מדוע הרפורמה שמטרתה השבת הכוח לציבור מוצגת כ"לא דמוקרטית"?
הממשלה החדשה בישראל הציעה חקיקה אשר תגביל את כוחה של מערכת המשפט. בין היתר, הרפורמה המוצעת תמנע מבית המשפט העליון לבטל חוקים רק משום שהשופטים סבורים כי הם אינם עומדים במבחן ה"סבירות"; היא תאפשר לכנסת להתגבר על החלטות בית המשפט בהצבעת רוב; ותבצע שינוי בתהליך בחירת השופטים בכך שתפחית את כוחם של השופטים במינוי עצמם, ותעניק כוח רב יותר לנבחרי הציבור.
שלא במפתיע, הצעות אלה נמצאות במחלוקת לא רק בישראל אלא גם סביב לעולם. אך מה שאולי בכל זאת מפתיע הוא הפזמון החוזר המלווה את הדיון, זה שטוען כי ההצעה לתיקון אינה דמוקרטית. אפילו מזכיר המדינה בלינקן רמז לכך בביקורו האחרון בישראל, כאשר הביע חשש ל"חשיבות הגדולה של עקרונות ומוסדות דמוקרטיים". על פניה, ביקורת כזו נשמעת מוזרה מאוד. תחת ההגדרה הפשוטה של דמוקרטיה, הצעת הרפורמה נראות דמוקרטיות למדי, ומבקשת להעביר כוח מידי אוליגרכיה המנציחה את עצמה, לידי נציגיו של העם.
שימוש בהגדרות מעוותות מצד מבקרי הרפורמה אינו ייחודי לישראל. כאשר פולין ערכה רפורמה במערכת המשפט במטרה להעניק כוח לרשויות הנבחרות, פעולותיה תויגו כ"אנטי-דמוקרטיות". אפילו ביטול פסק דין Roe v. Wade בסוגיית ההפלות על ידי בית המשפט העליון האמריקני הוגדר כ"אנטי-דמוקרטי" על ידי מתנגדיו, למרות שבפועל הוא פשוט החזיר את ההכרעה בעניין לתושבי המדינות השונות.
יתכן כי ניתן לבטל את העיוות הלשוני הזה כלא יותר מתהליך בו מושג פוליטי הופך לשם תואר. המונח "פשיזם", למשל, משמש לעתים קרובות ככינוי גנאי במטרה לתקוף כל דבר שלא מוצא חן בעיני השמאל; יתכן כי "לא דמוקרטי" עובר מסלול דומה. אך לעניות דעתי הסיבות לכך מורכבות יותר. רבים במערב רואים באידיאל הדמוקרטי המודרני לא את שלטון העם, כפי שראו בו בעת הקלאסית.
במקום זאת, "דמוקרטיה" כיום היא פשוט קיצור של "דמוקרטיה ייצוגית ליברלית". והבעיה היא שהחלק ה"דמוקרטי" נמצא במתח מהותי מול החלק ה"ליברלי", מכיוון שהוא מבקש להכניס חלק מן החירויות תחת שליטה דמוקרטית מסוימת. בהתאם, המונח "לא דמוקרטי" יכול לרמוז על כך שהקווי הגבול הנמתחים בין ליברליזם לדמוקרטיה הם שגויים. אך מושג הדמוקרטיה הליברלית בפני עצמו אינו מספר לנו מה הם הקווים הנכונים, ולכן הביקורת נותרת מופשטת וזמינה תמיד כמתקפה פוליטית.
דמוקרטיה או ליברליזם?
אחת הדרכים להבהיר את הטשטוש היא להבין את מושג הדמוקרטיה בערך העיקרי ב"דמוקרטיה ליברלית", כאשר מושג הליברליזם הוא משמש כלא יותר מכלי לקידומו. כך למשל, יש הטוענים כי חופש הביטוי צריך להיות מוגבל לשיח הפוליטי, מכיוון שזהו סוג השיח הדרוש לדמוקרטיה מתפקדת. המשפטן ג'ון הארט אלי, בספרו הנודע 'Democracy and Distrust', הצדיק את הליברליזם המשפטי המתרחב במערב, כחלק ממאמץ לשכלל את הדמוקרטיה, להגן על זכות ההצבעה ולהיפטר מחקיקה המבוססת יותר על סטריאוטיפים ופחות על דיון דמוקרטי.
אך גם כל זה לא מסייע לנו להבהיר בבירור את קווי הגבול. ראשית, חירויות רבות עשויות לעזור לדמוקרטיה לפרוח, אך יש להן מחירים שעשויים לתמרץ אפילו את הרוב הנחמד ביותר לדכא אותן. אומנות, ספרות וגם שיח פוליטי, כולם עוזרים לאנשים לדמיים עתיד שונה המתאים לבחירתם הפוליטית.
אך הגנה רחבה כזו על חופש הביטוי עשויה לכלול גם הגנה על שיח לא-נאות, וחטאים אחרים שעשויים להפוך את החברה לפחות מתורבתת. קשה אם כן לשרטט קו שרירותי הקובע עד כמה ניתן לקדם חופש ביטוי במטרה לקדם את הדמוקרטיה. עד כמה אנחנו צריכים לצאת מגדרנו כדי להגן על ויכוחים ציבוריים, על חשבון קריאה גסה יותר של העדפות הרוב?
במקום זאת, עלינו לנסות לשרטט קווים שהופכים את הדמוקרטיה למכשיר בשירות החירות, ולא ההפך. מבחינה היסטורית, חברות רבות אשר ביקשו להגן על חירויות מפני השליט, פנו לדמוקרטיה מכיוון שהציעה מנגנון עדיף על מונרכיה או צורות שלטון אחרות שניתנות לניצול בקלות על ידי גחמות אישיות.
עמדה כזו לגבי מערכת היחסים בין דמוקרטיה וחירות מובילה באופן טבעי את תומכיה לחוש נוח יותר עם מגבלות על התהליך הדמוקרטי, ובראשן הגנה על זכויות. יתרה מכך, מנגנונים שמאיטים את התהליך הדמוקרטי (כמו שני בתי מחוקקים), או קוטעים אותו (כמו פדרליזם), מסייעים למנוע מהדמוקרטיה לפעול על פי צו הרוב בלבד, שלכאורה אינו שונה כל כך משלטון היחיד בו תומכי הדמוקרטיה רואים איום.
אך במקרה הזה, עדיין לא ברור היכן עובר קו הגבול. ברגע בו אנחנו מבינים כי בחירה דמוקרטית עשויה להיות חשובה בהגנה על החירות, הפיכת המערכת הדמוקרטית לקשיחה מדי או מפורטת מדי ברשימת הזכויות עשויה לחתור תחת הדמוקרטיה עצמה בכך שהיא מביאה לתגובת נגד המכוונת לחירות.
עמדה נוספת יכולה לראות את החירות ואת הדמוקרטיה כערכים אנושיים חשובים באופן שווה. לא ניתן להקטין אף אחד מהם עד כדי מכשיר של השני. היכולת לשתף אחרים בשלטון היא חלק ממה שמאפשר לנו לפרוח כחברה: האדם הוא יצור פוליטי והדמוקרטיה תורמת לקיומו ורווחתו. אך החירות – היכולת לעסוק בבחירות אישיות ולהיות בעלים של רכוש אותו הרווחת ביושר – גם היא חלק ממה שהופך כל חיים לפורחים.
ראיה זו של היחסים בין דמוקרטיה וחירות בהחלט מושכת. מבחינה אינטואיטיבית, סביר כי יצור חברתי, למרות שהוא בעל חוש עצמי מפותח, ירצה לחיות במערכת פוליטית המכבדת את טבעו האישי והחברתי. אך פלורליזם כזה של ערכים פוליטיים הופך את משימת שרטוט הגבול בין שליטה דמוקרטית לבין חירות אישית למורכבת עוד יותר.
דמוקרטיה כמשטר מעורב
בכל מקרה, החלק הליברלי ב"דמוקרטיה ליברלית" חשוב כל כך עד שבמונחים של הגות מדינית קלאסית, הוא הופך את הדמוקרטיה למשטר מעורב. באופן ספציפי, המשטר המעורב המודרני משלב מרכיבים דמוקרטיים ואוליגרכיים. מטבען, זכויות מעצימות את קבוצות האזרחים שיכולות להשתמש בהן בהצלחה. זכויות קניין, למשל, מעצימות את אלו המחזיקים ברכוש רב יותר; חופש הביטוי מעצים את מי שכותב ומדבר למחייתו. קבוצות אלה צוברות כוח רב יותר מאחרות, והוא נובע היישר מחוקי הממשל.
אפילו הצורך בביקורת שיפוטית כדי לעשות סדר במורכבות הדמוקרטיה הליברלית ובהגנה על זכויות חוקתיות מעצים קבוצה אחת במיוחד: עורכי הדין. הם אלה המתווכים בין מעמדות אחרים ולעתים קרובות משקפים את האינטרסים של אחד על חשבון האחר. למשל, בימיה הראשונים של ארה"ב משפטנים שיקפו לרוב את האינטרסים של מעמד בעלי הנכסים והסוחרים. כיום הם משקפים יותר את האינטרסים של מעמד האינטלקטואלים.
כל זה הופך את שרטוט הקו בין המרכיבים הליברלים לבין המרכיבים הדמוקרטיים בחברה למשימה קשה עוד יותר. יש לשקול את ההשפעות הדינמיות הנוצרות על ידי זכויות מסוימות, משום שהן מעצימות את הקבוצות שישתמשו בהן כדי לשנות את חוקי המשטר לטובתן. לרוע המזל, מכיוון שאנחנו לא ששים להודות בעובדה לפיה אנחנו חיים במשטר מעורב ולא בדמוקרטיה, קשה מאוד לדבר על הדינמיקה הזו באופן פתוח ואמיתי.
מסורת ונסיבות
ניתוח זה טוען אם כן כי מציאת האיזון הנכון בין מרכיבים ליברליים לבין אלה הדמוקרטיים הוא מורכב מאוד, ללא קשר לשאלה האם אתה מעדיף דמוקרטיה, חירות או אף אחת מהן. עוד הוא טוען כי ככל הנראה אין תשובה אחת הנכונה לכל חברה וחברה. המסורות והנסיבות של כל אחת מהן בוודאי משפיעות על הצורך בקווי גבול מסוימים, ועל הדינמיקה ביניהם.
בהתאם, כל הוקעה של הרפורמה המשפטית אותה מקדמת ממשלת ישראל כ"לא דמוקרטית" היא לא יותר מלשון מליצית ופשטנית. השאלה האמיתית היא כיצד והאם השינויים המוצעים יהפכו את ישראל לדמוקרטיה ליברלית חדשה וטובה יותר.
מן הסתם, הסמכות שלקחו שופטי ישראל לפסול חוקים על בסיס "סבירות", יחד עם העובדה לפיה הם למעשה ממנים את עצמם, מצביעה על כך שמערכת המשפט בישראל מחזיקה בכוחות גורפים בהרבה ממה שמקובל במערב. הסטייה הזו בכל הקשור לביקורת שיפוטית ומינוי השופטים צריכה לגרום לנו להיות חשדנים מאוד לגבי התבונה שבשיטה הישראלית הנוכחית.
מנגד, ישראל עצמה היא מדינה בעלת מאפיינים יוצאי דופן. יש בה דת מדינה חזקה אך גם מאבק משמעותי בין דתיים וחילוניים, כמו גם בין יהודים למיעוטים אחרים. זה הופך את הפוליטיקה הפרלמנטרית שלה לחסרת יציבות. בשונה מרוב הדמוקרטיות, הפוליטיקה הישראלית מערבת סוגיות ביטחוניות ודתיות כמעט בכל מרכיב של קבלת החלטות ומדיניות. בהתאם, הקואליציות השולטות בישראל מתקשות לגבש רוב דמוקרטי כמעט בכל סוגיה על הפרק, אך גם למרות זאת למתבונן מבחוץ נראה כי כוחה של מערכת המשפט מוגזם וקיצוני למדי.
ללא קשר לגורלה של הרפורמה המשפטית, נראה כי בדומה לשאר הדמוקרטיות במערב, גם ישראל תמשיך להיות שילוב נפיץ בין ליברליזם לדמוקרטיה.
פרופ' ג'ון מקגיניס הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת נורתווסטרן ומחברם של מספר ספרים בנושאי מחשבה מדינית. המאמר התפרסם לראשונה באתר Law&Liberty.
מייאש. חוסר הבנה מוחלט במה שמתרחש פה. הרפורמה המשפטית היא רק תירוץ להשתוללות של השמאל. המטרה להפיל את שלטון הימין ולעקר את הנצחון של הימין בבחירות.
החולשה של הימין או חוסר ההבנה שלהם במתרחש מדכאת.
השמאל מייצג איזה ערך? "אמת היא ערך ליברלי והיא ערך שמרני, אך היא מעולם לא הייתה ערך של השמאל. אנשים בשמאל אומרים רק מה שמקדם את האג’נדה המיידית שלהם. כוח הוא המצפן המוסרי שלהם, ולכן האמת תהיה משועבדת אליו תמיד"
הכותב מפספס דבר אחד:
בג״ץ פסל חוקים כי הם ׳לא דמוקרטיים׳ אך מעולם לא פסל חוקים כי הם פוגעים בערך החרות. להפך, בג״ץ קבע ש׳הכל שפיט׳ כלומר אין מקום שרשויות השלטון לא יכולות להתערב בו ולקבוע בו לאזרח הקטן.
ובכך חשף מה מקומו של ערך החירות בעיניו.
נקודת המחלוקת אינה על האיזון בין הדמוקרטיה והחרות אלא על האם איזון כזה קיים בכלל.
מצד שני: כל הכבוד על הפסקה בסוף לגבי היחודיות של הפוליטירה הישראלית. סביב נושא הרפורמה המשפטית יש הרבה יותר מדי השוואות לדמוקרטיות אחרות(משני הצדדים) למרות שזה מגוכח.
מדינה וחוקים בעצם הגדרתם מגבילים את חירות הפרט. בג״ץ אמור למנוע התעמרות של מוסדות המדינה ביחיד לא להחליט לגבי חוקי הגירה או האם הסכם הגז הוא סביר או לא. במדינת ישראל נוצר מצב של חוסר איזון שבוא הבג״ץ לקח לעצמו חרויות והפך את עצמו למומחה לכל דבר ועניין ופוליטיקאים צריכים לקבל מהם אישור לכל פעולה. אם הם לא היו חוטאים בחטא ההיבריס אף אחד לא היה נוגע במערכת הזאת. גם אף אחד לא היה מחוקק את חוק הלאום, למשל. זאת הייתה ההשתוללות של השופטים שהכריחה את המערכת הפוליטית לקבוע גבולות.
הפתרון הנכון הוא בהבנה שדמוקרטיה אינה ערך אלא דבר הכרחי.
ישנן החלטות שחייבים בהן אחידות. למשל: לא ניתן להחליט שמבחינת אזרח אחד הגבול עם לבנון נמצא בקו מסוים ומבחינת אזרח אחר הגבול נמצא בקו אחר.
ברגעים כאלה, צריך מנגנון החלטה וכאן הדמוקרטיה היא האופציה הכי פחות גרועה.
אך במידת האפשר, העדיפות צריכה להיות לבחור בחירות האזרח להחליט לעצמו ולא להתערב לו ולדרוש אחידות ומכאן נגזר שעצם ההתערבות של 3 רשויות השלטון בענין כזה או אחר דורש צידוק ואינו ברור מאליו.
בפועל, ראשויות השלטון נוטות לשבור את הכלל הזה כי הן בכל זאת מורכבות מבני אדם וכידוע, הכח משחית (וממכר). כמובן, עד מידה מסוימת זה נסבל אך ברגע שאחת מהם (במקרה של ישראל, הרשות השופטת) הולכת רחוק מדי קשה לא להתעצבן ולדרוש לרסן אותה.