק למחצית 'ההיא' של התבל. אנו מתכוונים גם למחצית השנייה, כיון שגם שוויצריה החופשית אינה נותנת יותר זכות מקלט לפליטי גרמניה. שנית, חבר הלאומים איבד את ערכו והמדינות הדמוקרטיות של סקנדינביה דורשות את ביטולו של סעיף 16 של החוזה,[ii] שבלעדיו חבר הלאומים הופך למועדון פגישות של שרים. נשארת רק שותפות האינטרסים עם אנגליה. אמנם, להלכה יש שותפות אינטרסים כזאת, אבל מה יוצא לנו מזה, אם אפילו ידיד כנה שלנו כאורמסבי־גור[iii] מציע בתוך מקסימום חמישה אחוזים של ארץ־ישראל, ולמי אפוא נוכל לפנות? ה'שותף' שולח לתלייה[iv] ולבתי הסוהר את מיטב בני עמנו.

אבל נגיד נא לעצמנו את האמת, כי הוא מוכרח לקחת בחשבון קודם כול את הערבים ולא אותנו, כי אנא מכם, השוו שני מחנות ושני מיני מלחמה. מלחמת יהודים ומלחמת ערבים. הערבים רוצים למשול. יש להם אמביציה לאומית. אבל אין זאת שאלת חיים בעבורם, והתבוננו כיצד הם נלחמים בעבור זה. ועל מצב היהודים אומרים: ישנה טרגדיה של מיליונים הרעבים ללחם ונרדפים על צווארם. ועכשיו מציעים חלוקה. הערבים מקבלים תשעים וחמישה אחוז, אינם מסכימים ונלחמים בדם. לנו מציעים חמישה אחוזים וכיצד אנו 'נלחמים'? חלק מאיתנו לגמרי מסכים לכך, ואף החלק השני שאינו מסכים, כיצד הוא לוחם? ברור הדבר כי אם קיימת דיספרופורציה כזאת של כוח וכבוד בין היהודים והערבים, מוכרחת אנגליה להתחשב עם דרישותיהם אם ולא שלנו.

הציונות הינה אידיאל נצחי, אך הגשמתה תידחה לעשרות שנים אם נמשיך ללכת בדרך זו. די לנו לוותר. אנו רוצים להילחם. למות או לנצח.

ולסוף – המדינות המעוניינות. כמובן שהן מתייחסות באהדה לשאיפותינו, אבל מה תוכלנה הן עשות כשמנמקים להן את סגירת שערי הארץ במרד הערבים, שאף האימפריה הבריטית אינה יכולה להשקיט?

אלה הם השינויים ההיסטוריים ובית"ר שואלת לפיכך, האם אפשר להמשיך לקוות כי בלחץ מוסרי נשיג את מטרתנו. כינוס נעלה, יש לנו הרושם כי אנו עומדים לפני התקופה השלישית של הציונות. התנועה הלאומית של ישראל החלה מ'ציונות מעשית', אחרי כן באה 'הציונות המדינית', ועכשיו אנו עומדים על מפתן 'הציונות הצבאית'. והמזיגה תבוא אחר כך בין הציונות הצבאית והציונות המדינית. הסמלים שלנו הם: קאבור וגריבלדי. קאבור לא היה משיג את שחרור איטליה בלי גריבלדי.[v]

ז' ז'בוטינסקי:

ייזכר נא אדוני את אחוז האיטלקים והבלתי איטלקים באיטליה.

מ' בגין:

אנסה להביא דוגמה ממלחמת השחרור של האירלנדים. אפשר להילחם בארץ אחרת עבור המולדת.[vi]

ז' ז'בוטינסקי:

יגיד נא לי אדוני איך יכניס את החיילים הבית"רים לארץ בלא חסד זרים?

מ' בגין:

אמרתי שאנו עומדים לפני תקופה של ציונות צבאית ולא בתוכה. אני רוצה שנתחיל כבר ליצור את הכוח הצבאי שלנו, שלא יהיה תלוי בחסד זרים. אם ייווצר הכוח, תבוא גם עזרת הגולה.

ז' לוינברג[vii] (לטביה):

באילו דרכים?

מ' בגין:

אני מציע רק רעיון. כיצד להגשימו ידונו מומחים.

ז' ז'בוטינסקי:

השם אדוני לב לפרופורציה שבין הכוח הצבאי העברי בארץ לכוח הצבאי הערבי?

מ' בגין:

אנו ננצח בכוחנו המוסרי. אילו היו מגשימים את תוכנית החלוקה האם היינו שותקים, האם היינו מסתפקים בנאומים גרידא? אני בטוח שגם בפרופורציה של היום היינו מקימים חומה חיה נגד החלוקה. ואילו גם נופלים היינו – היינו נלחמים. מן ההכרח שיבוא לידי מלחמה בלתי אמצעית, כי בלעדי זה הציונות הולכת ונחרבת.

בית"ר תהיה נאלצת ללכת בדרך זו כדי להציל את הציונות. אני מתכבד להציע בתור סמל לעבודתנו ומלחמתנו החדשה לשנות את סעיף ד' של הנדר הבית"רי. בסעיף הזה אמור: 'אכין זרועי להגנת עמי, ולא אשא זרועי אלא להגנה'. אני מציע במקום המילים 'לא אשא זרועי אלא להגנה' להכניס את המילים: 'ולכיבוש מולדתי'.[viii] כל הזמן שאפנו לכוח. הכוח נוצר. ישנם מיליונים שאין להם מה להפסיד. תפקידנו הוא לנצל את הכוח החבוי בהם.

ז' ז'בוטינסקי:

הרשוני להגיד לכם כמה מילים חריפות. בתור מורה שלכם אני צריך לעשות את זאת. תסלחו לי אם אדבר בכם קשות. יש כל מיני רעש, ישנה חריקה, ויחסי אני ויחס אחרים לחריקה הוא שונה. אנו סובלים חריקת מכונה, עגלה וכו'. והדבר מובן. ואולם אין לסבול את חריקת הדלת, כי אין בה כל תועלת. אין בה צורך. גם הנאום וגם מחיאות הכפיים הם חריקת דלת שאין בה טעם ותועלת. אין בבית"ר מקום לפטפוט כזה. לפעמים שהחריקה הזאת היא יפה אבל יש להיזהר ממנה. הדברים שנשמעו כאן מפי האדון בגין הם חריקה כזאת וצריך באכזריות לדכא כל מיני חריקות כאלו.

נכון. יש צורך ברוח גריבלדי ולזה יש מקום בבית"ר, אולם אם רוצים לעבור לשיטה זאת – זוהי חריקת הדלת. מעשה גריבלדי – זהו חשבון אריתמטי. הוא קיווה לרוח האיטלקים. היתה מצידו פשוט ספוקלציה. לו לא עלה לגריבלדי היה בא אחר ומצליח, מכיוון שהצד המכריע גר בארצו.

גם באירלנד היה אותו הדבר. רוב האירלנדים הקתולים גרו על אדמתם. ואנו? התחלנו את הציונות כבושה. הבושה הוא בזה שאיננו נמצאים בארץ־ישראל. ואפילו אם נהיה גיבורים, כנגד מי נתקומם? שאלת הכניסה לארץ־ישראל קודמת להתפרצות הגבורה. לארץ־ישראל באנו בכוח המצפון של האנושות והודות לזה יש היום לאחדים מאתנו העוז לדבר דברים כאלה.

ומצבנו ביחס לכוח הערבי בארץ? בקרב היישוב – ישנן כל מיני יהודים. אולם לב כל הנוער הערבי נוטה אחר הכנופיות. ובפרט יש לשם לב למצב האסטרטגי בארץ: הלוא הערבים יושבים בהרים. חוץ מזה הם יכולים להשיג עזרה מעבר הירדן ומיתר הארצות הסמוכות. ואנו – כמרחק השמים והארץ כן המרחק בין ארץ־ישראל לבין המדינות של גלות היהודים. כאשר הערבים זקוקים לעזרה, אזי פשוט עוברים הם את הירדן או את גדר התיל של טיגארט.[ix] זהו דבר קל יותר מלעשות מעשה ריפל (להוביל יהודים ברגל מפולין לארץ־ישראל)[x]. שום אסטרטג בעולם לא יגיד כי מצב כזה אנו יכולים לעשות מעשה גריבלדי ודה ואלירה[xi], זהו פטפוט. רחוק הוא מצבנו ממצב האיטלקים והאירלנדים. ואם אתם חושבים שאין דרך אחרת מלבד זו שהציע האדון בגין ויש לכם נשק – אבדו את עצמכם לדעת. אם אין מצפון יותר בעולם – יש נהר ויסלה וקומוניזם.

מה שדובר על הפליט היהודי, שאף מדינות חופשיות אינן מכניסות אותו, הרי דווקא על זה שסוגרים את הדלתות בפני הפליט היהודי בנינו מימי הרצל את תקוותנו על המצפון. למצפון יש גבולות. אם מבקשים ממני שאאסוף כספים למען בית יתומים – אעשה את זאת. אבל אם ירצו ממני שכל ימי אחזיק בביתי יתומים, לא אעשה זאת. מה מכריח אותי לבנות בית יתומים אם לא המצפון? השאלה היא: האם יש בעולם נטייה להיאסף ולדון על בניין בית יתומים או לא? לי נדמה כי יש. מדוע נתנה אנגליה את הצהרת בלפור? אם טועה אנוכי, אני מציע לכם לפזר את בית"ר, ואם אינני טועה – קבלו באופן אכזרי את המסקנות: לנו נחוץ זה אשר יעזור לנו להחזיק את דלתות ארץ־ישראל פתוחות עד אשר ייכנס מספר אריתמטי מספיק של אנשים וכלים. כאשר יהיה רוב יהודי, אז נודה לשומר ובעצמנו נעשה את היתר. אולי הזר הנוכחי איננו מתאים, אולי יש צורך לחפש זר אחר?

כל זמן שמתרבה מספר היתומים לפני הבתים, הולך ומתרבה הצורך הפנימי למצוא מוצא ולבנות בית יתומים. רוזוולט רצה לקרוא לוועידה בין־לאומית לפתרון שאלת הפליטים. הניסיון הראשון לא הצליח. יש לדרוש ניסיון שני. התפרצות של גבורה עברית בארץ־ישראל עוזרת בהרבה. אלא למה זה עוזר? זה עוזר לעורר את הגורם המכריע, את המצפון.

חלוקת הארץ נקברה על ידי פיל בעצמו[xii]. כמובן שכדי לחנך ולהוכיח, חשובה היא הגבורה. מטרתה היא – לחנך את הגויים, חינוך מבוסס על התקווה, או האילוזיה שיש מצפון. להגיד שאין המצפון יותר – זהו ייאוש. במטאטא נטאטא את הדעה הזאת. כמובן שמותר לכל אחד מאתנו להביע דעות, אולם יש גבול לזה. המושל בעולם זה המצפון. אני מכבדו. לעשותו ללעג וקלס – אסור. אני מבין יפה את הכאב. אבל לבוא בגללו לידי ייאוש – סכנה היא. שריקת דלת היא שאין בה תועלת ואין צורך.

***

[i] חברי ברית הצה"ר – הציונים הרוויזיוניסטים, הסיעה הרוויזיוניסטית בהסתדרות הציונית שהקים ז'בוטינסקי בשנת 1925.

[ii] סעיף 16 של אמנת חבר הלאומים קבע כי מדינות חבר הלאומים יפעלו יחד נגד מי שיפר את האמנה ויבצע אקט מלחמתי. לפי סעיף זה יש לנקוט תחילה סנקציות כלכליות נגד יוזם האלימות, ואם הן לא יעזרו יש להשתמש בכוח כלפי מפר האמנה. סעיף זה גם מאפשר לסלק מחבר הלאומים מדינה שהפרה את כללי אמנת הארגון.

[iii] שר המושבות הבריטי. בשנת 1936 יזם את הקמתה של ועדת פיל, שהמליצה בשנת 1937 על חלוקת ארץ־ישראל. מנחם בגין מתייחס לגודלה של המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה.

[iv] הכוונה לתלייתו של שלמה בן־יוסף, שאירעה ב-29.6.1938.

[v] קמילו בנסו די קאבור (1861-1810) – מדינאי איטלקי ליברלי, מראשי תנועת התחייה האיטלקית. קאבור היה אדריכלה של הפעולה הדיפלומטית המתוחכמת שהביאה לאיחוד איטליה. פעולתו זו עמדה לעתים בסתירה עם פעולותיו של גריבלדי בשדה הקרב, אך בסופו של דבר הובילו שתי הדרכים להשגת המטרה המשותפת.

ג'וזפה גריבלדי (1882-1807) – ממנהיגי תנועת התחייה האיטלקית. גריבלדי ביקש להשיג את האיחוד הלאומי של איטליה על ידי התקוממויות עממיות ופעולות מהפכניות צבאיות, שעמדו לעתים בניגוד למאמציו הדיפלומטיים של קאבור.

[vi] במהלך המרד בבריטים השתמשו המורדים בתעמולה לגיוס דעת הקהל בארה"ב, בעיקר של המהגרים האירים.

[vii] זלמן לוינברג (1983-1909) – יליד לטביה. עיתונאי ופעיל בית"רי.

[viii] הצעת בגין לשינוי הנוסח התקבלה בהמשך.

[ix] צ'ארלס טיגרט – יועץ למלחמה בטרור לשלטונות המנדט. הציע לבנות גדר תיל מחושמלת לאורך כביש הצפון כדי למנוע חדירת כוחות ערביים מסוריה ולבנון.

[x] וילהלם ריפל – עורך דין יהודי פולני. בשנת 1937 הוביל צעדה של כמאתיים יהודים פולנים ללא רישיונות עלייה מוורשה לארץ־ישראל. ריפל טען שהצעדה נעשית על פי דרכו ורוחו של ז'בוטינסקי. הצה"ר הכחישו את הקשר לריפל, וז'בוטינסקי סירב להיפגש איתו.

[xi] איימון דה ואלירה – מראשי מאבקה של אירלנד לעצמאות נגד השלטון הבריטי.

[xii] לורד ויליאם רוברט פיל עמד בראש הוועדה המלכותית לבדיקת המצב בארץ־ישראל ולהמלצה על צעדים עתידיים.