הסכמי אברהם הם עדיין הבסיס להתקדמות במזה"ת

מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן משוכנעים כי מחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שדרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה. האם עמדה זו תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

הסכמי אברהם, ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן כי ישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפיסות יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתוללות באיראן וטרור 'האחים המוסלמים'

סעודיה ושש מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות כי המזרח התיכון דומה להר געש המתפרץ באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1,400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדיין משתולל. מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי חוק, ולכן חוששות מאופייה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה.

מדינות אלו מודאגות מן הכרסום שחל לאחרונה בכוח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית האמריקנית כלפי משטר האייתוללות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית.

מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקניות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל'אחים המוסלמים', ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם בכל אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטיים. הן גם ערות לחוסר היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

סעודיה ושש המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות על צווארן את מאכלת האייתוללות ו'האחים המוסלמים'. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפילת-עוצמה של ארה"ב, ומכירות בכוח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, וכפי שהיא מפגינה בפעילות הצבאית נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

מדינות אלו רואות בישראל שותף אמין ביום סגריר, ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקני כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים, יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקני ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשדרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות רבה מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגיים. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשויה לסייע להן בהשתחררות מהתלות האנרגטית, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – והרחבת שיתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם". אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של מערכת החינוך המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון. ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה בהקצנת החינוך לשנאה, באיחוד האמירויות עקרו את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלו חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מן המדיניות המסורתית של מחלקת המדינה בוושינגטון, שנכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותה בסוגיה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בהוויה המדינית הערבית. במקום זאת, הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגיה הפלסטינית שאינה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כוח הווטו, ולכן באו לאוויר העולם.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלויה ביציבות המשטרים השותפים. הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, המיידים והקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, המאופיין בפיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות ועריצות והיעדר דמוקרטיה; תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – והשלכות פנימיות, אזוריות ועולמיות, ניתן ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל מסוף שנת 2010. כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-, 1990, 1962), ועוד.

יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער על ידי מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שעשויה להביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים יחסית בחצי האי ערב; ותהעניק רוח גבית למשטר האייתוללות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי, באזור שאין בו דו-קיום בשלום מאז המאה השביעית. לעומת זאת, מאפייני טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כוח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם. ככל שמתעצם כוח ההרתעה הישראלי, כך משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות? האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם וקיומם על מזבח הסוגיה הפלסטינית? העובדה לפיה הם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקת תשובה נחרצת לשתי השאלות.

יורם אטינגר הוא שגריר בדימוס ומומחה ליחסי ישראל-ארה"ב והמזרח התיכון. קראו מטוריו הנוספים באתר 'דו"ח אטינגר'.