מייסדי האמירות המפרצית השקיעו את מרב המשאבים בפיתוח ורווחה, וממשיכי דרכם נהנים מהפירות
מרביתנו חיים בהווה, חלקנו חיים בעבר. בשבוע שעבר ערכתי ביקור בדובאי, אחת המדינות החברות באיחוד האמירויות שבמפרץ הערבי. אני מודה, על פי תחושתי ורשמיי, שבתי מביקור בעתיד.
בימי חיי הלא-קצרים ביקרתי במדינות רבות ביבשות שונות, חלקן מפותחות יותר וחלקן פחות. חלקן עשירות ואחרות עניות. חלקן דמוקרטיות ואחרות נשלטות על ידי דיקטטורות. בכמה מהן חיים האזרחים ברווחה כלכלית, עם שירותי בריאות, תחבורה ותקשורת מפותחים. באחרות שורר רעב ומחסור, נעדרים שירותי בריאות מינימליים והתחבורה מקרית, אם בכלל קיימת. בין המדינות המתקדמות אותן מניתי, נמצאות מדינות כמו ארה"ב וקנדה, ישראל ומדינות אירופה המערבית, וכמובן מדינות נוספות אשר קצרה היריעה מלפרט.
בצד כל אלה נמצאת דובאי. מדינה אשר הוקמה יש מאין בלב המדבר, שממה עם מקורות מים מצומצמים, ונשלטה על ידי האימפריה הבריטית עד 1971, שנה בה זכתה לעצמאות. מדינה שתושביה התפרנסו בעיקר משליית פנינים, עד שגם לענף זה הושם הקץ כאשר יפן החלה לייצר פנינים בחקלאות ימית מבוקרת.
והנה קם האב המייסד שיח' זאיד בן סולטאן והחליט לבנות משהו אחר. דבר אשר עד אז לא היה מוכר בעולם, ובוודאי לא במזרח התיכון. באזור שלטו בעיקר רודנים שאת עיקר משאבי מדינותיהם השקיעו בביצור שלטונם ובהגנה עליו, ובבניית צבאות אשר עיקר המניע להקמתם היה "הצורך" להילחם במדינת ישראל, ובשחרור "האדמות אשר נכבשו מידי הפלסטינים". בעוד השליטים עוסקים "בשחרור" האדמות, סבלו בני עמם מעוני ומחסור.
אחר מותו של שיח' זאיד, ירש את מקומו בנו ח'ליפה בן זאיד. ולאחר מותו ,הוכתר אחיו מחמד בן זאיד. הבנים, כמו אביהם לפניהם, ראו בפיתוח ארצם ורווחת תושביה יעד עליון, ובהתאם השקיעו את משאבי הנפט של חלק מהמדינות בתחום האיחוד, ואת הכספים שהחלו להצטבר מהשקעות, בפיתוח תשתיות, בנקאות, מלונאות, נמלים ומסחר בינלאומי. הגדיל לעשות השליט הנוכחי שיח' מוחמד אשר היקף השקעותיו בפיתוח המדינה ותשתיותיה, שברו כל שיא.
הם הקימו יצירת פאר. יהיה מי שיאמר כי המדינה נבנית ומתופעלת על ידי עובדים זרים. זה נכון, אולם מיעוט תושבי האמירויות איננו מאפשר תפעול של מיזמים בהיקפים כה גדולים. אין כל רע בכך שאנשים המגיעים ממדינות עניות יזכו לעבודות מכובדות בתנאי עבודה ושכר, אשר בארצות מוצאם לעולם לא היו יכולים לקבל. חרף העובדה כי העובדים הזרים אינם זוכים לקבל אזרחות, הרי שכל זכויותיהם כאזרחים נשמרות." חינוך לילדיהם, מגורים הולמים שירותי בריאות ברמה גבוהה וחופש דת לכל הדתות.
בכל רחוב ובכל בניין ניכרים תכנון קפדני והרחובות רחבים ונקיים. בששת ימי שהייתי לא הצלחתי לגלות אפילו בדל סיגריה אחד המוטל ברחוב. גם צורתו של זבוב כנראה איננה מוכרת לתושבי האמירויות. איתרע מזלי ובמהלך הביקור לקיתי באירוע קרדיולוגי אשר חייב את פנויי לחדר טיפול נמרץ, ובאשפז קצר בבית חולים. מתקני הרפואה בהם שהיתי והטיפול לו זכיתי היו מהרמה הגבוהה ביותר. היחס ורמת הטיפול של הסגל הרפואי היה לעילא.
בשהותי שם שוחחתי לא מעט עם עובדים זרים אשר הביעו את שביעות רצונם מכך ששפר עליהם גורלם וזכו לחיות במדינה הזו. באותן שיחות שקיימתי עם אזרחים מבניה של האמירויות שמעתי רק שבחים על המנהיגות ועל הדרך שה בחרה לנהל את המדינה. ולא, אין כאן ניסיון ריק להלל את המנהיג כמקובל בדיקטטורות אותן אני מכיר היטב. מדובר בהערכה אמיתית למנהיג אשר בחר להוביל את מדינתו לפסגת הקדמה.
ואיך אפשר בלי ישראל? כל האזרחים תושבי האמירויות עמם דיברתי העלו על נס את הקשרים אשר נרקמו בין מדינתם לבין ישראל, והפליגו בשבחם של מנהיגם שיח' מוחמד בן זאיד וראש הממשלה נתניהו. שני מנהיגים שהרחיקו ראות והביאו לחתימת הסכם שלום היסטורי בין המדינות.
יאיר רביד (רביץ) הוא גמלאי של חיל המודיעין והמוסד, בעבר מקים הקשרים בין ישראל לבין הנוצרים בלבנון, וראש השלוחה המבצעית של המוסד בביירות. מחבר הספר 'חלון לחצר האחורית'.
מדובר בדיקטטורה שאלמלא מצאה נפט היתה נראית כמו אפגניסטן או תימן.
אין שם שום פרויקט ריווחי. הכל בזבוז והכל מסובסד ולשום דבר אין היתכנות כלכלית עצמאית.
האמירתים עצלנים ולא הגיעו לאף הישג בזכות עצמם.
ובישראל ובמערב למרות שבממוצע פחות עשירים העובדים הזרים מרויחים כפול.
נכון שביחס לשכנותיה סעודיה איראן תימן עיראק ואפגניסטן האמירויות הן פחות גרועות אבל בוא לא נגזים.